תיעוד זה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה

אסף: אלי יצחקי

בובה נולדה בעיר בנגאזי למשפחה של ארבע בנות ושני בנים. אביה וסבה עבדו באטליז. סבתה ודודתה חיו עמה בביתה. בובה מספרת על חיים שלווים : "היה בית חם, בית טוב…בית תענוג עם כל השמחה שהייתה לנו בבית. בחג הפסח היינו מתאספים כולנו יחד , אז אימא שלי הייתה מקבלת את כל המשפחה". בובה מספרת שגם היחסים עם הערבים המקומיים היו נורמליים עד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, אז היחסים התערערו- "פחדו כל הזמן מהערבים, כי חטפו יהודיות, לקחו אותן ועד היום לא יודעים איפה".
בתקופה שלפני המלחמה מספרת בובה שכל הקהילה היו מלוכדים, הייתה קומיטה שעוזרת למי שצריך. בזמן השלטון האיטלקי לא הייתה שום הפרעה לקיום חיים נורמטיביים, עד לפריצת מלחמת העולם השנייה. "במלחמת העולם השנייה נפלה פצצה. אז התחלנו לברוח מכפרים לכפרים. אימא שלי הייתה מאוד מפוחדת מהפצצות. יצאנו מהבית בבנגאזי, ברחנו לכפר כי לאבא שלי היה שם עוד בית, באותו לילה כבר נפלו עליו פצצות, חזרנו בחזרה לבנגאזי, מצאנו את הבית שלנו הרוס".
לאחר הכיבוש הגרמני מעידה בובה שהחיים השתנו, פחד השתלט על המקומיים ולא רק בגלל הגרמנים הכובשים אלא גם מהמוסלמים המקומיים שלא טרחו להסתיר את שמחתם מעליית השלטון הנאצי ונטילת זכויותיהם של היהודים בזו אחר זו. "פחדו מהגרמנים, פחדו מהערבים…שהגרמנים נכנסו היה קשה מאוד, גנבו בבתים…".
בשנת 1940 החל ריכוז יהודי לוב במחנות ריכוז. את בובה ומשפחתה העלו על משאיות אל מחנה גדול, שלאחר מכן התברר כמחנה "ג'אדו". "עלינו על משאיות ולקחו אותנו. נכנסנו למחנה… אני זוכרת, היה כושי וגרמני אחד בשער, ואבא שלי אמר זהו סימן לא טוב, למה המחנה כולו מגודר? אימא שלי הייתה בהריון. היו זורקים אנשים אחד על השני, מי שימות- ימות, מי שיחיה- יחיה…אין מה לאכול…אחי חלה בטיפוס, אימא שלי טיפלה בו, לקחה רק סמרטוטים ומרטיבה במים ושמה לו על הראש…ירד לו החום… פחדו לקחת אותו לבית חולים."

בזמן השהייה במחנה אימה היא זו ששמרה על אופטימיות וטיפלה במשפחתה: "אבא עם היד כך על הלחי שלו והוא חושב. אני זוכרת את הדוד שלי, אימא שלי הייתה נותנת לו כמה חולצות או מכנסיים אחד והייתה אומרת לו 'תמכור לערבים, תביא לי קצת תמרים…שניתן לילדים, אני לא יכולה לצאת, לך יותר קל, תצא' " .
בדצמבר 1940- ינואר 1941 נכבשה לוב ע"י הבריטים ובכך, למעשה, מנעה בריטניה את השתלטות גרמניה על מצרים, המזרח התיכון וארץ ישראל. "אנשים היו שלדים… ואז הבריטים התחילו לחלק מזון, היה בשפע… שמן, גבינה, גבינת ירקות, פירות יבשים…לקחו את כל הבגדים שלנו והכניסו לחיטוי…זה השביע אותם ואז אנשים החלו לקום על הרגליים. חזרנו לבנגאזי, לעיר שלנו והתחלנו להתעורר…בטח שזה היה קשה, עד היום לא שוכחים את זה, העיר כמעט נהרסה…אימא שלי לקחה כביסה של הבריטים כדי לתת לנו לאכול…אבא הלך לאטליז כי המקצוע שלו אטליז… אימא אומרת: כדי שאתם תאכלו, אני מוכנה אפילו לגנוב, והיא עבדה מסכנה, ונתנה לנו, ואבא עבד ונתן לנו…"

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.