Reading Time: 4 minutes

גדולתה של האקסית המטורפת

אל מול עולם מדיה מסורתי בו גברים כתבו נרטיבים של נשים ושל גברים, נוצרה "האקסית המטורפת". מניפסט של אהבה לסדרה שכולכן חייבות לראות
Reading Time: 4 minutes

אמלק: חלק מהסיבה שאנחנו מתקשות עם האקסית המטורפת בגלל הפמיניזם שלה, כי היא לא מתאימה למסורת ולמוסכמות – של החברה, המדיה והפטריארכיה. וזו סיבה טובה להכיר אותה. ואם אתן מתקשות בפרקים הראשונים, קפצו לעונה השנייה לכמה פרקים. הכי הרבה תחזרו אחורה. 

סיכומי העשור גורמים למריבות קבוצתיות בברים, שרשורים וקבוצות וואטסאפ ברחבי העולם, ואני מקריבה את נפשי על חרב "האקסית המטורפת", סדרה אליה לא התחברתי בכלל בהתחלה אך עם הזמן הבנתי עד כמה היא חשובה עבורי. עוד דבר שהבנתי הוא, שמעט מאד חברות שלי צפו בה. לכן החלטתי לכתוב את הרשימה הזו ולתאר למה הסדרה שווה צפייה, אבל גם למה קשה להתחבר אליה, בעיקר בעונה הראשונה:

אל מול עולם מדיה מסורתי בו גברים כתבו נרטיבים של נשים ושל גברים, היוצרות, רייצ'ל בלום ואלין ברוש מקנה,  מצליחות ב"אקסית" להביא למסך ייצוג חדש לחייהן של נשים. חבר שלי אמר שהצפייה מאתגרת: מצד אחד הוא נחשף לחוויות נשיות כל כך שונות משלו, כאלה שמעולם לא ידע שקיימות ומצד שני הוא מתמודד עם ההבנה של האחריות שלו כגבר על חלק מהחוויות הללו. במקביל, אני פשוט הרגשתי שבלום שחררה אותי ממשהו שבכלל לא ידעתי שכבל אותי.

הסדרה מצליחה לייצר שקיפות, מילים ונורמליזציה לאינספור חוויות שנשים חונכו לשתוק לגביהן במשך ההיסטוריה המערבית הפטריארכלית. היא לא רק מורדת במוסכמות: היא בועטת להן בביצים. והיא עושה זאת בצורה סופר מצחיקה.

בכל פרק נמצא שירים (פארודיה על ז'אנרים מקובלים בעולם המוסיקה) שהם לרוב ביקורתיים ומצחיקים, אם מקשיבות למילים. לוקח זמן להתרגל לז'אנר, אבל תראו מה הוא מניב (הקישורים מובילים לשירים מהסדרה ולעיתים לספוילרים, הומור בוטה וקומדיה אפלה):

הסדרה מביאה לאור כמה חוויות נשיות שלרוב לא מדברים עליהן: ההכנות לפני היציאה מהבית, כדי להיראות מושכת, לפחד כאישה מלהזמין גבר זר הביתה לסקס, כמה פרספקטיבות לא מדוברות על לידה, לראות פין בפעם הראשונה כשאת אישה, חייהן של נשים עם ציצי גדול, הנושא הלא מדובר של סקס במחזור, שיר על פטרייה בנרתיק, הבהרה על כמה מעט נשים גומרות מחדירה בלבד ואיך ויברטורים נכנסים לתמונה, וכו'… היא גם מציגה אישה עם גוף בגודל אמיתי, שאוהבת מין ונהנית ממנו, מבלי להפוך את הגוף או את המיניות שלה לעיקר.

 

חלק מהאג'נדה של הסדרה היא לפרק את ההשפעות של רומנטיקה פאטריארכאלית מסורתית על נשים. בלום שמה לנו בפנים בלי בושה את הפנטזיה על אהבה שתפתור את כל הבעיות, הזוגיות שתטפל בכל המכאובים, החתונה כסוף הטוב של הסיפור שלנו, להסתפק בקצת מגברים שפשוט לא בקטע שלנו, לעצב את עצמך כדי להיות אישה שגבר ירצה, הקושי "להתפשר" על גברים אמיתיים למול הפנטזיה הרומנטית, כשאת מבינה שאת מחבבת את היזיז שלך.

בלום לא פוחדת ללכת ראש בראש עם כמה מהאשליות הנלוות להעצמה נשית. אם זה הדרבון "לעמוד מול הפחדים" שלנו בצורה כל כך מעצימה אך לחלוטין מנותקת מהמציאות, אמביוולנטיות לכותרת ה"סיסטרהוד", או תשומת לב לכך שלעיתים הפוזות ה"עצמאיות" ביותר שלנו עדיין מציגות ל"מבט הגברי".

הסדרה מציגה אתגרים רגשיים יומיומיים כמו תיעוב וביקורתיות עצמית, צורך באישור חיצוני, קנאה בחברות. וגם מציגה מחלות נפשיות באופן שמנרמל אותן ומעניק כוחות, מבלי להפוך אותן למרכז הסיפור, או למשהו שניתן בקלות לפתור. בנושא זה הסדרה עושה מהלך מקיף של ארבע עונות, שרק צפייה בכולן מאפשרת להבין את האמירות שלה בנושא בריאות נפשית ובעיקר, פירוקו לגורמים של רעיון ה"אקסית מטורפת".

כמטפלת, אני מריעה לבלום כשהיא מראה חרדה שמובילה להתנהגויות נמנעות ביומיום, התקווה שבאבחון, חיים לאורך זמן עם מחלה, ונורמליזציה של תרופות.

וזה עוד מבלי להזכיר את העיסוק בניואנסים של היומיום: להרגיש שמנה וגרועה בשיעורי יוגה, לריב עם חברה ולצפות שהיא תתנצל קודם, לעקוב במדיה החברתית אחרי החברה של האקס. והעיסוק המופלא ביהדות (יוצרות הסדרה יהודיות): האימא היהודייה והשיר שהוא כולנו remember that we suffered".

בלום ומקנה תכננו את הסדרה מההתחלה כמסע של ארבע עונות. הדרך להבין את הסדרה היא לעבור את מסע העונות, כשכל אחת טובה מקודמתה, כשהשיא בעיני נמצא בעונה השנייה ובשלישית. ארבע העונות מציגות התפתחות של אישה, רבקה (בגילומה של בלום), בצורה שמציבה אלטרנטיבה לתפיסות מסורתיות לגבי מה הופך אישה לשלמה, מהו הסיפור הנשי, ומהי סוכנות נשית. בעולם מלא במנטרות "מעצימות" ובלתי נגמרות על "מה יביא את האושר", רבקה מתבגרת אבל לא משתנה. היא עובדת עם מי שהיא, על יתרונותיה וחסרונותיה. "האקסית המטורפת" מתעקשת על כך שנשים לא חייבות להיות מושלמות כדי להיות מאושרות, מסרבת ללכת עד הסוף עם הגדרה אחת קבועה לאידיאלי, נכון, בריא או נורמאלי, ומערערת על מושגים כמו "סוף" ו"טוב".

בעיניי זו הצהרה ענקית. היא יוצאת נגד מסורת שהציגה נשים בשבלונות: סקסית, מגניבה, אמא טובה, הילדה מהבית השכן, אשת קריירה, pixie dream girl וכמובן – אקסית מטורפת. שבלונות שאנחנו צריכות להתאים להן בשביל ערך חברתי ו/או הערכה גברית. שבלונות שכבשו בעבר את הסובייקט הנשי והכניסו אותנו לספירלה של ביקורת עצמית, משטור עצמי, פרפקציוניזם, אשמה ושות'.

"האקסית המטורפת" מתעקשת על כך שאין שבלונה שמתאימה לכולנו, או שאנחנו צריכות להתאים לה, ובכך מנסה לשחרר אותנו מהמיסים הנפשיים שהציפיות החברתיות מטילות עלינו. היא מראה גם את העונשים והכינויים (למשל "מטורפת") שהחברה זורקת עלינו כשאנחנו לא ממלאות אחרי הציפיות המסורתיות לגבי "מיהי אישה".

במשך ארבע עונות הסדרה מציגה את המוסכמות על תפקידי נשים בעולם בכלל וביחסים רומנטיים בפרט. ואז מבקרת אותן, מראה את המחירים והרווחים שלהם, מייצרת להם אלטרנטיבות ומאפשרת לנו גם לתפוס את עצמנו כיוצרות של הסיפורים ושל המוסכמות שמתאימים לנו.

נשמע לכן מושך? הנה מה שכדאי לדעת לפני שתתחילו לצפות

בפרקים הראשונים ייתכן ותתקשו להתמיד. חלקית כי הסדרה מוצאת את הטון שלה לאט לאט (בצורה שהזכירה לי את העונה הראשונה של "באפי ציידת הערפדים"). אבל יש סיבה נוספת: בלום מביאה קול נשי ייחודי וחדשני, שמה את הכול בבת אחת על השולחן בלי לתת לנו להתרגל. וזה מאתגר בכמה דרכים.

הסדרה שמה לעצמה למטרה לפרק "טרופים", ולכן לא נותנת לרבקה להיות מובנת לגמרי באמצעות "טרופ"  שהמוח שלנו מכיר. היא לא מקסימה כמו ג'וליה רוברטס, היא לא "נוקמת" כמו ג'סיקה ג'ונס והיא לא מטורפת ומפחידה כמו גלן קלוז ב"חיזור גורלי". היא לא מוכנה להישאר בתוך הגדרות מקובלות ל"איך אישה אמורה להיות במדיה" וממשיכה לנוע בין הטווחים כל הזמן (בדיוק כמו נשים במציאות). זה הופך אותה לקשה לקטלוג ולפרשנות דרך מודלים קוגנטיביים זמינים ודרך השבלונות הרגילות במדיה.

אם זה לא מספיק, בלום יצרה לסדרה שלה שם ותקציר פארודיים, מה שמבלבל אותנו כצופות. התוצאה היא נטייה לקטלג את הסדרה כולה  כ"לא מובנת" וכ"משוגעת" בצורה "רעה". שיר הפתיחה של העונה הרביעית מתייחס ישירות לצורך שלנו, כצופות, בקטלוג מובן.

בלום לא מתחבאת מהחלקים הלא נוחים והלא יפים בנפש, בגוף ובחיים של נשים. למרות שרבקה אולי לא דומה לאף אישה שאנו מכירות, הפעולות והמחשבות שלה לא רחוקות מאיתנו והיא מאלצת אותנו להסתכל על הצדדים שבנו שאולי לרוב אנו מבקשות להסיט מהן את העיניים: קנאה בנשים אחרות, הזדקקות לזוגיות, ביטול עצמי למול גבר, רגשי נחיתות ושנאה עצמית, ניסיון להתחבב ועוד. רבקה יכולה להיות מרוכזת בעצמה, יהירה, מכחישה, רוצה לשלוט במה שחושבים עליה: כל הדברים היומיומיים שלא נציג באינסטגרם שלנו ושאולי לא נודה בהם בפני אחרים ואפילו לא בפני עצמנו. נדרשת הסתגלות, ובפרקים הראשונים הגבול בין תעוזה לוולגריות לא תמיד ברור.

למרות שעצם הפירוק ויצירת האלטרנטיבות שבלום משקיעה בו את זמנה הוא פמיניסטי במהותו, היא מסרבת להיות דוברת של ה"פמיניזם" או לייצר דידקטיות פמיניסטית. היא מקדמת שיחה פמיניסטית בתחומים מסוימים ולא באחרים, ואחדות מאיתנו יזהו בה את הפמיניזם שלהן ואחרות לא. לפעמים היא פמיניסטית "טובה"  ולפעמים "רעה". היא נמצאת בלימבו בין הקטבים (כמו רובנו) והיא עושה את זה בכוונה. אני אוהבת את זה כי עבורי היא מייצגת אלטרנטיבה ללחץ התפקודי שנלווה לפעמים להגדרה העצמית שלנו כפמיניסטיות: אנחנו לא צריכות (ובעיניי לא יכולות) להיות 100% פמיניסטיות 100% מהזמן. והשילוב של בלום בין אידיאולוגיה פמיניסטית, חמלה ויצירה עצמית הוא נהדר בעיניי.

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    miri rozi

    הסיכום פה מדוייק למדי בהקשר הפמיניסטי ובהקשר של נירמול השיחה על נושאים "נשיים", אבל דווקא בתחום הזה נראה שהסדרה איננה מחדשת דבר, במיוחד לא לדור הצעיר: בנות (ובני) העשרה מדברות על הדברים האלה בגלוי – גם ביניהן וגם עם חברים בנים – לא רק בני זוג – כבר כמה שנים.

    משמעותית מאוד בעיני היא גם ההתפתחות שחלה במהלך הסדרה מבחינת העיסוק הנשי בפרטים: בתחילה נראה שהיא מנציחה את היותנו "היסטריות" וקלות דעת, אבל בהמשך, כשרבקה מתמודדת עם מחלת הנפש שלה, היא לומדת להתייחס למהות.

    לחלק החיובי בסדרה אפשר להוסיף שהיא מתמודדת יפה מאוד עם סוגיית "הילד בן 30, יש לו חום גבוה" – שנות ההתבגרות הארוכות במיוחד בחברה המערבית.

    עם זאת, ההמלצה (והסדרה) שוגה לדעתי בנושאים חשובים אחרים:
    1. הסדרה מעודדת אנשים ש"אין להם חיים", בכך שהיא מנרמלת התנהגות אובססיבית כלפי האקס ועיסוק מוגזם בחייהם של אחרים – לא רק של רבקה באנץ' אלא גם של פולה ורבים אחרים.
    אחד השירים קובל על כך במיוחד, אך המסר עובר הלאה, להמשך הסדרה, רק בהקשר של האקס ושל אהבה רומנטית. בקשרים החברתיים הדמויות ממשיכות להתנהל כך.

    2. הסדרה מתעלמת מכך שגברים אובססיביים מהווים איום על נשים: טרנט הוא ניסיון מעניין, אך היוצרים כנראה לא רצו לעסוק בצד הבעייתי של אובססיה גברית, למרות שזה לחלוטין מתבקש, במיוחד כשהוא יוצא מתחת למיטתה או "סתם" סוחט אותה.

    3. מחלת הנפש של רבקה באנץ' הופכת במהלך הסדרה להיות במרכז העניינים, עד כדי כך שהתנהגותה מפסיקה להיות רלוונטית לנשים שאין להן.

    4. וכך גם השפעת יהדותה על חייה.

    5. יש בסדרה שירים חזקים ומשמעותיים, אבל גם הרבה מאוד "שירים של דמות" – כמו שקרא להם ג'ים במחזמר; שירים שאין בהם שום מסר ואפשר לוותר עליהם.

    6. לגבי הקשר בין יהדות וחרדה – אין לי מה להגיד שאיננו פוליטי.
    לכן אזכיר רק שאפשר (ברמה מסויימת לפחות) להוציא את היהודים מהגולה – אבל קשה עוד יותר יותר להוציא את הגולה מהיהודים.

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא: