לרגל יום הולדתה של ג'וני מיטשל, שחל ב-7 בנובמבר:
ג'וני מיטשל נולדה וגדלה בקנדה. בגיל תשע היא חלתה בשיתוק ילדים (פוליו), ובבית החולים החלה בעצם את העיסוק במוזיקה, כששרה לעצמה שירי חג מולד, לאחר שנאמר לה שלא תוכל להשתחרר הביתה לחג. בגיל 22 היא ילדה תינוקת, ומסרה אותה לאימוץ, מסיבות אישיות כאלו ואחרות, כשהבינה כנראה שלא תוכל לגדל אותה. הסיפור אמנם הוסתר היטב לאורך הקריירה שלה (עד שהודלף), אבל בשיר Little Green מתוך האלבום Blue, היא דווקא שרה עליה: "So you signed all the papers in the family name/ You're sad and you're sorry but you're not ashamed/ Little green have a happy ending". ג'וני מיטשל הוציאה את אלבומה הראשון ב-1967, ומאז הפכה במשך השנים לאחת המוזיקאיות המצליחות והמשפיעות בתחומה.
ג'וני מיטשל תמיד גורמת לי להתגעגע לערבי כריסטמס מושלגים, למרות שאין לי שום זיכרון מערבי כריסטמס מושלגים, כיהודייה שגדלה במזרח התיכון. היא הזכירה לי את קנדה, לפני שבכלל ביקרתי שם אי פעם, ואת קליפורניה, ואת וודסטוק, למרות שהיא שרה על אירועים שקרו הרבה לפני שנולדתי. בשירים שלה היא מציירת במכחול עולם שלם שלא היה קיים עבורי קודם. כשהייתי בטורונטו למשך כמה ימים, לפני כמעט 10 שנים, בכל פעם שנכנסתי לסטארבקס היו משמיעים שם ג'וני מיטשל (ומוכרים את הדיסק שלה שם כמו שעושים פה בארומה), ולמרות תחושה מסוימת של מסחור, זה גם נתן איזושהי תחושה של בית. להיכנס לסטארבקס בארץ זרה, קרה ואפורה, ופתאום לשמוע את ג'וני שרה "I am as constant as a northern star". זה נתן תחושה של יציבות; כי מוזיקה היא שפה אוניברסלית, והשירים שלה גרמו לי להרגיש בבית גם בקצה השני של העולם.
במידה מסוימת ג'וני מיטשל היא האם הרוחנית של כל ה-Singer-Songwriters שאני אוהבת ושגדלתי עליהן. היא לקחה גיטרה והלחינה את הטקסטים שכתבה בעצמה עוד לפני שזה היה מגניב, לפני שנשים עשו את זה בטבעיות וכחלק מהמיינסטרים (או אפילו מהאינדי). והיא עשתה את זה בלי מנגנוני הגנה, חשופה לגמרי, בכנות שמעוררת הערצה. בשיר הנושא של האלבום Blue, היא שרה "Songs are like tattoos", ובמשפט הזה היא בעצם קולעת למהות של כל מי שאוהבת מוזיקה, של כל מי שמוזיקה שינתה את חייה (ואף הצילה אותם מדי פעם), של כל מי ששיר מסוים הצליח לחדור לה מתחת לעור ולהישאר שם לנצח, כאילו שהיה שם מאז ומתמיד. האלבום הזה אמנם יצא לפני כ-45 שנה כבר, אבל הוא עדיין יצירת מופת רלוונטית; הוא נחרת לי מתחת לעור, כחלק מה-DNA שעיצב את הטעם המוזיקלי שלי ואיתו גם חלק מהאישיות שלי.
אז תודה לג'וני מיטשל על כ-50 שנה של קריירה מוזיקלית, העונג כולו שלנו.
