מאת: סחר דאמוני

כשהוצע לי להשתתף בפסטיבל "גוף – מחול – מקום", פסטיבל שנתי של מופעי מחול בבכורה של יוצרות שונות, המוצגות מדי שנה בחלל בלתי שגרתי בירושלים, חשבתי איך לגשת לנושא.

הפעם הפסטיבל יתקיים במרכז ימק"א הנטוש, מרכז מיתולוגי ואייקוני בירושלים, שמאכלס בריכה ענקית ריקה ממים, מלתחות ישנות ועוד. החלטתי להתחיל בעבודה עם הרקדניות מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ולשמוע מהן על החוויות האישיות שלהן מהעיר, כנשים צעירות שלומדות וחיות בה. חלקן גדלו בה, חלקן מגיעות בכלל מארצות אחרות.

שאלנו שאלות על העיר הזו ואת אותן השאלות, התהיות וכיווני המחשבה הפכנו לחומר גלם. ניסינו לתרגם אותם לאפשרות אחרת, לדו שיח חדש בין בני האדם הנמצאים בעיר.

התייחסנו לעבר הפרטי שלהן ושל האחר מהן ומתוך הגדרת המושגים, המתייחסים לארכיאולוגיה, היסטוריה וגיאופוליטיקה של העיר ירושלים (והנרטיבים השונים שהיא מציעה בתוכם), יצרנו יצירה נשית שמכילה בתוכה מכלול של חוויות ונקודות מבט.

באמצעים התנועתיים והפיזיים, יחד עם הרקדניות ובשיתוף פעולה עם הקהל – שיסייר בחלל בין הרקדניות כמו בתוך חלל של גלריה –  ננסה לעורר, לבדוק ולהציף אופציות לשינוי תפיסתי במקום שמושפע באופן כל כך עמוק ממצב פוליטי. מצב פוליטי שמשנה את הקצב של התנועה היומית שלנו כבני אדם, ומשפיע על התנועתיות ועל הקצב של החיים שלנו. ננסה לבחון ביחד אם האמצעים שאנחנו מעמידות לרשות הקהל מאפשרים ליצור אצלו ואצלנו איזשהו שינוי, אישי וחברתי.

מתוך המופע של סחר דאמוני. צילום: בן וייזר

למעשה, הכל התחיל מהרצון שלי לנסות ולפתח אלטרנטיבה למציאות בה אנחנו חיות, דרך תנועת הגוף. מה שעניין אותי ככוריאוגרפית ועל אחת כמה וכמה כזו שהזהות שלה – אישה פלסטינית – נחשבה לטעונה בארץ, הוא הצפה של השאלות הקשורות למקום ועולות מתוך הסיפורים האישיים והזכרונות שהשפיעו על האנשים כאן.

לרוב, אני לוקחת את הסיפורים שלי: זוגיות, משפחה, תרבות ויוצרת עבודות אוטוביוגרפיות דרכן אני מציגה את הקונפליקטים. לאחר העלאת המופע, אני מעבירה לקהל את השרביט – כעת הוא יכול לשאול את השאלות ולהבין היכן הן מציבות אותו, אותי, אותנו.

העבודות שיצרתי מבטאות את החיים שלי ובין אם ארצה או לא, הם פוליטיים. במובנים מסוימים, זה הסיפור הפוליטי הכללי. במובנים אחרים – זה הסיפור האישי שלי, של האדם הפרטי שאני, של סחר דאמוני שחווה את המשפחה שלה, את החברים שלה, את התגובות מאנשים, את התגובות שלי לדברים שאני חווה.

אך הפעם שמתי את עצמי בצד. את הדיון על הזהות שלי כמי שחיה בארץ הזו, הנחתי בכניסה לסטודיו. החלטתי שלא להיות מתויגת בתור "האחרת" ובמקום שייקחו את נקודת המבט שלי ויפתחו את המחשבות דרכה, רציתי לשכלל את היכולת של הקהל לראות את נקודות המבט המרובות של נשים אחרות. אולי שונות ממנו – ואולי דומות לו.

חומר הגלם שלי ביצירה הוא הנשים שחיות במקום הספציפי הנקרא ירושלים. המקום הזה הוא מקום לא שגרתי וכאמנית ויוצרת סקרן אותי לבחון כיצד המקום יוצא הדופן הזה משפיע על התנועתיות של הרקדניות ועל החוויות שמהן התנועתיות הזאת נובעת, על אחת כמה וכמה מתוך היותן נשים צעירות. דור חדש – עם ראייה חדשה.

נקודת הפתיחה הייתה הניסיון לתרגם את חוויותיהן האישיות כלפי המקום ליצירה אמנותית תנועתית. מה שמייחד את היצירה הוא בעצם האינדיבידואליות של כל רקדנית להביע את עצמה כפי שהיא דרך התנועה, לתרגם לשפה אחרת את הביטוי האישי שלה.

חלק מהתשובות שלהן שנאמרו במילים גם שולבו בתוך המוזיקה, ויהדהדו בתוך החלל המיוחד שבו היצירה תוצג.

מתוך המופע של סחר דאמוני. צילום בן וייזר

האירוע "גוף – מחול – מקום" שמובילה עיריית ירושלים, יתקיים במרכז ימק"א, ירושלים, בימים ב'-ד' 27-29 במאי

צילום התמונה בכותרת: תמר לם

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.