Reading Time: 2 minutes

גוף-מחול-מקום

Reading Time: 2 minutes

מאת: סחר דאמוני

כשהוצע לי להשתתף בפסטיבל "גוף – מחול – מקום", פסטיבל שנתי של מופעי מחול בבכורה של יוצרות שונות, המוצגות מדי שנה בחלל בלתי שגרתי בירושלים, חשבתי איך לגשת לנושא.

הפעם הפסטיבל יתקיים במרכז ימק"א הנטוש, מרכז מיתולוגי ואייקוני בירושלים, שמאכלס בריכה ענקית ריקה ממים, מלתחות ישנות ועוד. החלטתי להתחיל בעבודה עם הרקדניות מהאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, ולשמוע מהן על החוויות האישיות שלהן מהעיר, כנשים צעירות שלומדות וחיות בה. חלקן גדלו בה, חלקן מגיעות בכלל מארצות אחרות.

שאלנו שאלות על העיר הזו ואת אותן השאלות, התהיות וכיווני המחשבה הפכנו לחומר גלם. ניסינו לתרגם אותם לאפשרות אחרת, לדו שיח חדש בין בני האדם הנמצאים בעיר.

התייחסנו לעבר הפרטי שלהן ושל האחר מהן ומתוך הגדרת המושגים, המתייחסים לארכיאולוגיה, היסטוריה וגיאופוליטיקה של העיר ירושלים (והנרטיבים השונים שהיא מציעה בתוכם), יצרנו יצירה נשית שמכילה בתוכה מכלול של חוויות ונקודות מבט.

באמצעים התנועתיים והפיזיים, יחד עם הרקדניות ובשיתוף פעולה עם הקהל – שיסייר בחלל בין הרקדניות כמו בתוך חלל של גלריה –  ננסה לעורר, לבדוק ולהציף אופציות לשינוי תפיסתי במקום שמושפע באופן כל כך עמוק ממצב פוליטי. מצב פוליטי שמשנה את הקצב של התנועה היומית שלנו כבני אדם, ומשפיע על התנועתיות ועל הקצב של החיים שלנו. ננסה לבחון ביחד אם האמצעים שאנחנו מעמידות לרשות הקהל מאפשרים ליצור אצלו ואצלנו איזשהו שינוי, אישי וחברתי.

מתוך המופע של סחר דאמוני. צילום: בן וייזר

למעשה, הכל התחיל מהרצון שלי לנסות ולפתח אלטרנטיבה למציאות בה אנחנו חיות, דרך תנועת הגוף. מה שעניין אותי ככוריאוגרפית ועל אחת כמה וכמה כזו שהזהות שלה – אישה פלסטינית – נחשבה לטעונה בארץ, הוא הצפה של השאלות הקשורות למקום ועולות מתוך הסיפורים האישיים והזכרונות שהשפיעו על האנשים כאן.

לרוב, אני לוקחת את הסיפורים שלי: זוגיות, משפחה, תרבות ויוצרת עבודות אוטוביוגרפיות דרכן אני מציגה את הקונפליקטים. לאחר העלאת המופע, אני מעבירה לקהל את השרביט – כעת הוא יכול לשאול את השאלות ולהבין היכן הן מציבות אותו, אותי, אותנו.

העבודות שיצרתי מבטאות את החיים שלי ובין אם ארצה או לא, הם פוליטיים. במובנים מסוימים, זה הסיפור הפוליטי הכללי. במובנים אחרים – זה הסיפור האישי שלי, של האדם הפרטי שאני, של סחר דאמוני שחווה את המשפחה שלה, את החברים שלה, את התגובות מאנשים, את התגובות שלי לדברים שאני חווה.

אך הפעם שמתי את עצמי בצד. את הדיון על הזהות שלי כמי שחיה בארץ הזו, הנחתי בכניסה לסטודיו. החלטתי שלא להיות מתויגת בתור "האחרת" ובמקום שייקחו את נקודת המבט שלי ויפתחו את המחשבות דרכה, רציתי לשכלל את היכולת של הקהל לראות את נקודות המבט המרובות של נשים אחרות. אולי שונות ממנו – ואולי דומות לו.

חומר הגלם שלי ביצירה הוא הנשים שחיות במקום הספציפי הנקרא ירושלים. המקום הזה הוא מקום לא שגרתי וכאמנית ויוצרת סקרן אותי לבחון כיצד המקום יוצא הדופן הזה משפיע על התנועתיות של הרקדניות ועל החוויות שמהן התנועתיות הזאת נובעת, על אחת כמה וכמה מתוך היותן נשים צעירות. דור חדש – עם ראייה חדשה.

נקודת הפתיחה הייתה הניסיון לתרגם את חוויותיהן האישיות כלפי המקום ליצירה אמנותית תנועתית. מה שמייחד את היצירה הוא בעצם האינדיבידואליות של כל רקדנית להביע את עצמה כפי שהיא דרך התנועה, לתרגם לשפה אחרת את הביטוי האישי שלה.

חלק מהתשובות שלהן שנאמרו במילים גם שולבו בתוך המוזיקה, ויהדהדו בתוך החלל המיוחד שבו היצירה תוצג.

מתוך המופע של סחר דאמוני. צילום בן וייזר

האירוע "גוף – מחול – מקום" שמובילה עיריית ירושלים, יתקיים במרכז ימק"א, ירושלים, בימים ב'-ד' 27-29 במאי

צילום התמונה בכותרת: תמר לם

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

למה מנהיגות נשית מתמודדת טוב יותר עם הקורונה?

Reading Time: 2 minutes מה משותף לניו זילנד, איסלנד, גרמניה, דנמרק ופינלנד? במדינות הללו כבר לא הולכים עם מסכות והתפרצות הקורונה בתחומן נמצאת בשליטה מלאה (או כמעט מלאה). מה עוד משותף למדינות הללו? את כולן מנהיגות נשים.