ביום שבו חבר המושבעים במדינת ניו יורק פסק שהארווי וויינשטיין אשם בשני פשעי מין שהעונש עליהם הוא בין 5 ל29 שנות מאסר, שוחח מייקל ברברו, מגיש תכנית הפודקסט "The Daily" של הניו יורק טיימס, עם ג׳ודי קנטור ומייגן טוהיי. שתי העיתונאיות מהניו יורק טיימס, שהיו הראשונות לפרסם את הסיפור ב5 באוקטובר 2017. קנטור וטוהיי המשיכו לחקור, לכתוב ולהתראיין על הפרשה במשך השנתיים וחצי האחרונות, וגם פרסמו ספר על הנושא "She Said: Breaking the Sexual Harassment Story That Helped Ignite a Movement".
קנטור וטוהיי טוענות שהפרקליטות בניו יורק הייתה תחת לחץ עצום לתבוע את ווינשטיין ולא ברור אם התיק שבנתה היה מספיק חזק על מנת להביא להרשאה. מה גם שעל אף שהיה ברור שמדובר בתוקף סדרתי, הצליחה התביעה לגייס רק שתי נשים לעדות ועליהן נבנה המשפט כולו. למשפט נרשם כיסוי תקשורתי עצום. ג'ודי קנטור כינתה את הופעתו של ווינשטיין בבית המשפט כ"היפוכו של השטיח האדום".
בסופו של דבר, שש נשים העידו במשפט, אמנם רק עדותן של שתיים, ג'סיקה מאן ומרים היילי, נלקחה בחשבון אך תפקידן של ארבע העדויות האחרות היה להוכיח תבנית פעולה. לסוג כזה של עדויות המספרות בדיוק את אותו סיפור יש כוח עצום, כך טוענת ג'ודי קנטור.
עדותה של אנאבלה שיורה, שנאנסה באכזריות על ידי ויינשטיין לפני שנים רבות, הייתה עוצמתית, אך לא ניתן היה לקחת אותה בחשבון בשל חוק ההתיישנות שחל עליה, מה גם שפרטים מסוימים הושמטו מטבע הדברים, בשל הזמן שחלך, מזכרונה של שיורה. מכל מקום, התביעה קיוותה שאם המושבעים יאמינו לשתי העדות וישמעו גם את שיורה, הם יוכלו להרשיע את ויינשטיין בסעיפים החמורים יותר, אך לרוע המזל זה לא קרה.
העדות של שתי הנשים שתבעו את ווינשטיין היתה מורכבת מאד: מרים היילי הותקפה על ידו לאחר תקופה קצרה בה הוא סייע לה לקבל עבודה בתעשיה. העובדה שלאחר התקיפה המשיכה היילי להיות ביחסי ידידות עם ווינשטיין, נפגשה איתו ביחידות, קיימה עמו יחסי וחתמה על מייל במילים ״באהבה, מימי״, הפכה לנשק בידי ההגנה, שטענה שמדובר היה ביחסים בהסכמה. בנוסף, היילי אכן השתמשה בקשריה עם ווינשטיין גדי להתקדם. את הנושא הזה היא הסבירה בכך שרצתה שלא להרגיש לחלוטין חסרת אונים, אלא שיש לה בכל זאת סוג של כוח. את המשך היחסים הידידותיים הסבירה בכך שרצתה לשמור על יחסים קורקטיים על מנת שיתאפשר לה להמשיך ולעבוד בתעשיה. בלשונה של מרים היילי ״רציתי לקבור את כל הארוע הזה בתוך קופסא, להעמיד פנים שזה לא קרה״
העדות של ג׳סיקה מאן היתה מורכבת אפילו יותר. היא תיארה יחסים אינטימיים עם ויינשטיין, שנמשכו שלוש שנים, במהלכם היא קיימה איתו יחסי מין בהסכמה, אך הוא גם אנס אותה. היא הרגישה חסרת אונים מול הכוח שלו והוא שלט בה בעזרת מניפולציות ואיומים. עדות הנגד של ההגנה הייתה ברוטלית וכשמאן ניסתה להסביר מדוע נשארה ביחסים ויינשטיין למרות ההתעללות והאונס, היא התפרקה על דוכן העדים ופרצה בבכי בלתי נשלט, עד כדי כך שהשופט נאלץ להפסיק את הדיונים לאותו היום. מייגן וג׳ודי ראיינו תובעים ומומחיות.ים לענייני פשעי מין. המסקנה הבלתי נמנעת מראיונות אלה, היא שלעיתים קרובות מאד, קרבנות בפשעי מין ממשיכות לשמור על קשר עם התוקף. מסיבות אלה, קשה לקבוע בתיקים כאלו, בשל הדיכוטומיה ששולטת בעולם המשפט.
כך, במהלך כל משפטו של ווינשטיין, היה חשש שאולי התובעים לקחו סיכון גדול מידי.
במקרים של התעללות מינית כמו זו של ווינשטיין יש צורך להסביר ולהנגיש למושבעים נרטיב משכנע לגבי מה שקרה. התובעים במשפט הזמינו את הפסיכיאטרית המומחית לפשעי מין, ברברה זיו, שהעידה גם במשפטו של ביל קוסבי. היא הסבירה שביחסים מתעללים כמו אלו, לעיתים קרובות ההתנהגות של הקורבנות מנוגדת לכל אינטואיציה.
בכל זאת, מדוע החליטה הפרקליטות לתבוע במקרה כה קשה? לדעתה של ג׳ודי קנטור, הפרקליטות הבינה את החשיבות הסימבולית של משפט זה. הדילמה קיימת: האם לתבוע רק במקרים שבהם הנצחון בטוח, או שמא, כדאי לקחת סיכון? השיקולים קשורים בעובדה שניצחון כמובן יוכל להביא למפנה ולשינוי – אך תבוסה יכולה להביא לתקיפת נגד חריפה. במקרה זה, לעמדה שתנועת MeeToo הלכה רחוק מידי. זאת בדיוק היתה העמדה של ההגנה במשפטו של ווינשטיין, שטענה שמדובר היה ביחסי מין בהסכמה – ושתנועת הMeToo הגזימה.
ביום האחרון של המשפט הציגו התובעים את העובדות אבל ביקשו, במקביל, שהמושבעים ידמיינו מציאות אנושית עשירה יותר בניואנסים: זה נכון שהנשים שהותקפו מינית התנהגו בצורה מנוגדת למה שאולי מצפים מהן, נכון שלקח להן זמן להבין ולעכל את מה שקרה, אבל על מנת להצליח לנהל משפטים בסוגיות שכאלה, עלינו להתחיל להבין את המשמעות של להיות קרבן לאלימות מינית.
מייגן טוהיי וג'ודי קנטור טוענות שהשאלה המרכזית הייתה – האם המושבעים האמינו לנשים שהעידו?
התשובה היא כן. אמנם המושבעים לא הרשיעו את הארווי ווינשטיין בהאשמות חמורות ביותר, שהיו מבטיחות שישלח לכלא עד סוף ימין, אך בתוך משפט מורכב ומלא סתירות, הם בכל זאת הרשיעו את ווינשטיין, האיש החזק בהוליווד, בתקיפה ובאונס.
תמונה בראש הכתבה: נשים שרות את "האנס הוא אתה", השיר שהחל כמחאה צ'יליאנית. 10.1.2020, ניו יורק
