"איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" של דבורית שרגל הוא על פניו סרט אישי מאוד: לדבורית היה חלום, למצוא את גיבורות ילדותה מהספרים המצולמים "אלה קרי הילדה מלפלנד" ו"נוריקו סאן הילדה מיפן". היא יצאה להגשים את חלומה והצליחה, תוך עקשנות והעזה מעוררי התפעלות. תוך כדי מסעה המפותל, כשהיא מנסה למצוא קצה חוט שיקשר אותה לנוריקו, היא פוגשת את הילדים מהספרים האחרים בסדרה ומגלה פרטים מפתיעים על יוצרת הספרים הצלמת אנה ריבקין-בריק, על קשריה המיוחדים לישראל ועל ידידותה עם לאה גולדברג, שתרגמה ועיבדה את הגרסה העברית של הספרים. כוח רצונה העז והסוחף של דבורית למצוא את נוריקו, למרות שנראה שהסיכויים הם קלושים, מעורר את המתח והעניין במהלך הצפיה בסרט. מתעוררת גם השתאות: מי בכלל יוצאת למסע מטורף כזה?

ekd4.7
דבורית שרגל עם הספרים האהובים

התשובה היא, בין היתר, אשה נחושה וחרוצה מאוד וגם, כפי שדבורית מציינת בסרטה, אשה ללא ילדים. כי מעבר לסיפורה האישי של דבורית, הסרט הזה הוא על נשים ללא ילדים והחיים מלאי האפשרויות שלהן. נשים ללא ילדים, כמו שהיתה אנה ריבקין-בריק בזמן שנסעה בכל העולם כדי ליצור אותם וכמו ידידתה הקרובה ושותפתה ליצירה לאה גולדברג, יכולות, במידה רבה הרבה יותר, לחיות חיים יוצאי דופן, להיות "גדולות מהחיים" כפי שרובנו מכירות אותם, את החיים.

בחברה שמרנית ואובססיבית לילודה שבה נשים נחשבות למכונות הולדה לפני שהן נחשבות לישויות אנושיות, גם לעצור בילד אחד זו בחירה שנויה במחלוקת. נראה שזה מקובל לחשוב שבחירה שמישהי עושה בקשר לגופה ולחייה היא עניינם של אחרים. וזה הרי מטורף לגמרי: איך בחירה כזאת יכולה להיות שנויה במחלוקת בכלל? בחירה לא להביא ילדים מעוררת התנגדות כי זו בחירה אנוכית, בחברה בה זה פשוט לא מתקבל על הדעת שנשים יחשבו קודם כל על השאיפות הפרטיות שלהן. גברים כמובן עושים זאת כל הזמן, גם אם הם אבות. אבהות מגבילה אותם הרבה פחות ואם שאיפותיו של אב דורשות נסיעות למרחקים או שעות עבודה מרובות, טבעי שהעול של גידול הילדים יפול על מישהי אחרת. מספיק שהוא יקדיש לילדים שעות ספורות בשבוע כדי שהוא יחשב לאיש משפחה למופת.

אם כך, מעבר לכך שנשים נחשבות לרחם שיש לו בטעות רגליים ושכל, הכפייה החברתית להולדה היא גם אמצעי יעיל לשליטה על נשים והגבלתן. כי נשים ללא ילדים יכולות לעשות דברים "מטורפים" כמו מסעות חיפוש ברחבי העולם אחרי ילדה מספר, שנגעה לליבן בילדות. הן יכולות לחבר את המופרדות, לפרק גבולות, ליצר חידושים שלגברים לא תהיה שליטה עליהם, ובכך ממש לפרק את השליטה העולמית הגברית שמתבססת על הפרד ומשול. והרי פרויקט הצילום הבינלאומי של אנה ריבקין-בריק הוא ממש כזה: יצירת קשר אנושי עם בני אדם ברחבי העולם תוך ביטול ההפרדה, השנאה והעוינות מעשה ידי הגברים והחלפתן בהזדהות ורצון לקשר שהתעוררו בליבותיהם של ילדים בכל רחבי העולם. כזה הוא גם מימון ההמונים, באמצעותו דבורית מימנה את הפקת הסרט: מנגנון מאפשר ותומך שפורץ מסגרות של מעמד כלכלי וחברתי, בניגוד למערכת הקפיטליסטית שמפרידה בין עשירים לעניים ויוצרת עוינות בינהם, מבססת את שליטתם של העשירים על התרבות ומגבילה את מי שאין לה לחיים של הישרדות בסיסית.

רוח דומה של קשר אנושי בלתי אמצעי בין אדם לאדם שורה על הסרט של דבורית: היא נוסעת ברחבי הארץ והעולם ופוגשת את הילדים המצולמים של פעם. אחרי שמצאה את אלה קרי הלפלנדית המטרה היא למצוא את נוריקו, אך חיפושיה אחר רמזים, ולו הקלושים ביותר, לוקחים אותה למסע בין קיבוצי ישראל וגם להולנד ולשבדיה. חלק מה"ילדים" הישראלים מדברים על הצילומים כעל חוויה טראומתית שנכפית עליהם, בעוד ההולנדי, השבדית, הלפלנדית והיפנית זוכרות את אנה ריבקין-בריק לחיוב. האם הישראלים מרגישים בנוח יותר עם דבורית לדבר על חוויות טראומטיות? האם האחרות מנסות, אולי באופן בלתי מודע, לומר מה שנדמה להן שדבורית רוצה לשמוע, ואולי אלו פערי תרבות ושפה? בכל אופן, המסירות של דבורית לפרויקט סוחפת אחריה במיוחד את אחת מהם, אווה השבדית, שנוסעת עם דבורית בחזרה למחוזות ילדותה ביפן כדי לעזור לדבורית למצוא את נוריקו, וכדי לפגוש שוב בעצמה את הילדה היפנית הזרה ששודכה לה ע"י הצלמת אנה ריבקין.

אני מיודדת עם דמותה האינטרנטית של דבורית שרגל כבר שלוש או ארבע שנים, מאז שהכרתי את בלוג ביקורת התקשורת "ולווט אנדרגראונד" ממנו היא מתפרנסת באמצעות תשלומי התמיכה בבלוג שהם על בסיס וולונטרי, לפי רצונם של הקוראים. היא לא מתעשרת ממעשי ידיה, אבל היא חופשיה יותר מרובנו. האופן בו היא תלתה את עצמה ברצונם הטוב של קוראיה הוא אמיץ, ויש שיאמרו שהוא חסר הגיון במערכת הכללים שאנחנו רגילות אליה, לפיה בטחון כלכלי זה צורך אנושי בסיסי. אבל הוא גם מעשה יפה, מעשה של הבעת אמון שכאילו מגיע ממערכת חברתית שונה לגמרי מזו שאנחנו חיות בה. מערכת חברתית שמבוססת על סולידריות, על תמיכה הדדית, על לאפשר לאחרות להיות הן עד כמה שניתן, בלי שיפוטיות ובלי כפיה. עולם בו נשים מעזות להגשים חלומות. דבורית מאפשרת לי הצצה אל עולם כזה ועל כך אני מודה לה. אולי ככה יראה העולם אחרי הפטריארכיה. בבקשה, תעשו לי עולם כזה.

הסרט "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו סאן?" יוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ החל מה-3 בדצמבר 2014.

תמי דינס

noriko-415x260

תמונה מ: Filmmaker searches for Japanese child idolized in Israel

תגובות

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.