מאת: דניאל תגר
כשהייתי בת ארבע עשרה גיליתי את הטרומבון והתאהבתי. עברתי מספר כלים עד שמצאתי אותו, ביניהם כאלה שזנחתי אחרי זמן קצר וכאלה שהתמדתי בהם מספר שנים, אבל ההתאהבות בטרומבון הייתה מהירה ועזה: הגודל, הצליל העמוק, החום והעוצמה שלו הצליחו למשוך אותי, המפוחדת והביישנית. הכלי הזה, הכול כך שונה מהילדה שהייתי, ייצג את כל מה שחלמתי להיות -מלאת ביטחון עצמי, חברותית ובעלת נוכחות.
לכאורה – מה הבעיה? קונים כלי, הולכים להירשם בקונסרבטוריון ומתחילים ללמוד לנגן. ההורים ישמחו שמצאתי לי תחביב חדש (אין דרך להגיד להורים שלך שאת מרגישה שמצאת את הייעוד שלך בגיל ארבע עשרה, אז זו ההגדרה שהשתמשתי בה), אני אהיה מאושרת והכל יהיה בסדר.
אבל הייתה בעיה. בעיה קשה וחמורה שאין לה פתרון ואין לה מחילה – טרומבון זה כלי של בנים ואני, מה לעשות, בחורה: ככה נולדתי, ככה גדלתי, ועד אז זה גם לא הפריע לי במיוחד. עד אותו הזמן חייתי במחשבה שאני שווה לכל אדם ויכולה לעשות כל דבר, אבל מהרגע שהכרזתי שאני רוצה ללמוד לנגן, התהפך עולמי והחל המאבק שבו אני ממשיכה עד היום.
זה לא מאבק שמצוין בשלטים וסיסמאות, לא דבר שמדברים עליו בציבור. אף אחד לא בא והודיע לי שלא התקבלתי לעבודה כי אני בחורה, או שנכשלתי באודיציה בגלל החזה שלי, אבל מהרגע שאני עולה על הבמה, מהכניסה שלי לחדר החזרות ומהשנייה שבה אני מוציאה את הטרומבון – המבטים, הדיבורים והמעשים של הסובבים אותי מעידים על זה שמשהו פה לא בסדר.
אלף דוגמאות יש לי על מבטים מלוכלכים ומלמולים שקטים, אבל יש כמה שנחרטו בזיכרוני עמוק ולא מרפים – מנצח תזמורת הנוער שלי שאמר לי בגיל חמש עשרה ובלי בושה ש:"רק לסביות מנגנות טרומבון, את יודעת את זה, נכון?", הבחור ששאל אותי ברצינות אם אני לא חושבת שצריך להגביל בנות לכלים מסוימים "שמתאימים להן יותר מבחינת גודל ויכולת, אם את מבינה למה אני מתכוון" והטרומבוניסט שישב לידי באיזו תזמורת וניסה להעיף אותי מהמקום שלי, כי לדעתו זה תפקיד שרק בנים צריכים לבצע, "לא משהו אישי נגדך".
לנגן טרומבון זה לא סקסי או מוכר, אני לא בחורה קטנה ועדינה, ובזכות הנגינה אני לא מתחבאת יותר. הנגינה דורשת ממני עוצמה, דורשת ממני להתבלט ולהיות במרכז. הטרומבון הוא אחד הכלים החזקים בתזמורת והוא לא מתבייש בזה.
המלחמה השקטה הזאת, שלי עם העולם שברובו הגדול לא מקבל אותי (ועם זאת לא מודה בזה), גרמה לי להפוך לחזקה יותר, בדיוק כמו שקיוויתי. אני כבר לא נותנת למילים לשבור אותי, ואני נאבקת בדרכי – מלמדת נגינה במיליון מקומות, מנסה לשכנע כל ילדה שנקרית בדרכי לנגן בטרומבון, ומסבירה בכל שיעור ולכל אדם שכמו שהגודל לא קובע, גם המגדר לא מאוד משמעותי.
לפני כמה ימים, בזמן שאחת התלמידות שלי נכנסה לשיעור, היא שאלה אותי אם יש בנים בכיתה השנייה שמנגנים גם הם טרומבון. כשאמרתי לה שכן היא הגיבה בתמיהה "כמה מוזר!"
"למה מוזר?" שאלתי בתימהון אמיתי, תוך כדי שהמשכתי לסדר את החדר לקראת השיעור
"כי זה לא כלי של בנים, זה כלי של בנות" הסבירה לי הילדה בת העשר.
עמדתי שם עם דמעות בעיניים. נזכרתי בדרך שעברה הילדה בת ה-14 שהיתה אני, וכל כך שמחתי שהילדה שמולי מתחילה את הדרך מנקודת פתיחה קרובה קצת יותר.
2 תגובות
כתיבה מדהימה והתוכן עוד יותר!
עם אמא כמו שלך את עוד תשני את העולם.
בהצלחה לך.
בתור מורה לטרומבון לילדים מכיתות ד׳ עד י״ב, אני יכול להעיד שהסטטיסטיקה בכל הקשור ליכולת פיזית, בגרות ויכולת להבין הסברים מופשטים, כפי שקורה תכופות בחינוך מוסיקאלי, היא לטובת הבנות בהפרש ניכר. כך לפחות הם פני הדברים מניסיוני.
אומרים שבנות מתפתחות , הן פיזית והן נפשית… אולי זו הסיבה לכך. בכל אופן,