לא שותקות על רצח נשים

עינב קגן והדר גל, ממארגנות העצרת בת"א-יפו: "כשראינו את האייטם על מאיה לא יכולנו לנשום. רצח נוסף, מקומם ומיותר של אישה על – היותה אישה. ככל שעברו הדקות הפרטים התבהרו – מאיה ווישניאק הייתה בת 22, בת גילינו. הגבר שרצח אותה, חנק אותה למוות ודקר את אמו, פצועה קל, בחר להיות זה שיחליט על החיים שלהן. ומסתבר שהוא לא הגבר היחיד שחושב ככה. מקרה זה הוא העשירי מתחילת השנה, השישי (!) מאז הכניסה להסגר, והשלישי בשבועיים האחרונים. הסיפור של מאיה טלטל אותנו כל כך, לא עוזב אותנו. לכן החלטנו לקחת יוזמה ולארגן הדלקת נר, לזכרה של מאיה ולזכר כל הנשים שנרצחו בתקופת הסגר- ובכלל. האירוע גדל תוך שעות והגיע לאנשים רבים שאנו לא מכירות. פה הבנו שהסיפור הזה גדול יותר מאיתנו, ושאירוע מחאה כזה מתבקש כבר הרבה זמן. אם הממשלה, הרשויות והתקשורת ממשיכים בסדר יומם, אנחנו נעצור ונזכור. עד מתי דמנו יהיה הפקר?

https://www.facebook.com/politicallycorret/videos/2899452370175958/

סימונה מורי: "אני כאן, אני חיה. אחרי 22 שנה בכלא, זה כמו להיות מתה. היום אני רוצה להגיד שכל הנשים צריכות להיות מוגנות וחיות כמו שאני חיה עכשיו, אבל לא אחרי 22 שנה בכלא. הם (הגברים) צריכים להיות בכלא… היום אני צריכה להגיד לכן דברים אחרים, משהו אחר ממה שאמרתי כשהשתחררתי, אל תעשו כמוני, אבל זאת מלחמה. יש נשים עכשיו בבתים, אין לכן הגנה, תברחו, תגנו על עצמכן… יש נשים עכשיו בבתים מושפלות, מוכות, שוכבות על הרצפה, כמו שאני שכבתי. אבל אף אחד לא בא. למשטרה יותר חשוב להוציא את הגולשים מהמים… תעזרו לנשים האלה כי הממשלה הזאת לא תעשה כלום. לכן יש את הכוח לעשות ולעזור לנשים האלה. אנחנו במלחמה".

דלאל דאוד: "אני עברתי חיים.. זה היה בשבילי טרור, לא אלימות.. והמדינה הזאת לא עושה שום דבר לאף אחד. הלכתי למשטרה, הלכתי לרווחה, לבתי חולים, לכל מקום אפשרי. ואף אחד לא נתן לי יד ועזר לי… והמדינה הזאת גרמה לי לקחת את החוק לידיים. כשזה הגיע לילדים שלי כבר לא ראיתי בעיניים. ואני היום מאחלת לכל אישה שנמצאת מולי, וגם לגברים אני פונה: אנחנו נולדנו בשביל לחיות, לא בשביל לעבור אלימות באכזריות. היום יש עזרה, תקומו ותלכו, אל תקומו כמוני ואל תקחו חוק לידיים. אני מברכת שיהיה מקלט לגברים אלימים – לא לנשים!"

ענת ניר, ממקימות המטה הפמיניסטי לשעת חירום: ״אשה נוספת נרצחה ואנחנו ממשיכות לשלם בחיים שלנו על המגיפה החברתית, אחת החמורות במדינה – אלימות במשפחה. מגיפה שמשפיעה על מאות אלפי משפחות בזמן שמורכבת ממשלה ויש תיקים חדשים שמחולקים, הנושא הזה אינו תופס מקום בסדרי העדיפויות. אף הסכם קואליציוני לא מכליל את הנושא של אלימות במשפחה כדרישה וייצוג של נשים בשולחנות קבלת החלטות אינו מספק ומגוון. התאספנו בכיכר הבימה כדי להראות שלא נשתוק על רצח נשים, נדליק נר לזכר הנרצחות (10 מתחילת השנה ו-6 מתחילת הקורונה) ונדרוש טיפול בגברים אלימים, תקציבים ותקנים לעו״ס, חקיקה וענישה, תכניות חינוך מגדריות כדי שנוכל לשמור על בטחון של 51% מהאוכלוסיה כאן״

למאמרים נוספים על רצח נשים בישראל ועל המאבק בתופעה לחצו כאן

וידיאו ותמונה מההפגנה: לירון כהן