Reading Time: 3 minutes

"מדוע אסור לנו לשכוח את מג וויט ואת הדרך הסקסיסטית שבה התייחסנו אליה"

Reading Time: 3 minutes

בכתבה בשם "מדוע אסור לנו לשכוח את מג וויט ואת הדרך הסקסיסטית שבה התייחסנו אליה" באתר Cash.music (אנגלית) מנתחת קיילי יוז את היחס אליו זכתה מג וויט, המתופפת בלהקת ה"וויט סטרייפס", שהתפרקה לפני כחמש שנים. לאורך השנים וויט זכתה בביקורות לא אוהדות במיוחד על יכולות התיפוף שלה מצד אחד ("sloppy"), שכללו גם התייחסות למראה החיצוני שלה, מצד שני ("נערת אינדי טיפוסית עם צמות וחיוך מרושע", וגם למשקל שלה. לא זכורה כתבה שבה התייחסו למשקל של שותפה להרכב, ג'ק וויט). הכותבת טוענת כי לעתים קרובות, קשה לנתק את הביקורת על מג וויט המוזיקאית מהביקורת על מג וויט האישה, ביקורת שבהרבה טוקבקים ופורומים של מעריצים היא אכזרית וברוטלית. ב-2013, לדוגמא, העורך המוזיקלי נייט ג'קסון הכין רשימה של "עשרת המתופפים הכי גרועים בכל הזמנים", וכתב עליה: "שמישהו יגיד לנו כבר, האם האישה הזאת אפילו ראויה להיחשב למתופפת?". "האישה הזאת", כן. גם בפרסומים רשמיים יותר של התקשורת התייחסו אליה בביטול, וכך בביקורת על האלבום האחרון של הסטרייפס במגזין הנחשב יותר, ה"רולינג סטון", התייחסו למג וויט כאל "אחותו של ג'ק וויט" ("Mythical sister", למרות שבפועל הם היו דווקא זוג נשוי), ולא כמוזיקאית ומתופפת שעומדת בפני עצמה.

היחס אליה כל כך מבטל לפעמים, שעבור חלק ממבקריה זה בכלל לא "הוגן" כלפי מתופפים אחרים להכניס את וויט לקטגוריית המתופפים, ובאופן סקסיסטי (שמתחזה לפמיניזם, לכאורה), זה גם לא הוגן כלפי נשים-מתופפות אחרות: "איך ייתכן שמג וויט היא זאת שממלאת את משבצת האישה המתופפת?", בהשוואה לנשים מתופפות אחרות, הטיעון הוא שהיא אינה ראויה לכך. הטיעון הזה מתבסס על ההנחה לפיה יש רק משבצת אחת השמורה לאישה בקטגוריית המתופפים, ועל הנשים המתופפות להתחרות זו בזו על הזכייה במשבצת הזאת. תנסו לעשות היפוך מנטלי של הטיעון הזה לגברים, ותראו כמה הטיעון הזה מגוחך: האם ברי סחרוף ואהוד בנאי, למשל, מתחרים על אותה משבצת של "גבר זמר רוק"? לא, נכון? כי כל אחד מהם עומד בפני עצמו, ואין מקום שמור אחד בלבד לגברים.

אפילו כשמוזיקאים מוערכים (בדר"כ גברים, כי היי, כשנשים ישבחו אותה תמיד יטענו שהן מוטות ולא אובייקיטיביות) מכירים בכישוריה של מג וויט, תמיד בהערת שוליים יזכירו שיש כלפיה הרבה ביקורת- גם אם חלק ניכר מהביקורת, כפי שנטען לעיל, אינה עניינית ואינה הוגנת. אפילו ההכרה בכך שהיא דווקא מתופפת די טובה בעצם עדיין מאותגרת גם כיום. הכותבת טוענת שגם כיום, עמדתן של נשים במוזיקה נושאת עליה עוד כמה קילוגרמים של שיפוטיות ודעות קדומות, ומוזיקאיות נשים חשופות להחפצה וללעג, או במקרה הטוב לטיעון לפיו "הבנות האלו מוכיחות שנשים גם יכולות לנגן בכלים!". וואו, תודה רבה באמת. ריגשתם.

https://www.youtube.com/watch?v=fC7PEQnjKl4&list=PLMEZyDHJojxPJyMyWb4jgc-ieKbr2hIVZ&index=12

מותר להעביר ביקורת על נשים- מוזיקאיות, פוליטיקאיות, או בכל תחום שהוא. אבל כפי שנטען בכתבה הנ"ל, הרבה פעמים הביקורת על נשים היא לא עניינית נטו. אפשר לראות את זה ברמה הכי בסיסית בטוקבקים לפוסטים של פוליטיקאיות, שמתייחסים למראה החיצוני שלהן במקרה הרע ומאחלים להן להיאנס במקרה הנורא, במקום להתייחס לגופו של הטיעון אותו הן העלו, אבל גם בביקורות, סיקורים וכתבות בתקשורת באופן כללי. אפשר להעביר ביקורת עניינית על שרה נתניהו גם בלי לקרוא לה "מכשפה" (כינוי גנאי לנשים, להזכירכן, פעם גם היו שורפים אותן על המוקד בגלל זה), ואפשר להעביר ביקורת על הילרי קלינטון גם מבלי לקרוא לה "אישה קרה", או "nasty woman", כי הרי מצופה מאישה להיות חמה ומכילה ולאפות עוגיות. ואפשר גם לבקר מוזיקה שנשים עושות מבלי להתייחס למראה החיצוני שלהן או להאם הן בכלל ראויות להיקרא מתופפות או גיטריסטיות. עולם הרוק עדיין נשלט ברובו על ידי גברים, ונשים מפלסות את דרכן ונתקלות בלא מעט התנגדויות ושוביניזם. כשאתם/ן באים להעביר ביקורת על אישה- על תפקודה, יצירתה או עמדותיה- תנסו קודם כל לעשות היפוך של הביקורת ללשון זכר: האם על גבר הייתם/ן אומרים/ות את אותו הדבר? אם כן- אז סבבה, הביקורת עניינית ולא מיזוגנית, אפשר להמשיך. זה רלוונטי גם כשההתייחסות היא חיובית: האם הייתם/ן אומרים/ות על רינגו סטאר, למשל "וואו הוא מתופף ממש טוב, בשביל גבר", או על אריק קלפטון "הוא דווקא גבר שמנגן על גיטרה ממש טוב"? לא, נכון? אז יאללה, נקסט. אנחנו כבר ב-2017, אישה יכולה להיות מתופפת, גיטריסטית, ואפילו נשיאת ארה"ב! טוב, הגזמתי, אנחנו עדיין לא שם.

ובכל זאת, דברים משתנים ומתקדמים. ייתכן שלו היתה מתחילה לפעול היום, מג וויט היתה נתקלת בעולם קצת שונה: יערה סמינה – Yaara Samina, מוזיקאית צעירה ובוגרת בי"ס למוזיקה "מזמור" למגזר הדתי, מוסיפה מחווייתה האישית כמוזיקאית ומתופפת, ומסיימת דווקא בנימה אופטימית:

"לגבי העובדה שאני דוסית, מתופפת, עם לוק לא שגרתי ובכל זאת שומרת על חסלט בירקות וצמה בעשרה בטבת- אני אוהבת את ה"ניגודים" לכאורה. אני אוהבת את החיבורים של העולמות. תמיד אומרים לי שזה נדיר אישה מתופפת. אני לא מרגישה את זה….אולי כי לאחרונה יש הרבה מתופפות סביבי, אז אני לא מרגישה שזה נדיר. יש אנשים עתיקים שבאופן כללי מסתכלים על היותי מוזיקאית כבחורה שחיה בסרט. חושבים שזה צריך להיות "הובי". לרופא אף אחד לא יגיד דבר כזה. אבל אלו בודדים. הרוב הכמעט מוחלט תומכים. כל אחד בדרכו.לא הרגשתי אף פעם משהו שלילי קיצוני לגבי הנראות שלי, היא מורכבת בעיקר בציבור דתי. וזה תקף גם לעולם החילוני יותר, שפתאום מגלה עלי דברים כגון שבת וכשרות וכו'. באופן כללי, אני אוהבת שהחיצוניות שלי אומרת דבר אחד אבל מי שמעמיק פתאום מגלה משהו אחר. משהו שלא סותר את הניראות. שהכל שייך לאותה חבילה שנקראת "אני".
ואם אחזור לתופים, המשפט הקבוע זה "כלי טוב להוציא אנרגיה ועצבים". לא אכחיש את הקשר, אבל זה לא היחס שלי לכלי: אני מתייחסת אליו בעדינות ובעוצמה הראויה לכל סיטואציה. בסופו של יום, אנשים עדיין רגישים לאישה על תופים. יש גם כאלו שזה סקסי בעיניהם, מגניב, ויש כאלה שאפילו רואים את זה ככלי נשי במיוחד".

 

 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא: