Reading Time: 11 minutes

נפרדות על המסך

Reading Time: 11 minutes

מריאלה יאבו, מאיה רומן, נועה בורשטיין חדד

שנת 2019 הגיעה לקיצה ואיתה הגיעה למעשה גם קיצו של עשור. העשור השני של שנות האלפיים, אליהם כבר נראה שהתרגלנו. 

סופה של שנה מביאה עימה תמיד שלל מצעדים וסיכומים ובעיקר דירוגים. כאן בצוות מבקרות הטלוויזיה של פוליטיקלי קוראת, החלטנו לוותר על ההיררכיה הקבועה הזו ולהתמקד בסדרות הפמיניסטיות שהסתיימו השנה. למה דווקא בהן? ובכן, בשנים האחרונות אנחנו זוכות לצפות בסדרות פמיניסטיות להפליא, כאלה שצמחו באווירת המהפכה הפמיניסטית בת ימינו. בכתבה הזו החלטנו לסקור דווקא את הסדרות שהביאו למסך שיח פמיניסטי מתקדם עוד לפני שהדבר היה נפוץ, כאלה שהסתיימו השנה, אחרי שעברו ביחד איתנו את התהליכים המורכבים שהביאה איתה תנועת MeToo וניהלו ביחד איתנו דיון על גבולות השיח ובעיקר, פריצתם. 

אלו סדרות שריגשו אותנו, אוהבות המסך הקטן, עד מאד ולכן, גם אם חלקן איבדו מהקסם או nהפופולאריות שלהן במהלך העונות, חשוב היה לנו לתת להן את הכבוד הראוי ולהתייחס להשפעה הרבה והחיובית שהייתה להן על הדרך בה עוסקות הסדרות של הגל החדש בנשים, פמיניזם, שוביניזם שקוף יותר או פחות, נשים מקבוצות מיעוטים, מין, אלימות, מערכות יחסים ו… הכל. 

אז כמיטב המסורת, להלן התובנות של כל אחת איתנו על חלק מאותן סדרות אותן אהבנו ומהן נפרדנו (לרוב בדמעות רבות) ב2019:

מריאלה: כשהמליצו לי לראות את "קרייזי אקס גירלפרנד" אי אז ב2015 הרמתי גבה: "מה פתאום ממליצות לי על מחזמר? ז'אנר בלתי נסבל…". אבל אז שמתי את הפרק הראשון, וכבר בשיר הפתיחה, מיד כששמעתי את המילים "that's a sexist term", הבנתי שאני צופה במשהו שונה מכל מה שהכרתי. 

ואכן הסדרה הזאת, עם העליות והירידות שהביאה עימה (בוז לגרג החדש!), היתה משב רוח רענן של שנינות נשית, שעסקה במלא נושאים בצורה כל כך מעניינת ומורכבת אך עדיין קלילה ומצחיקה. מכל הנושאים האלה אני רוצה להתעכב על העיסוק של הסדרה בכל הקשור לבריאות נפשית: כדורים פסיכיאטריים, אבחנות, רגעי מניה, כוונות אובדניות, סטיגמות מהסביבה ועוד ועוד צדדים של סוגיה כל כך מושתקת, או כזו שזוכה לגיחוך, בעיקר כשזה נוגע לנשים, "המשוגעות האלה".

על זה (ועל שלל דמויות ביסיות מהממות ועל שירים כמו "Sexy getting ready song" אני מודה לה לנצח.

נועה: את האקסית המטורפת התחלתי לראות בעיצומו של משבר. רבקה נתנה לי אז בדיוק את מה שהייתי צריכה: מראה גרוטסקית של שלל המחשבות האפלות שעלו לי לראש באותה תקופה. 

הדבר הגאוני כל כך בסדרה הזו הוא בעיני הפירוק של המנגנונים הרומנטיים שגדלנו עליהם וקשירתם מחדש לתוך סיפור קוהרנטי, ולא על אהבה – אלא על טיפול עצמי. בדומה ל"ג'יין הבתולה", גם באקסית המטורפת נעשה שימוש בז'אנר באופן אינטלגנטי ומתוחכם; מחזות הזמר שהבטיחו לנו אהבה מטורפת ונצחית לעד, הופכים להיות עוד כלי בחיפוש אחר האושר – בהגדרה מחודשת של רייצ'ל בלום הגאונה לביטוי "המדיום הוא המסר" 

אם לומר את האמת, העונה האחרונה של האקסית ביאסה אותי בהתחלה. בפרקים הראשונים קיבלתי את הרושם שהיוצרות הפכו קצת יהירות. שהן החליטו לא להשקיע לי יותר בעלילה או בדיאלוגים. כלומר, הצורה נשמרה, אבל התוכן? לא ממש. אבל המשכתי לצפות, כי יהירותן של היוצרות כנראה מוצדקת, וגיליתי עונה מצוינת שסוגרת את כל הקצוות – וגם הפעם, שוברת את הסטריאוטיפ החשוב ביותר: סטריאוטיפ האושר.

רבקה באנץ' עברה את כל מה שצריך לעבור ובכל זאת, היא לא הגיעה אל הסוף הטוב. בכלל, היא מרגישה שחזרה לנקודת ההתחלה. שהמסע שעברה היה לחלוטין מיותר. ואת עדיין לבד. כלומר, אם לא סופרות את כל הדמויות שהיית במהלך השנים האחרונות, שסובבות סביבך וחונקות אותך. 

אבל כמו שאומרת היוצרת רייצ'ל בלום, "שלמות היא אשלייה". היא הזיה. היא לא אמיתית – וזה, מסתבר, נכון גם לגבי התהליך הנפשי שלנו. אין סוף טוב, אבל יש ציוני דרך. ואולי בעצם בלום עלתה על ז'אנר חדש לגמרי: במקום ספרי טיפול עצמי, סדרות של שיקוף עצמי. בשבילי זה עובד מצוין. 

מאיה: יש כמה רגעים מהסדרה הזו, שממש עוזרים לי בחיי היומיום. לפעמים כשאני כותבת על סדרות טלוויזיה ופמיניזם, אנשים שואלים למה זה בכלל חשוב? הרי זה לא שהטלוויזיה מעצבת אותנו יותר מאשר ההורים שלנו, החברים שלנו או מערכת החינוך. אבל האמת היא שכן, הטלוויזיה כן מעצבת אותנו, אולי אפילו לא פחות מהרבה מהמערכות האלה. זו נקודה שעולה שוב ושוב במהלך ארבע העונות של הסדרה, הדרך שבה הציפיות החברתיות והסטריאוטיפים שעליהם גדלנו: הנסיכה המושלמת שזוכה בסוף טוב, האקסית המטורפת (כמובן), הפמיניסטית הזועמת ועוד… הם כולם אצלנו בראש, בין אם נרצה בכך או לא. 

אולי הדבר הכי חזק ש"קרייזי" עשתה זה להכניס לי לראש סטריאוטיפים אחרים, ככה, כשאני כועסת על עצמי כי לא הייתי הנסיכה המושלמת שאני אמורה להיות, כשאני מתחילה לריב עם עצמי ולצעוק על עצמי שאני גרועה ולא יודעת כלום ושוב הרסתי הכל, ישר מתנגן לי בראש השיר הנפלא, "you ruined everything, you stupid bitch״ ומזכיר לי שאני כרגע סתם קשה עם עצמי כי זה מה שלמדתי, כמו רבקה באנצ׳. ההבנה הזו עוזרת לי לשחרר את הכעס ולצחוק, במקום להיכנס לסחרור. הישג די מדהים עבור "סתם" סדרת טלוויזיה.

מריאלה: מה לא אמרנו כבר על כתום זה השחור החדש? ניתחנו מכל צד אפשרי, אז במקום לנתח, אכתוב ממקום יותר אישי, שזאת הסדרה שגרמה לי להבין את החשיבות שביצירה נשית.

אני זוכרת בבירור סצנה מאחד הפרקים הראשונים, בו פייפר מחליפה חולצה במיטה שלה בתא המעצר, והסוהר מנדז השנוא עומד מחוץ לחדר ומסתכל עליה (במבט הכי מחפיץ שראיתי בטלוויזיה עד אז). הוא לא עושה כלום, רק מסתכל כביכול, אבל ישר אפשר היה לראות את פייפר קצת קופאת. המבט הזה והתחושה שהוא מייצר, זה משהו שרק אישה יכולה לכתוב ו"כתום זה השחור החדש" מלאה בסצנות כאלה, שרק נשים יכולות לספר. היופי של כתום, מעבר ליכולת להציג מבט נשי, זה להציג מבט נשי מגוון: נשים בכל הגילאים, הצבעים, המצבים הנפשיים…

בזכות הסדרה הזו הבנתי עד כמה חסרה לי יצירה נשית ועד כמה היו חסרות לי נשים שכתובות על ידי נשים על המסך.

נועה: "כתום זה השחור החדש" מלווה אותי כבר שש שנים. התחלתי לצפות בה אחרי שקראתי טור של ענת קם, שבעצמה ישבה בכלא הישראלי, מנתח את הפרקים מנקודת המבט של אסירה לשעבר. הניתוח סקרן אותי והדרך מקריאת הטקסט הזה להתמכרות הארוכה בחיי, הייתה קצרה מאד. 

הסדרה הזו הציגה בפני לראשונה את האופציה של מספר סיפורים שמתרחשים במקביל, ללא היררכיה ביניהם. סיפורה של פייפר, הגיבורה הראשית, כמו גם התהליך הארוך שהיא עוברת זכה אולי להתמקדות מסוימת, אך סיפוריהן של הנשים האחרות היו לא פחות חשובים וכמובן, לא פחות מעניינים. 

וכמו העלילה של כתום, גם הדרך הפוליטית שהסדרה עברה מעניינת מאד. כל עונה וכל פרק עימתו אותנו עם היחס האמריקאי למהגרים, עם שנאת האחר, עם איסלמופוביה, אלימות מינית, גזענות והסללה מערכתיים ועוד ועוד… כתום פתחה לי את הפתח הראשון לעיסוק פוליטי דרך טלוויזיה, עיסוק שעם הזמן הפך לתחביב העיקרי שלי. מה שטוב בתחביב מסוג זה, זה שהוא באמת הולך ומשתכלל, הולך ומתפתח ככל שהמציאות מתפתחת ובכתום, הביאו היוצרות את הדבר לשיא – כשכל עונה מתרכזת באלמנטים שונים, בהתאם לסוגיות הבוערות ביותר. כל זה, דרך נקודת מבטן של נשים, אסירות בכלא פלילי. 

קשה לי להיפרד מהסדרה הזו, אבל אני מנסה לחשוב שאולי תפקידה הסתיים אחרי גל הסדרות שהגיעו אחריה, המציגות סיפורים רבים, של נשים שונות, מרקעים שונים. איזה מזל שג'נג'י כהן הייתה כאן להתחיל את זה ואיזה באסה שהאסירות בכלא ליצ'פילד כבר לא יהיו חלק אינטגרלי מחיי 

מאיה: לצד כל אלפי המילים שכבר כתבנו על כתום חשוב לי לציין לא רק את היותה אודות נשים ואת היותה יצירה נשית, אלא את היותה אודות מהפכה. מהפכה כושלת אמנם ועדיין, כמה נדיר לראות על המסך נסיונות לעשות דברים אחרת וכמה מעורר השראה היה לראות את העונה של כתום שעסקה במרד שהנהיגו האסירות בכלא. מרד שכמובן נגמר בצורה נוראית כי עדיין, כתום סדרה חצי-ריאליסטית ואסירות שמורדות בכלא בו הן מוחזקות, עתידן לא מזהיר. למרות זאת, ראינו לרגע את האתגרים שבאים עם הניסיון לעשות דברים אחרת וקיבלנו עוד קצת השראה להמשיך ולנסות לשנות ולמרוד בכלא שכולנו נתונות בו. 

ואם פספסתן: הפודקאסט "כתום מאד" שלנו, על העונה האחרונה של הסדרה

 

נועה: גדלתי על טלנובלות. אהבתי אותן, למדתי ספרדית איתן (לנצח אזכור את חברתי הילה מהשכונה ואותי, בשעה ארבע בדיוק מול בובה פראית בויוה, כותבות את מילון הספרדית שלנו), התרגשתי עם הדרמה שלהן ועם השנים, כמובן, למדתי ללעוג להן. 

בדומה לז'אנר המוזיקה המזרחית או לסרטים הערבים של שישי בצהריים, בשכונה שלנו את חייבת ללמוד מהר מה נחשב "איכותי" ועל אילו נושאים עדיף לך לעקם את החיוך ולהתנהג כאילו מעולם לא הכרתם – גם אם מדובר בדברים שהגדירו מאז ומתמיד את זהותך. 

הגבול הדק הזה, בין "איכותי" ל"מעורר לעג" נעוץ כמובן במה שאנחנו מכנים כאן בתל אביב "מודעות עצמית" ובכך בעיני טמון באמת הכוח של ג'יין. כבר עם השם מעורר הגיחוך, לכאורה, ובניית הדמויות המרהיבה, בצירוף הספרדית שמהווה לא מעט מאחוזי השפה שנשמעת בסדרה הזו והקריין שמהווה דמות בפני עצמו, "ג'יין הבתולה" היא לא רק טלנובלה מודעת, אלא גם סדרה מילניאלית קלאסית מודעת. ועם המודעות הכפולה הזו היא מחריבה ומקימה ז'אנר חדש לגמרי. 

בדומה לאקסית המטורפת, "ג'יין" היא סדרה שנולדה בתוך הז'אנר החדש שהחלטתי לקרוא לו "לבוא חשבון אבל בקטע טוב". כמו רבקה באנץ' גם ג'יין וילאנואבה גדלה על טלנובלות וכמו באנץ', גם היא חשבה שמה שהיא רואה על המסך זה למעשה החיים כפי שיהיו ממש עוד רגע. שתי הסדרות הללו הביאו לנו למרקע מערכת יחסים חדשה לגמרי, מערכת יחסים שאף אחד עוד לא בחן בצורה כל כך רפלקסיבית: מערכת היחסים שלנו עם הפנטזיה. 

כך שלמעשה "ג'יין הבתולה" היא בהחלט סדרה מצוינת אבל מעבר לכך, היא כתב האשמה יפהפה כלפי הטלנובלה. כתב האשמה מלא באהבה שבוחן מחדש את היסודות עליהם בנינו, כל אחת מאיתנו, את הפנטזיה הפרטית שלה. אך בניגוד למערכת המשפט הרגילה, בכתב ההאשמה הזה אין שופט שיפסוק, אלא צופות, וכצופה מושבעת אני מעוניינת להעניק לטלנובלות חנינה.

באופן אישי, הזדהיתי עם ג'יין מהרבה סיבות. בין היתר, האשמה הקתולית שלה, למרות שאני לא נוצריה, נשמעה לי מוכרת כמו הרחוב בו גדלתי. הצפייה בסדרה, דרך העיסוק החכם שלה במיניות ובצומת בה היא נפגשת עם המשפחתיות, עם המסורתיות ועם אלוהים, (גם הוא בן משפחה), הייתה בשבילי כמו שנתיים של טיפול. וכאישה מבית מסורתי, שמלקטת ייצוגים שחומים כמו אספנית בולים אובססיבית, התרבות הלטינית דרכה תווך כל זה, הייתה אקסטרה חשובה, אקסטרה טיפולית.

מעבר לכך, "ג'יין" שמה על המסך סט שלם של דמויות לטיניות מורכבות. ואנחנו הרי מכירות את זה מהמרחב הפמיניסטי, התפיסה לפיה אישה יכולה להיות או קדושה או זונה לא פוסחת על אף אחת, אבל היא בהחלט מופעלת ביתר שאת על נשים כהות, חומות ושחורות, שסומנו במשך שנים כיצורים מיניים ותו לא או לחילופין – קדושות שאין לגעת. 

אבל ג'יין הבתולה היא לא אף אחת מהן. כלומר, היא גם וגם. כלומר, היא עוד כל כך הרבה. ולא רק היא. סיומארה, אימה, מגלמת – כך אם נצפה בעונה הראשונה בלבד – את הקצה המיני של הסקאלה ואלבה, סבתה של ג'יין, את הקצה השני. אך אם נתמיד ונצפה בסדרה נגלה דבר מדהים: אנשים הם יצורים זזים וגם נשים לטיניות יכולות להיות הן קדושות והן זונות אך מעל הכל – אנושיות. בדיוק כמו פטרה שמתחילה על הצד הרע של כולנו ומתגלה, כמה חדשני על המסך הטלוויזיוני, כדמות מורכבת שנותנת לנו מבט חדש לחלוטין על המושג המיזוגני "גולדיגרית".

ועוד, בצפייה בדיאלוג המתמשך שמתנהל בין ג'יין; הקיטשית, ההריונית, האמא המאוהבת והלטינית לבין הפרופסורית שמלווה אותה בכתיבה; מרצה למגדר, נוקשה, לסבית, פמיניסטית עד אימה, לבנה כל כך, הבנתי למה אני כל כך מתחברת לסדרה. הכבוד שצומח בין שתיהן והדיאלוג המתמיד שהן מנהלות ממש עד סוף הסדרה, כמו גם התוצר הנהדר של הדיאלוג הזה, הוא הפנטזיה האישית שלי עבורנו, כאן בפוליטיקלי קוראת. 

אך הסיבה העיקרית שאני אוהבת את ג'יין הבתולה היא בדיוק המשפט שאומר הקריין בעונה הרביעית, פרק 11, דקה 18, "מסגרת סיפורית, כפי שבוודאי ידוע לכם, מאפשרת לספר מספר סיפורים בתוך הקשר רחב יותר" משפט שכמו כל הסדרה הזו, חוגג בצורה מופלאה את אמנות הסיפור ומגלם את כל מה שיפה כל כך באמנות הטלוויזיה.

מאיה: ג׳יין הבתולה וקרייזי אקס גירלפרינד שודרו אחת אחרי השנייה לאורך רוב שנות קיומן בערוץ ה cw האמריקאי. זה אותו ערוץ שמתמחה ב״סדרות של בנות״ והביא לנו לאורך השנים קלאסיקות רומנטיות כמו "גוסיפ גירל", "מגרש ביתי", "בנות גילמור" ועוד. 

לא במקרה, שתי הסדרות שעוסקות בעצם במחשבה על כל אותן סדרות נעורים רומנטיות שודרו באותו ערוץ ושתיהן הצליחו ללכת על קו מאוד דק שבו זמנית ביקר את הציפיות הרומנטיות הלא ריאליסטיות שהוחדרו למוחינו מאז שהיינו בנות 12 ועדיין כיבד את הז׳אנרים היחידים כמעט שבהם יכולנו לראות נשים בתפקידים ראשיים.

כשאנשים מלגלגים על טלנובלות, קומדיות רומנטיות ומחזות זמר, חשוב להזכיר שבמשך הרבה מאוד זמן אלה היו המקומות היחידים על המסך שבהם יכולנו לראות נשים. תצחקו כמה שתרצו על בנות גילמור אבל הסדרה ההיא עברה את מבחן בכדל הרבה לפני שידענו במה מדובר. 

לכן, היום, כשאנחנו נשים בוגרות עם מודעות וכשדור חדש של תיכוניסטיות גדל, בתקווה, עם יותר מודעות פמיניסטית, הפתרון לבידור הבעייתי של שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים לא יכול להיות למחוק את כל אותן סדרות רומנטיות, כי כבודן עדיין במקומן מונח, אלא להמציא אותן מחדש. ג׳יין הבתולה התמחתה בזה יותר מכל סדרה אחרת. היא הצליחה לשלב הומור, דרמה, ביקורת פמיניסטית מעמיקה ופארודיה בכמעט כל פרק ולעשות זאת בלי מאמץ. זה קרה בעיקר הודות לשלושת נשות וילאנואבה המדהימות ולקשר ביניהן. ולמרות שסיימתי את הסדרה מאוכזבת במישור הרומנטי כי – ספויילר – אני תמיד אהיה בצד של מייקל – בסופו של דבר, ברור לכולנו שמה שבאמת היה חשוב הוא הקשר בין ג׳יין, אמא שלה וסבתא שלה והוא זה שניצח בסופו של דבר את כל הטרגדיות והמכשולים הדרמטיים והלא סבירים. ממש כמו בחיים האמיתיים.

מריאלה: אם אני צריכה לסכם במילה אחת "ג'יין הבתולה", הייתי בוחרת במילה "כבוד". הסדרה הזאת נותנת כבוד לכל כך הרבה היבטים בתרבות הלטינית, מה שלדעתי הופך אותה לכל כך מיוחדת. 

למשל, הכבוד שהיא נותנת לדת ולאמונה, כשהיא מציגה אותן ככאלה שיכולות להתקיים יחד עם פמיניזם ותפיסות פרוגרסיביות (לא זוכרת שראיתי הרבה סדרות בהן התגובה הסבירה לבשורות רעות היא קודם כל תפילה ורק אחר כך כל השאר). או הכבוד המקסים שניתן בסדרה לאמהות, ובעיקר לאמהות מגוונת, שמתאימה לאופייה הייחודית של כל אחת מהאמהות בסדרה (ג'יין, סיומרה, אלבה, פטרה ועוד ועוד אמהות, כולל מרושעות או נעדרות). וכמובן הכבוד העצום שהסדרה נותנת לטלנובלות. 

כמו שכתבו נועה ומאיה טלנובלות הוא ז'אנר שזוכה להמון זלזול. אך "ג'יין הבתולה", במודעות עצמית אינסופית, פירוט של כל מרכיב ומרכיב שהופך את הז'אנר לכל כך מוצלח (אפקט ההפתעה, ההקשר הרחב, הרומנטיקה, הקשיים האינסופיים), וגם שימוש בכלים שלרוב מחוץ לז'אנר כמו הקריין הנהדר שמתווך את כל אותם מרכיבים בעיקר לקהל הלא-לטיני, מצליחה להציג את כל מה שיפה בטלנובלות תוך כדי חידוש הז'אנר ועדיין, עם הרבה כבוד. 

הסדרה גם עושה שימוש באחד הדברים היפים שיצאו מקולומביה: "ריאליזם קסום", שמוכר בין היתר מספריו המפורסמים של גבריאל גרסייה מרקז. ג'יין בעצמה כותבת בסגנון זה והוא חלק בלתי נפרד מהסדרה בכלל, אותם רגעים קסומים ופנטסטיים שמתערבבים עם החיים היומיומיים בלי צורך בהסברים רבים, כמו "שלג" בפלורידה כל פעם שיש נשיקה משנה גורל.

לסיום, לדעתי הסדרה הזאת נותנת כבוד לנו, הצופות. הרי הזלזול הזה כלפי טלנובלות מופנה לרוב לא רק כלפי הז'אנר, אלא גם כלפי מי שצפו בו, כשבתרבות הלטינית הצופה מדומיינת כעקרת בית מבוגרת שמנסה להשכיח את מטלות הבית המשמימות בהן היא חיה חייה באמצעות דרמות בלתי נתפסות שמוקרנות על המסך. ג'יין הבתולה נותנת את הכבוד קודם כל לצופות הטלנובלות, שיכולות להיות כמו אלבה אבל גם כמו ג'יין, וכמו כל אחת מאיתנו בעצם. כשאנחנו צופות באלבה, סיומרה וג'יין צופות בטלנובלות, עוקבות אחרי העלילה, מתרגשות ומופתעות, הן בעצם מחזירות את הכבוד הזה לכל צופות הטלנובלות באשר הן, באשר אנחנו. 

מריאלה: תראו, ויפ היתה סדרה לא פשוטה בכלל, בעיקר בגלל שהדמות הראשית שלה, סלינה מייר, המגולמת על ידי ג'וליה לואי-דרייפוס המלכה, היא דמות בלתי נסבלת שמאוד קל לשנוא. האמת היא שעצם זה, דמות ראשית נשית ושנואה, זה לא דבר מובן מאליו בטלוויזיה, שיודעת יפה מאוד לייצר דמויות ראשיות שנואות גבריות (כבר מתקופת הסופרנוס אבל כמובן, גם הדמויות הראשיות של מד מן, שובר שורות, בית הקלפים ועוד ועוד) אבל פחות טובה בדמויות נשיות שכאלה. 

אבל גם מעבר לזה, הסיפור שמאחורי ויפ הוא באיזהשהו מקום הסיפור של הפמיניזם הליברלי, זה שאחת המטרות העיקריות שלו היא לשחק במשחק של הגברים, במקרה שלנו בפוליטיקה האמריקאית. בסדרה ויפ, ובעיקר בעונה האחרונה והמצוינת שלה, אנחנו רואות את סלינה מייר מנסה להגיע לפסגת הקריירה שלה, ולמרות היותה מפולפלת ואפילו מניאקית לא פחות מהגברים סביבה, נתקלת שוב ושוב בשוביניזם עיקש שמוכן לתת לנשים לשחק, אבל בחיים לא לנצח. ולמה זה הסיפור של הפמיניזם הליברלי לדעתי? כי סלינה צריכה למכור את כל ערכיה, את אנשיה, להפוך למפלצת בממדים עצומים, כדי להשיג סוף סוף את מה שגברים בינוניים מקבלים בחצי מהמאמץ שלה. 

מריאלה: אמנם לא סדרה פמיניסטית בעליל, אבל קשה שלא להתייחס לסדרה הכי גדולה שהסתיימה השנה, בעיקר כשהיא הביאה לנו דמויות כמו סנסה, סרסיי, אריה, אם הדרקונים ועוד ועוד. בנוסף, לדעתי זאת סדרה שממש אפשר לראות עליה את ההשפעות של הגל החדש של פמיניזם בתרבות המיינסטרים ששטף את המסך בשנים האחרונות: מסדרה שהציגה נשים בצורה מבזה ביותר, בה כל סצנת סקס הייתה אלימה ורוב דמויות הנשים היו משניות, היא הסתיימה כשהיא מלאה במלכות ואבירות (וגם רוצחות…) שמקדמות את העלילה ומשחקות את המשחק בדיוק כמו הגברים שבסדרה.

מאיה: האם היה טעם לנתח מנקודת מבט פמיניסטית את משחקי הכס כשבסופו של דבר היא הסתיימה עם אחד מהטוויסטים השוביניסטיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת? ספויילר (למרות שאם לא ראיתם עדיין את הסוף של משחקי הכס, מה אתן עושות פה?): כשהגיבורה הראשית הופכת למשוגעת בעקבות לב שבור ושורפת הכל ואז נהרגת כלאחר יד. 

אני חושבת שבכל זאת הייתה משמעות לדרך. הסוף של משחקי הכס כשל בהמון צורות, לדעתי ולדעת רוב הצופים, אבל במשך רוב עונותיה היא הראתה לנו עולם מעניין ומוזר מלא בגברים ונשים מכל הסוגים. זה אולי הישג די קטן אבל גם הוא משהו שלא ראינו בעבר, דמויות של נשים חזקות בצורות שונות – אריה, סאנסה, דאנרייס, בריאן, סרסיי, כל אחת מהן שחקנית במשחק. סדרות עבר בסגנון של משחקי הכס הציגו נשים חזקות רק בתור אשתו של, רק כמי שזוממות מאחורי הקלעים, ״משחקי הכס״ הרחיבה את מגוון התפקידים הנשיים בעולם הפנטזיה ועל כך יש לתת לה קרדיט. כמובן שהקרדיט לא באמת שייך לה, אלא לסדרת הספרים הפמיניסטית בהרבה, ״שיר של אש וקרח״ עליה סדרת הטלוויזיה מבוססת, שם, אם אי פעם נזכה לדעת איך היא תסתיים, עוד יש תקווה לסיום טיפה פחות ריקני.

מאיה: כמו רוב מבקרי הטלוויזיה בעולם, אני חושבת ש״הסמויה״ היא יצירת מופת טלוויזיונית שאין כמעט שנייה לה. אולם, כמו כל פמיניסטית שצופה בטלוויזיה, קשה לי להתעלם מהעובדה שעל אף גאוניותה, היו בה מעט מאוד נשים (אבל ריספקט לקימה).

The Deuce, הסדרה האחרונה של דיוויד סיימון, יוצר הסמויה, שהסתיימה השנה, תיקנה מעט את המורשת הבעייתית הזו של הסמויה. הסדרה תיארה את אזור הטיימס סקוור בניו יורק ואת הדרכים שבהן השינויים הכלכליים באזור הובילו לשינויים במרקם החיים. בדומה מאוד למה שעשה בסמוייה, סיימון שיחזר באופן מדהים את ניו יורק של שנות ה60 וה70. הוא ביסס הרבה מהסיפורים הקצרים שראינו לאורך העונות על סיפורים ואנשים היסטוריים. הסדרה עקבה אחרי האזור הקטן והמזוהם שהפך לימים להיות טיימס סקוור המצועצעת, איך ממקום מלא בזונות וסרסורים, שינוי טכנולוגי בדמות קלטות וידאו הוליד את תעשיית הפורנו ושינה את יחסי הכוחות במקום, עד שלבסוף, כוחות כלכליים גדולים עד יותר, בדמות איילי נדל״ן והעייריה, השמידו את המקום לחלוטין.

 סיימון הוא היוצר הנדיר שמסוגל לתעד חיים מבלי להכניס את השיפוט המוסרי שלו פנימה. המשימה הזו קשה שבעתיים כשמדובר בתיעוד של תופעות כמו זנות ופורנו. The Deuce הצליחה להראות לנו את הזוועות של עולם הזנות, את הדרך שבה הכלכלה הקפיטליסטית, העולם הפטריארכלי ועוד, יוצרים אותו וזורקים אליו את כל מי שהחברה דוחה ואת היופי והחיים של מי שנאלצות ונאלצים לחיות בעולם הזה. 

בעונה האחרונה קיבלנו ממתק פמיניסטי בדמות דיונים של ארגוני נשים שנאבקו נגד תעשיית הפורנו, ראינו על המסך ויכוחים אודות חופש הביטוי אל מול הניצול שבפורנו אבל כאלה שמגיעים מצידן של נשים ולרגע בלי להתעלם מהמחיר האמיתי שאותן נשים משלמות. 

את המורכבות הזה סימלה יותר מכל דמותה של קנדי, שהחלה כזונת רחוב והצליחה להפוך לבמאית פורנו. תפקיד בעייתי שלאורך העונה האחרונה ראינו אותה מתמודדת עם הבעייתיות שבו כאשר היא נאלצה לנצל בעצמה את מי שפעם היו חברותיה ולבסוף ניסתה לעשות דברים אחרת. רגעי הסוף של הסדרה העבירו את המסר שסיימון תמיד מעביר, את חוסר היכולת של אינדיבידואלים לשנות אל מול כוחות קפיטליסטיים גדולים מהם. ההישג האמנותי הגדול של קנדי, הפך לסרט איכות שאף אחד לא צפה בו ועדיין, קול המחאה שלה השתמר תודות ליצירות כמו זו של סיימון. 

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

מירוץ הנשים בתל אביב: גימיק שיווקי או ספורט מעצים?

Reading Time: 4 minutes האם מירוץ הנשים בתל אביב הוא אירוע ספורטיבי או הפנינג העצמה נשית בחסות סופר פארם? האם הפרדה מגדרית בספורט מועילה או מזיקה לנשים? שתי מאמנות ריצה, הדס קליין ושרונה שלו-מאייר, בשיחה עם ענבל כרמל

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

Reading Time: 5 minutes למקצוע הגינקולוגיה עבר והיסטוריה שמשליכים על ההווה שלו. יתרה מכך, אופן ההתמחות של גינקולוגים וגינקולוגיות לא תואם רפואה יומיומית עבור נשים. הגיע הזמן לרפואה פמיניסטית