סופת חול: על העוצמה שבדממה

מאת: מור קומפני

לוקרנו, סאנדנס, סיאטל, ברלין. אלו הם רק חלק מהשמות הנחשבים ששמעתי בטרם הגעתי לצפות ב"סופת חול" יצירת הביכורים המפתיעה של עילית זקצר. אחרי הקרנה זו כבר הספיקו להתווסף לרשימה עוד הישגים רבים כמו מועמדות ללא פחות מ-12 קטגוריות בפרסי אופיר והפצה עולמית שכוללת גם את נטפליקס, אבל הסרט הזה הוא הרבה יותר מסך הצלחותיו בעולם. גם אם רציתי לעצור אותן, הציפיות בטרם צפיתי בו טיפסו והגיעו לשמיים עד שנדמה היה שאי אפשר לעקוף אותן ובכל זאת – "סופת חול" התעלה עליהן, על כולן.

עלילת הסרט מתרחשת בכפר בדואי קטן ומביאה את סיפורן של שתי נשים, אם ובת. האם (רובא בלאל עספור), ג'לילה, נאלצת לארח את חתונתו השנייה של בעלה עם אישה צעירה ממנה. הבת ליילה (למיס עמאר) נתפסת כמי שמנהלת קשר רומנטי עם צעיר שהכירה באוניברסיטה. שתי הנשים נאלצות להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן ועם המסורת שאופפת את חייהן ושאותה אין להן אפשרות לשנות. כבר בתחילת הסרט נגלים יחסי הכוחות והנתיבים העיקריים בו יצעד, כאשר ליילה נוסעת במכונית עם אביה במה שתתברר בעתיד כדרך לחתונתו הבאה. ניכר מהפריים הראשון כי הסרט יעסוק ביחסים בין גברים לנשים ובפערי הדורות.

לא זאת בלבד שג'לילה צריכה לשאת את העלבון, מוטלות עליה גם ההכנות לחתונה והכנת חדר הכלולות לבעלה ולאשתו החדשה שתתגורר עמו בבית חדש ומפואר הרבה יותר מזה שהתגוררה בו המשפחה עד כה. במשפט אחד ("איזה בית הוא בנה לה") ובמימיקת הפנים הנפלאה של השחקנית רובא בלאל עספור (שהייתה נהדרת גם ב"התסריטאי") ניכר כל הכאב שהיא נושאת על כתפיה. ג'לילה לא יכולה למרוד במסורת עצמה והיא בכל זאת מנסה ומורדת בנשיות כפי שהמסורת רואה אותה – בתפקידי הבית, ביחסה לילדיה. היא מארחת חתונה למופת אך פעולותיה היומיומיות כבר לא נראות לה טריוויאליות וחלק ניכר מזעמה מופנה כלפי בתה הבכורה. בהבניה זו של הסיפור מתחמקת זקצר, שגם כתבה את התסריט, מכל הקלישאות השחוקות שנהוגות בסרטים מסוג זה. היצירה שלה מתאפיינת בדממה רועמת, וכמה קשה ומלאת עוצמה היא דממה זו. בכלל, קשה למצוא מלודרמטיות גסה וזעקות שבר ב"סופת חול" ובכל זאת, תחושת המחנק וחוסר האונים של גיבורותיו זועקת מכל פריים.

העלילה מסתבכת כאשר ג'לילה מגלה על סיפור אהבה בין בתה לאנואר, שאינו בן השבט שלה ומעוניין להנשא לה. עניין זה אינו נהוג ומקובל ולכן ג'לילה מספרת לבעלה על הגילוי, והאחרון מחפש לבתו שידוך מיידי. פערי הדורות מתרחבים ומסתעפים כאשר לתמונה נכנסת גם אמה של ג'לילה המפצירה בה לקבל את נישואי בעלה ולחזור לתפקד כאם ורעיה ובין לבין משולבת גם דמותה של האחות הצעירה תסנים שמסתמנת כמורדת צעירה בקוד הלבוש. הנאמנות של ג'לילה היא קודם כל לבתה וניכר כי גם היא מציבה את בעלה בפני עובדה כאשר זה מנסה לשדכה למי שאינו ראוי לה: הוא לא רואה אותה. "אתה הסתכלת על הבת שלך פעם?" היא שואלת אותו, ומבטה מכוון לכך שבעצם גם עליה, כמו על בתה, האב לא השכיל להסתכל היטב. הוא רואה בהן פונקציה, תפקיד, חובה ונאלץ להתעלם מההוויה שלהן כיצור רגשי ותבוני. מעל לכל ניכרת החוכמה והבגרות של זקצר כיוצרת בייצוגן של הדמויות. אין כאן טוב ורע מוחלט ואנו מקבלים הצצה לכל רובדיהן. דמות האב סולימן למשל (הייתאם עומרי) רחוקה מאופן עיצוב הדמויות הבנאלי בסרטים אלו. הוא לא רודן רשע וחסר כל רגש אלא דמות ממשית שאפשר להזדהות עמה ולהתחבר אליה גם במצבים של חוסר הסכמה, דמות אב שנקרע בין האהבה למשפחתו לבין ציות לחוקי החברה בה הוא חי.

המשחק המופלא של כל אנסמבל השחקנים רק מתעצם לצד המוזיקה היפהפייה של רן בגנו, הצילום המדויק להפליא של שי פלג (בלי פריים או זווית אחת מיותרת לטעמי), ממנה נשקפת צבעוניות דהויה שהולכת ומטשטשת ומחווירה ככל שהעלילה מתקדמת. העריכה של רונית פורת משרתת נאמנה את הסצנות המצוינות, לבנים לבנים של אחת היצירות השלמות והמיומנות ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי. כאמור, דווקא האיפוק, הדממה, הדיוק הם כל מה שגרמו לי להתאהב יותר ב"סופת חול" ולחוסר המנוח שהוא מביא עמו בסיומו. זקצר לא התעכבה על אקספוזיציה ארוכה מידי, על הזנת הצופה במידע והסברה מיותרת של פרטים. חוסר ההסברתיות של הסרט הוא זה ששלח אותי, ואני מקווה שעוד צופים נוספים, לקרוא כל מילה שאי פעם נכתבה עליו בעברית ובאנגלית, ועל טקס החתונה במסורת הבדואית, ועל אורח חייהם ומנהגיו של עם שחי עמי באותה מדינה ובכל זאת אני מתביישת לומר שאיני יודעת עליו מספיק.

אחד הדברים שמרתקים אותי ביותר לגבי סופת חול היא כיצד תגיב אליו אישה בדואית. אני מודעת היטב למקומי כצופה בו (כמי שלא חווה ולא מכירה את המנהגים והמסורת), ובכל זאת, אני חשה שהגדולה של היצירה הזו היא עצם היותה אוניברסלית. זה סרט על נשים בדואיות אך גם על נשיות. זה סרט על החברה הבדואית אך גם על מקומה של האישה כפי שהוא נתפס בכל חברה שהיא. זה סרט על ההקרבה שבמושגים משפחה והורות וכבוד. סצנת הסיום המדהימה של הסרט, שככל הנראה לא תצא לי מהראש בשנה הקרובה, היא נקודת המפגש של כל הנרטיבים הללו, כאשר דור העתיד צופה קדימה אל הבאות ושואל את עצמו האם בכוחו לפלס לו מציאות אחרת. בניואנסים הקטנים והכל כך חשובים האלה קנה לו "סופת חול" את ליבי – בלי תקציב מפואר, בלי שחקנים מוכרים ובלי מילה אחת בשפה העברית. אבל עם הרבה אהבה ותבונה והבנה של קולנוע וסיפורת, עבודה קשה ותחקיר מעמיק.

לעולם אעדיף את הסרטים ששולחים אותי הבייתה עם רשימת משימות ומחשבות. "סופת חול" גרם לי לחשוב, ולחקור, וללמוד ולשאול. הוא השמיע קול של נשים שלא הכרתי. של נשים שאני חייבת וצריכה להכיר. כולנו. היצירה הזו לא ראויה בעיני רק לכל השבחים והפרסים והתארים שקיבלה. היא ראויה להיחקק בלוחות ההיסטוריה של הקולנוע. אם כך נראית יצירת הביכורים של זקצר אני לא יכולה לחכות ליצירותיה הבאות. ועד שאלה תגענה גם אני, כמו גיבורת הסרט, מבטיחה לפקוח את עיניי. חזק ככל האפשר.

בימוי: עילית זקצר

הפקה: 2team הפקות- אסתי וחיים מקלברג

תסריט: עילית זקצר

צילום: שי פלג

עריכה: רונית פורת

עיצוב פס קול: גיל תורן

מעצב אמנותי: ניר אדלר

מוזיקה: רן בגנו

עורכת תסריט: מיה דרייפוס