הרומן הדיסטופי הוא ז׳אנר פופולרי ומכובד. 1984, פרנהייט 451, עולם חדש מופלא, כולם הציגו עולמות דיסטפיים מחרידים. השאלה שהיצירות הללו מעלות אינה האם סביר שהעולם הזה יהיה המציאות העתידית שלנו, אלא מה בחברה הנוכחית שלנו יכול להוביל למציאות שכזאת?
״סיפורה של שפחה״ מצליחה כמו הדוגמאות הטובות ביותר של הז׳אנר להדגים לנו מה האלמנטים בחברה שלנו שצריכים להדליק עבורנו נורות אזהרה. שני הפרקים הראשונים של העונה השנייה (מכאן יהיו ספויילרים לעונה השנייה!) מצליחים במיוחד במטלה הזאת. שניהם משופעים בפלאשבקים, שחושפים את הדרכים הקטנות, היומיומיות, שבהן העולם של גלעד הפך להיות יותר ויותר אפשרי.
בפרק הראשון אנחנו לומדות שמתקפת טרור כלשהי התרחשה בימים שלפני עלייתה של הדיקטטורה הצבאית ששולטת כעת בארצות הברית. אבל הגילוי הזה מרעיש הרבה פחות מזה שמגיע מעט לפניו. במהלך יום רגיל לחלוטין, ג׳ון מבקשת מבעלה שיחתום על המרשם שלה לגלולות. היא מתעצבנת לרגע מהעובדה שהיא צריכה לעבור את ההשפלה הזו, אבל במהרה, שניהם ממשיכים הלאה והופכים את הסיטואציה לדיון חמוד ורומנטי על האם הם צריכים להביא ילד נוסף. הרגע הזה הרבה יותר מאיים בעיניי מהפיצוץ עליו נשמע בהמשך. הוא מראה איך החיים ממשיכים; העולם לא הופך לקודר בן רגע, אבל תהליכים קטנים ומתישים מגבילים אותנו בכל מיני צורות ואנחנו משלימות עם המציאות, כי החיים ממשיכים. אבל אלו גם המקומות שעלולים לנקום בנו בהמשך.
בפרק השני אנו זוכות לפלאשבק אל חייה של אמילי לפני המהפכה. גם כאן אנחנו רואות את הדרכים שבהן בירוקרטיה יכולה להפוך עולמות. אמילי ומשפחתה מנסות להימלט מארה״ב לפני שהמצב יהיה מאוחר מדי. אזרחים זרים יכולים עדיין לעזוב את ארה״ב, ואמילי מנסה לעזוב ביחד עם בת זוגה הקנדית, אבל, במהלך שמרגיש אמיתי עד כדי כאב, אחד מפקידי הגבולות מודיע לה שתעודת הנישואין של השתיים אינה תקפה יותר. נישואין בין שתי נשים אינם חוקיים יותר; החוק, בסופו של דבר, נקבע על ידי בעלי הכוח, והוא יכול להשתנות כאשר הם מתחלפים. כך למשל, מתעוררת אסוציאציה ישירה אל הדיון המתקיים ממש בימים אלו סביב "פסקת ההתגברות", שבמידה ותתקבל, ההשלכות שלה הן שהקואליציה – כל קואליציה שהיא, ברוב רגיל של 61 חברי כנסת – תוכל לחוקק חוקים שפוגעים בזכויות אדם, בזכויות נשים ומיעוטים, מבלי שבית המשפט יוכל להתערב על מנת להגן על זכויות אלו.
מעבר לרגעים הקטנים האלו, נראה שתחילת העונה הזו מתמקדת בדרכים שבהם דיכוי יכול להשפיע על אנשים בצורות שונות, ואיך התגובות השונות שלנו משפיעות על היכולת שלנו לאחד כוחות בהמשך. בפרק הראשון אנחנו רואות את ההשלכות של ניסיון ההפיכה הקטנה שהנהיגה ג׳ון בעונה הקודמת כשהיא סירבה לסקול באבנים את ג׳נין. השפחות מובלות כולן לגרדום כשהשיר This Women's Work של קייט בוש מתנגן ברקע ומזמין דמעות. הן לא מוצאות להורג, אבל קל לראות עד כמה רוחן נשברת. בהמשך, אחרי שהדודה לידיה מגלה שג׳ון בהריון היא מפרידה אותה מיתר הבנות. ג׳ון זוכה עכשיו לטיפול מיוחד תודות להריונה, ויתר השפחות מוזמנות לראות זאת כשהן נכנסות לחדר האוכל לאחר
שעמדו שעות בגשם, ורואת את ג׳ון יושבת ואוכלת מרק. הרגע, כמובן, נהיה נורא עוד יותר כאשר הדודות מתחילות לענות את כל השפחות חוץ מג׳ון. הן ככל הנראה לא יעקבו אחריה אל הקרב בזמן הקרוב. זאת הנקודה. הסולידריות בין השפחות היא מקור כוח עצום. ראינו זאת שוב ושוב לאורך הסדרה. נשים עזרו אחת לשנייה להתמודד, הן הצילו זו את זו וקשרי החברות ביניהן סיפקו להן תקווה. הפתגם שג׳ון מוצאת על דלת חדרה בתחילת הסדרה – אל תתני לממזרים לטחון אותך – חוזר שוב ושוב לאורכה. מסר משפחה אחת לאחרת. כמובן שגלעד מנסה לשבור את הקשרים הללו בכל דרך אפשרית.
לפעמים, הם נשברים מעצמם. בפרק השני, אנחנו רואות את אמילי בקולוניות – אזור רדיואקטיבי אליו נשלחות מי שאינן ראויות אפילו להיות שפחות – פסולת אנושית שמושלכת להירקב ולמות מקרינה. אמילי מתפקדת כסוג של אמא תרזה ועוזרת לנשים שסביבה, אולם כשאדונית לשעבר (בגילומה של מריסה טומיי!) מגיעה לקולוניות, היא מרעילה אותה בלי לחשוב פעמים. ברגע דרמטי במיוחד היא שוטחת בפניה: "את החזקת מישהי פעם בחודש וצפית בזמן שבעלך אנס אותה, מגיע לך למות".
האם הגיע למריסה טומיי למות? אני לא יודעת. מה הרף המוסרי שמעבר לו השתתפות נחשבת בעינינו לבלתי מוסרית? האם אנחנו מצפות מג׳ון לעמוד מול הדודה לידיה, בזמן שחברותיה עברות עינויים, ולנסות לעצור אותה, גם אם היא ככל הנראה תמות? האם עדיף לנסות לשתף פעולה, כמו שראש האוניברסיטה של אמילי ניסה לעשות? למרות שהוא נרצח בסופו של דבר, בגלל היותו הומו? השאלות האלו כמובן נשאלות על ידי היסטוריונים כבר שנים. לא מפתיע שהן עולות שוב בסדרה כמו סיפורה של שפחה שכל כך הושפעה מאירועים היסטוריים. אבל להקשר יש משמעות; סיפורה של שפחה עושה מה שכל רומן דיסטופי טוב עושה – ושואלת אותנו: עד כמה אנחנו משתפות פעולה?
ג׳ון חוששת שגילעד נמצאת בתוכה. למרות שנכון לעכשיו היא הצליחה למצוא דרך להסתתר משוביה, האם היא נושאת איתה את אותה אידיאולוגיה, את אותו מוסר שהוחדר אליה שוב ושוב? לקראת סוף הפרק השני היא יוצרת יד זכרון לעיתונאי הבוסטון גלוב, מערכת העיתון שבו היא מסתתרת, שנרצחו במקום. בעיניי, זאת ההתנגדות הגדולה ביותר שראינו בשני הפרקים הללו. התעקשות לתת שם למי שראשי גלעד מנסים למחוק. שהולכת יד ביד עם ההתעקשות של ג׳ון ליהנות ממין, כשהוא שלה. כשאמילי הורגת את הגבירה לשעבר, האם מדובר באקט משחרר או באקט שמראה איך גלעד כבר, ועדיין, נמצאת בתוכה?
אני באמת לא יודעת מה התשובה. אבל השאלות האלו הן אלו ששומרות עלינו על קצות האצבעות – שומרות שלא נתעלם כשמוסדות המדינה שלנו מנסים לקדם הפרדה מגדרית בקמפוסים בארץ, שלא נתעלם מהדרת נשים בצה״ל, שנחשוב מה הדרך המוסרית להתנגד? מה הדרך הפמיניסטית? אני בטוחה שסיפורה של שפחה תגרום לנו לשאול עוד הרבה שאלות כאלו העונה. אני כל כך שמחה שהיא חזרה לחיינו.
