*התמונה בראש הפוסט מתוך "נדר" / נטעלי בראון.
פסטיבל סרטי הסטודנטים שנפתח השבוע בסינמטק תל אביב הוא זמן מעולה להרהורים על קולנוע קצר, ומקומן של הנשים בתוכו.
קולנוע הוא מדיום גברי בעיקרו. תעשיית הקולנוע מורכבת בעיקר מגברים, מאחורי המסך ולפניו, הם מביימים את הסרטים, הם כותבים, הם משחקים, והם גם נותנים את הכסף. המסע לעשיית סרט באורך מלא (עצמאי או לא) הוא מסע מפרך ובדרך היוצרת נתקלת במחסומים רבים. החל מהשגת הכספים ליצירת הסרט על ידי פנייה לקרנות קולנוע אשר בראשן עומדים לרב גברים, חלקם ממש לא ידידותיים לנשים, ואם הם לא עומדים בראש הקרן, אז הם אלו שאמורים לבחור את התסריט שלך בין ערימה של תסריטים של גברים, המדברים על נושאים שקרובים לליבם של גברים, וחושבים שהנושא שלך הוא פשוט שולי ולא רלוונטי, במידה וסרטך עוסק בנשים (סיפור אמיתי, נושאים של נשים נחשבים לשוליים ולא מעניינים), ועד לתמיכה נפשית בעשיית הסרט עצמו כאשר הסט שלך עמוס בגברים שלרוב לא רואים בך דמות סמכותית או מישהי שראויה לביים (שוב, סיפור אמיתי, ומומלץ מאד להיכנס לאתר הזה כדי להבין את התופעה לעומק).
כל זה קורה גם בקולנוע הקצר, אבל במידה פחותה יותר. המדיום הקצר, בשל אורכו בעיקר, נדרש לפחות תקציבים (לפעמים) מאשר הארוך, ועשייתו, לפחות מהבחינה הזו, נגישה יותר לנשים רבות. רוב הסרטים הקצרים שנעשים בישראל נעשים במסגרת סטודנטיאלית כלשהי, במיוחד במדינה אשר יש בה יותר בתי ספר לקולנוע מאשר סרטים שנעשים. המסגרת הזו מאפשרת שני דברים עיקריים: הראשונה, כר תמיכה רחב שיכול להגיע מצוות ההוראה ומהסטודנטים והסטודנטיות שלומדות איתך, שעוברות מסלול דומה לשלך, ויכולות לספק לך תמיכה רגשית. מספר הסטודנטיות לקולנוע רב הרבה יותר מאלו שמגיעות לעבוד בתעשייה (כמו בכל דבר אקדמי, בעצם. יש חמישים אחוז סטונדטיות, ועשרה אחוז ממשיכות הלאה), וכולן יודעות מה את עוברת. כמו כן, הן יכולות לעבוד על הסט שלך, ולא לעשות לך חיים קשים; השנייה, המסגרת הסטודנטיאלית מאפשרת לך ומעודדת אותך לעשות סרטים במהלך הלימודים, מה שבוודאי לא קורה כשאת מסיימת.
(מתוך: "מקטעים" / אגניישקה וושצ'ינסקה)
הקולנוע הקצר נמצא הרחק בשוליים של העשייה הקולנועית, והוא לא כפוף לחוקים אליהם כפופים הסרטים באורך מלא. הוא מאפשר חופש אומנותי גדול יותר, והוא אינו נמדד במדדים בהם נמדד הקולנוע באורך מלא. מכיוון שכך, הוא נגיש יותר למיעוטים שבדרך כלל לא מצליחים למצוא את עצמם בקולנוע הארוך, בין אם על המסך, או מאחוריו. דוגמא מעולה לכך הוא קולנוע לסבי, אשר בפורמט הקצר אפשר לראות הרבה יותר סרטים שנעשים על ידי לסביות ועוסקים בענייניהן מאשר בקולנוע באורך מלא. אבל בגלל שהוא נמדד בדרך שונה, ובגלל שהוא מדיום חתרני בעיקרו בעקבות החופש שהוא מאפשר, הוא גם לא נתפס על ידי התעשייה והאקדמיה כפורמט יוקרתי ושווה ערך. כאשר פנו אלי מפסטיבל סרטי הסטודנטים וביקשו שאכתוב על חלק מהסרטים, סיפרו לי שהפנייה היתה גורפת למבקרים רבים בארץ, וחלקם סירבו לכתוב מכיוון שלדעתם קולנוע קצר הוא לא קולנוע. זה עצוב, במיוחד כאשר יודעות שהיום הקולנוע הקצר כן מקבל את היחס שמגיע לו בעולם, ויש המון פסטיבלים שמציגים סרטים קצרים עצמאיים וסטודנטיאלים, כמעט בכל מדינה, אם לא כמה בכל מדינה. עצוב לראות שפורמט שמאפשר עשייה גם של מיעוטים אתניים, מעמדיים ומגדריים הופך מיד לפורמט שולי, ובמקום לראות בו מדיום חתרני רואים בו מדיום פחות ערך. זאת תופעה שהיא כמובן אינה יוצאת דופן, ובמהלך ההיסטוריה אפשר לראות אותה מתרחשת כמעט בכל מקצוע אליו נכנסים מיעוטים ונשים, כמו מקצועות ההוראה והסיעוד.
כאמור, בגלל המדיום הקצר, ובגלל המסגרת הסטודנטיאלית שמכילה יותר נשים מאשר התעשייה עצמה, אפשר למצוא סרטים רבים יותר שנעשים על ידי נשים ועוסקים בחוויה הנשית. בפסטיבל סרטי הסטודנטים אפשר למצוא כמה ממש טובים שעוסקים בדרכים שונות בחוויה נשית אחרת קצת מזו שאנו מכירות. "נדר" של נטעלי בראון, שמשתתף בתחרות הישראלית, עוסק בתמר, תלמידה כבדת משקל בבית ספר יסודי, ובמערכת היחסים שלה עם הוריה. העולם שמתארת לנו בראון הוא מריר ורגיש, והסרט לא נופל למלכודות רגילות שאנחנו מכירות מקולנוע המציג נשים שרחוקות מהדימוי הנשי הרצוי. "מקטעים", של אגניישקה וושצ'ינסקה מפולין, שמשתתף בתחרות הבינלאומית, מציג לנו את עולמה הקורס של סוכנת נדל"ן ומערכת היחסים שהיא מנהלת עם בעלה ועם העולם, בצילום מרהיב וכמעט באפס דיאלוג. והדוגמא הכי טובה בעיני לקולנוע של נשים שעוסק גם בפריפריה חברתית, אתנית ומגדרית, אפשר לראות ב"חזיזים" של פאולינה לאפלאז מצרפת – על אישה צעירה שמסתובבת בפרברים לא ברורים, לבנה בתוך קהילה של מיעוט מוסלמי, אישה בתוך עולם של גברים, בו היא מנסה לקחת אחריות על חייה, אך הופכת לקורבן של קהילה שהיא קורבן של המערכת בעצמה.
(מתוך: "חזיזים" / פאולינה לאפלאז)
בתוך תעשייה גברית של קולנוע באורך מלא, הקולנוע הקצר מאפשר לנו הצצות למקומות אחרים, שייתכן שלעולם לא נראה בבתי הקולנוע שלנו, איפה שהמיינסטרים חוגג. אנחנו משלמות על זה מחיר, זה נכון, והקולנוע הקצר אינו נתפס כיוקרתי כמו חברו באורך מלא, אבל כשיש פסטיבלים שנותנים לנו את ההצצה לעולם הזה, ואף חוגגים אותו – כמו שעושה פסטיבל סרטי הסטודנטים – אז ממש כדאי ללכת לראות, כי אין לנו מקום אחר.
