אספו יונה יגלום והדס מזוז מעדות קיימת בדפי יד ושם
עדה נולדה בוורשה, בשנת 1929. היא הייתה בת יחידה. משפחתה חיה באזור יהודי בעיר יחד עם סבתה. מצבם הכלכלי היה טוב אך הם לא היו עשירים. אביה עסק במסחר, והייתה להם בבית עוזרת יהודייה. הם היו משפחה מסורתית אך לא ציונית, ובעיקר קיימו אורח חיים דתי בשביל לכבד את הסבתא שחיה עמם. היא מתארת את הכבוד שניתן לגברים בביתה, היה נהוג שלא יושבים במקום האב או הבעל גם אחרי שהוא נפטר. הילדות של עדה הייתה מאושרת עד המלחמה, היא למדה בבית ספר יהודי פרטי וידעה לדבר שלוש שפות: יידיש, פולנית וצרפתית.
באוגוסט 1939 נסעו עדה והוריה לביקור משפחה בצרפת, וכשחזרו לתחילת שנת הלימודים, ההפצצות בפולין כבר החלו. עדה הייתה אז בת 10, סיימה כיתה ד'. בית הספר נסגר כשהחלו ההפצצות וגם העסק של אביה. לאחר ההפצצות, פולין נכבשה והייתה תקופת רגיעה. בזמן הזה האב חזר לעבוד קצת, עד שיום אחד הגיעו גרמנים לחנות שלו ולקחו ממנו באלימות את כל הסחורה. לאחר האירוע הזה אביה החליט לעזוב לרוסיה, שם היו לו קרובים. לאחר שהסתדר שם, מצא עבודה וקיבל אזרחות הביא לשם גם את אשתו ובתו. הם התיישבו בעיירה לא רחוקה מטרבלינקה שנקראת- צ'יז'יב. לאחר זמן מה התגייס אביה לצבא הרוסי. הוא שירת תחילה קרוב לגבול אולם בהמשך לא ידוע מה עלה בגורלו.
עדה ואימה נשארו לבדן ובאותו זמן, האזור בו התגוררו ברוסיה נכבש ועבר לשליטה גרמנית. עדה מספרת שיום אחד הגרמנים אספו את כל היהודים לכיכר בשביל לשלוח אותם לעבודות מסויימות. עדה התחבאה עם בן דודה במרתף באותו זמן, ואימה הלכה לכיכר. הגרמנים ספרו את כולם ובחרו מאה איש שיישארו בעיירה ולכל השאר נאמר שהם נשלחים לבצע עבודות בסביבה. אימה של עדה לא נכללה במאה הנשארים ויועדה להישלח לעבודה. מכיוון שידעה שעליה לדאוג לביתה, שכנעה את הגרמנים שעליה להישאר וכי היא תועיל להם בתור מתורגמנית. בהמשך התגלה שהאנשים שנשלחו הוצאו להורג. האחריות של האם כלפי ביתה הצילה אותה ממוות.
בנובמבר 1941 עדה ואימה חזרו לוורשה. הן ראו שם מראות מאוד קשים והצטערו על כך שחזרו. הסתבר להן שבזמן ששהו ברוסיה, השכונה הישנה שלהן בפולין הפכה לגטו ובביתם התגוררו שבעה עשר איש. מצבן בגטו לא היה טוב אך עדה מספרת שהגטו היה מאורגן, שהשתדלו שהילדים ילמדו, ושהיא ומשפחתה לא חוו ממש רעב כי דודה עסק בהברחת סחורות לצד הפולני וכך הצליח גם לדאוג למשפחתו. האם דאגה שעדה תצא לטייל לפעמים, היה באזור גן קטן, והאם הייתה הולכת איתה לפעמים, לוקחת מטבעות ומחלקת למסכנים נדבה.
עדה מספרת שבשלב הפתרון הסופי הגרמנים היו משחדים את האנשים להגיע לכיכר השילוחים, בעזרת לחם וריבה. בהתחלה דרי הגטו חשבו שהם נשלחים לעבודות וכל המסכנים היו מגיעים. אם לא היו מגיעים מספיק אנשים לכיכר, היו חוטפים אנשים מהרחוב. בהמשך, מי שנשארו שמו לב שאת האנשים העובדים, המועילים, לרוב השאירו בגטו. אימה של עדה עבדה וגם עדה על אף שהייתה צעירה וגם נראתה צעירה ורזה. אימה הייתה מלבישה אותה ומאפרת אותה כבוגרת.
באקציה הגדולה בשנת 1942 אנשים נלקחו באופן אקראי, ואימה של עדה הייתה אחת מהם. עדה נשארה עם דודה הצעיר ואשתו בגטו. לאחר שאימה נלקחה עדה הייתה תמיד עצובה. דודתה הייתה אומרת שלעולם לא תתחתן כי היא תמיד נראית עצובה. בשלב מסוים דודיה לקחו את כל תכשיטי המשפחה והחליטו לעבור לצד הפולני של העיר. את עדה הם לא הצליחו בהתחלה להוציא עד שסידרו לה מסמכים מזויפים והיא הצטרפה אליהם. מתקופה זו שונה שמה לכריסטינה מילונובקה, ועד היום משפחתה קוראת לה כרישה.
בצד הפולני עדה הייתה חלק מניסיונות ההצלה וההתארגנות של אדם צ'רניאקוב, כך התחילה לעבוד אצל משפחה פולנית בתור מטפלת. האישה שהיא חיה ועבדה אצלה, גברת מייסקה, הוציאה מהגטו שמונה עשר ילדים יהודים, ומצאה להם מקומות אצל משפחות פולניות תמורת תשלום. עדה מספרת שהיה יותר ביקוש להציל ילדות ולא ילדים, ושיום אחד הגיעה ילדה ממש כהה עם אף גדול וצבעו לה את השיער לבלונדיני כדי שלא יחשדו שהיא יהודייה, גברת מייסקה לקחה אותה אליה. באותה תקופה היו הלשנות של פולנים על יהודים מתחזים. במקביל, באותה תקופה, התרחש מרד גטו וורשה.
בזמן המרד, בשנת 1944, עדה עברה עם גברת מייסקה לפרברי וורשה, שם היו לה קרובים . באחד הימים נתפסה ברחוב ונאלצה לעזוב, אפשרו לה להיפרד מגברת מייסקה, והיא נאלצה לחזור לוורשה אך בכתה כל הדרך וזוג פולני ריחם עליה ואימץ אותה כביתם באופן זמני. הם נסעו לדרזדן והיא הצטרפה למשפחתם, קראה להם "אבא ואימא". היא נשארה עם שמה הפולני- כריסטינה ושינתה את שם המשפחה לשם המשפחה המאמצת. האבא היה שוטר וידע שבקרוב דרזדן תופצץ, אז המשפחה העמידה פנים שהיא משפחה חקלאית והם נשלחו למחנה עבודה בין דרזדן ולייפציג ועבדו שם בחקלאות. מכיוון שלא היו להם בגדים, האם המאמצת הייתה מכינה להם בגדים משקים. במחנה העבודה עדה פיתחה יחסים טובים עם המנהל הגרמני כי עזרה לו בתרגום ובכך קיבלה יחס מועדף. בנוסף, התאהב בה במחנה העבודה בחור פולני בשם יוז'ו. היא מספרת כיצד היו אוכלים אוכל של גרמנים כי עבדו בחקלאות ושהבחור הפולני היה דואג לה ומביא לה שמנת. היא הייתה מקבלת הטבות מזון מהגרמני ומהפולני.
עדה מספרת שהשוטר היה אגואיסט ופעמים רבות היה זולל את כל האוכל לבד. הוא היה מנצל אותה ושולח אותה למשימות שיכלו לסכן אותה, הוא שנא יהודים ולא ידע שהיא יהודייה. עדה הקפידה לענוד צלב כל הזמן כדי שלא יעלו עליה. התנאים במחנה היו קשים באופן יחסי, לא היו תנאים רפואיים, השירותים היו דלי בפינת החדר.
בסוף אפריל 1945 אחד השבויים הצרפתים במחנה דפק בחלון והודיע להם שהמלחמה נגמרה כי הגרמנים ברחו. הם יצאו מהמחנה בחבורה; זוג ההורים הפולני, יוז'ו, גיס וגיסה, איזה אב ושני בחורים פולנים. עדה מתארת כיצד היו שיירות של אנשים שיצאו מהמחנה. הם היו "מיוחסים" כיוון שהייתה להם עגלה. היא מתארת את התקופה כיפה בגלל מזג האוויר. בדרך היו נופים יפים, פריחה, והם היו ישנים במקומות מזדמנים, שדות וכו'. היא מתארת איך לאורך הדרך החיילים הרוסים ניסו לאנוס אותה ואת אמה המאמצת, אך הגברים שהיו איתן, הגנו עליהן.
לאחר המלחמה יוז'ו רצה להתחתן אתה אבל היא סירבה כי זה היה מסובך מידי בגלל יהדותה. היא נפרדה ממשפחתה המאמצת והלכה לחפש את המשפחה שלה למרות שחשבה שלא נשארו עוד יהודים בעולם. בהתחלה היא מצאה את מייסקה, האם הפולניה שאימצה אותה, והיא סיפרה לה שדודה ודודתה שרדו. מביתה של גברת מייסקה היא עברה לגור עם דודה ודודתה, היא הייתה אז בת 16 והם גרו בעיר קאליש. היא חזרה ללמוד בבית ספר למבוגרים כיוון שלא למדה כלל בזמן המלחמה, גם לא בתור פולניה. לאחר המלחמה הם עדיין המשיכו להשתמש במסמכים מזויפים מפחד הפוגרומים בפולין.
עדה מספרת שאחרי המלחמה נשארו הרבה יותר בחורים מבחורות, ולכן הרבה מהגברים רצו להתחתן במהרה ולהקים משפחה כדי לקבל ביטחון ולא בהכרח מתוך אהבה. למרות זאת, דודתה דאגה שהיא לא תתחתן צעירה אלא תלמד קודם. הן עברו ללודג' מפני שוורשה הייתה הרוסה ולודג' הייתה תוססת והתאימה לדודתה ולהשכלתה של עדה. עדה מספרת הרבה על הבית החם עם הדודים, היא אומרת שהיה לה מזל שהייתה מוקפת בהרבה אנשים טובים, גם פולנים.
את בן זוגה, שמואל וילינברג, בחור יהודי ששירת בצבא הפולני והיה גם פעיל ציוני. פגשה לאחר המלחמה. הוא התאהב בה וחיזר אחריה, הם יצאו במשך שנתיים והיא היססה להתחתן אתו מכיוון שלא היה טיפוס אבהי. הוא אהב לשתות ואהב הרבה חברה. לבסוף היא נעתרה לו והם התחתנו בשנת 1948. לאחר החתונה, היא הלכה ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטה בסיוע של דודה. בשנת 1950 היא ובעלה קיבלו אישור יציאה מפולין ועלו לארץ. חודשיים לפניהם הגיעו גם הדודים לארץ. עדה ובעלה השתכנו תחילה אצל משפחה רחוקה מצד סבה, עדה לא ידעה כלל על קיומם קודם. לאחר מכן הם עברו לתל אביב ואז לכפר אודים. היא עבדה בארץ בתרגום, ובשנות השישים נולדה ביתם אורית, שמה הורכב מהאותיות הראשוניות של שמות בני המשפחה.
