מאת: מיכל פורת

בשנים האחרונות תופסות נשים מקום מרכזי יותר לפני ומאחורי הקלעים של הטלוויזיה, העיתונות והרדיו. זכייתן של אילנה דיין וקרן נויבך בפרס סוקולוב השבוע היא ציון דרך משמעותי. דיין ונויבך הן קול מרכזי בעיתונות כבר שנים רבות וברדיו בפרט. שתיהן החלו את דרכן בשירות צבאי בגלי צה״ל (גילוי נאות: השתחררתי משירות בתחנה לפני כשנה), שניתן להגדיר אותו כמפעל הייצור הגדול ביותר של אנשי תקשורת. משרתות בו רוב של בנות שמשתבצות בתפקידי עריכה, כתבות, הפקה וקריינות. רבות מהן עורכות את תכניות הדגל של התחנה באופן קבוע וממשיכות לאחר מכן לתפקידים נוספים בכלי התקשורת השונים.
ולמרות זאת, נראה שזה עדיין לא מספיק. רצועות השידור המרכזיות מאוישות ברובן על ידי גברים. הקול הנשי נדחק למשבצת דיווחי התנועה או כתבות היומן.

שתי סדרות בהן יצא לי לצפות לאחרונה מציגות מציאות דומה, אך אולי מעודדת יותר – הראשונה היא ״חדר החדשות״, אליה הגעתי באיחור מסוים והשנייה היא ״Unreal״, שבימים אלה נמצאת עונתה השנייה בשלבי הפקה.
בשתי הסדרות בולטת נוכחות נשית חיובית למדי – ב"חדר החדשות" המפיקה הראשית, מקנזי מקהייל, היא אישה חזקה, מקצוענית בתחומה שמגיעה למערכת התוכנית ״ניוז נייט״ כדי להציל את המצב. לצידה פועלות גם עוזרות הפקה, תחקירניות ומגישות פינות כלכלה.
גם ב"Unreal" המפיקה הראשית קווין קינג היא תותחית ששולטת ביד רמה בקונטרול תכנית הריאליטי בה עוסקת הסדרה. לצידה אנחנו יכולים למצוא את רייצ׳ל, תחקירנית ומפיקה חזקה, שבדומה לדמותה של מקנזי, מגיעה להציל את המצב לאחר שעברה תהפוכות רבות בחייה האישיים . ועדיין, המקצועיות שלה היא מעל לכל.
טובות ככל שתהיינה, הנשים הללו, במה שהן עושות, בסופו של דבר מעליהן יוצב גבר כוחני שייתן את הטון. ב״חדר החדשות״ זה וויל מקאבוי, מגיש המהדורה, העורך הראשי וגם הפנים של רשת החדשות הבדיונית וב-"Unreal" יהיה זה צ׳ט ווילטון, נשיא החברה שמפיקה את הריאליטי. בשתי הסדרות מתנהל רומן הרסני בין הדמות הגברית החזקה ובין המפיקה הראשית, מה שיוצר דמיון מפליא בין השתיים.

 ב"חדר החדשות" בכל זאת קיים שדרוג בדמותה של נשיאת הרשת ליאונה לנסינג (אותה מגלמת בהצטיינות המתבקשת ג'יין פונדה). היא האישה שמקבלת את ההחלטות ומצליחה להטיל אימה על כל הגברים מתחתיה – ממנהל מחלקת החדשות ועד בנה, שמשמש בתפקיד ניהולי גם הוא ברשת.
הסדרה הזו נותנת ייצוג ראוי ומשמעותי לנשים – הן כבר לא צריכות להילחם על המקום שלהן. כשעולה הצורך במחליף להגשת המהדורה, סלואן סאבאת׳ (אוליביה מן) היא אופציה ראויה וגם מתגלה כמגישה נשכנית. חשוב לציין שההזדמנות הראשונה להגשה בפריים טיים ניתנה לה בעיקר בזכות המראה החיצוני שלה. מאוחר יותר היא תוכיח שיש בה הרבה יותר מזה.
הסדרות הללו מאפשרות לנו לדמיין את המציאות שהיינו רוצות לראות – הן מציגות נשים אמיתיות, שיכולות למצוא את עצמן בתפקידי מפתח לפני ומאחורי הקלעים, בזכות עבודה קשה והתמדה. הן כבר לא מכינות קפה למגישים הבכירים או מוצאות את עצמן אחוזות אימה מצעקותיו של נשיא רשת כוחני. זכייתן של נשים כמו אילנה דיין וקרן נויבך בפרס כה נחשב מראה לנו שהמציאות הזאת אכן בדרך, וכל אחת מאיתנו שרוצה להיות חלק ממנה יכולה.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.