"דיאטלנד", סארי ווקר, הוצאת מטר 2017 (מאנגלית: טל ארצי)

"נקמתן של העוזרות האישיות", קמיל פרי, הוצאת כתר 2017 (מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי)

אני בטוחה שאין לי חברה שלא חלמה פעם על פעולת נקמה או על מרד בפטריארכיה. למי שרוצה לקבל השראה, שני ספרים שיצאו השנה בעברית עוסקות בחברות אמיצה בין נשים שכורתות ברית מרד וחותרות נגד השיטה. שני הספרים כתובים ומתורגמים היטב ומהנים מאוד, ומומלצים לערבי החורף הקרירים. לגמרי ספרי "feel good" לפמיניסטיות.

אנחנו לא מדברות פה על נקמה סמלית. כמו ב"תלמה ולואיז", הגיבורות של "דיאטלנד" ו"נקמתן של" מבצעות פשעים של ממש. הפשעים מבוצעים מתוך הכרה שהשיטה עובדת נגדן וזו הדרך היחידה שלהן לשנות את גורלן שמוכתב ע"י תרבות פטריארכלית. ואם ב"תלמה ולואיז" הנשים הנוקמות משלמות בחייהן, "דיאטלנד" ו"נקמתן של" לוקחים את הרעיון קדימה ומאפשרים לגיבורות לצאת כשידן על העליונה, אם כי לא בקלות.

במקרה או שלא במקרה, במרכז העלילה של שני הספרים עומדות צעירות ניו-יורקיות משכילות שהשלימו כבר עם החבילה הבינונית שהחיים נתנו להן, עד שדמות מפתיעה נכנסת לחייהן ומנערת אותם. המרד ב"דיאטלנד" הוא רחב היקף והוא נפרש מהאישי – תעשיית הדיאטות האכזרית שהדמות הראשית בסיפור, אשה שמנה, מתמודדת איתה מילדות – אל תרבות ההחפצה והאונס שמוטמעות כמעט בכל היבט בחיים שלנו. הופנתה כלפי הספר ביקורת על כך שהוא כולל נושאים רבים מדי. בעיני העומס הזה מוצדק ומנומק, כי אי אפשר להפריד את תעשיית הדיאטות, הקפיטליזם ותרבות האונס זה מזה. "דיאטלנד" הוא הפנטזיה האלימה האולטימטיבית כנגד הפטריארכיה ומכך נובעת מרבית ההנאה ממנו.

"נקמתן של העוזרות האישיות" הוא על פניו המתון יותר מבין השניים, והמרד בו מצומצם יותר בהיקף שלו ומוגבל להיבט הכלכלי, והנצלני במיוחד כלפי נשים, של התרבות הקפיטליסטית-פטריארכלית. למרות זאת, לא הייתי ממהרת לקבוע שהוא פחות רדיקלי, כי מבחינת התרבות הקפיטליסטית הרכוש חשוב יותר מהחיים עצמם.

"דיאטלנד" מתאר קבוצה של נשים שהופרשה או הפרישה את עצמה מהכלל, נשים שלא מצאו את מקומן בתרבות הפטריארכלית ולא מוכנות להשלים איתה. לעומת זאת, "נקמתן של" מציג אפשרות של מאבק בקפיטליזם בנשק של עצמו – כסף. גם הן פרשו מהמקום שהפטריארכיה יעדה להן – עוזרות אישיות שמרוויחות מעט מידי ביחס לרמת ההשכלה שהן קיבלו, כשהיעדר היכולת להתרומם כלכלית וחברתית ממקומן מוטמע בשיטה. אך מבחינות אחרות, הנשים ב"נקמתן של" ממשיכות לפעול בתוך השיטה. לפגוע להם בכיס, איפה שבאמת כואב להם, זה פתרון פרקטי.

תמי דינס

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

הסופר והעיתונאי זיאד ברכאת טוען כי המחקרים הרבים שנכתבו על הרומן "'השיבה לחיפה'" מאת רסאן כנפאני מתעלמים מדמותה של האם המאמצת מרים, יהודייה ניצולת שואה המזדהה עם הסבל הפלסטיני. הוא רואה בה את דמות "'היהודייה הטובה'", המפגינה לאורך הרומן עמדה מוסרית כלפי האחר הפלסטיני, ותוהה אם קיימת כיום בישראל מרים שכזו הרואה את סבלם של הפלסטינים בעזה.
נהוג לחשוב שההיסטוריה מתפתחת באופן ליניארי: בעבר האפל להט"בים נתלו בכיכר העיר ואילו היום יש שוויון זכויות יחסי. אבל האמת היא שההיסטוריה מתפתחת לרוחב וגם בעבר התקיימו דמויות להט"ביות צבעוניות. חלקן מקובצות בספר חדש
תערוכה חדשה במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן מספרת את הסיפור של הקיבוץ בשנות השבעים והשמונים דרך טיול שורשים מצויר של האמנית רעות דפנא, שאיירה צילומים מארכיון המשפחתי שלה ושל בן זוגה. הכתבה מתארת את תהליך היצירה וההומאז' לחיי הקיבוץ, חיים שנכנסו עמוק לתודעה הישראלית מאז השבעה באוקטובר.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.