Reading Time: 5 minutes

קאן, במשלוח הזה

Reading Time: 5 minutes

אני לא חושבת שיש חובבת קולנוע שלא מכירה או שמעה במקרה על פסטיבל קאן, אחד מפסטיבלי הקולנוע הכי מפורסמים בעולם, המתרחש כל שנה בדרום צרפת. המקום אליו שואפים להגיע כל הבמאים והבמאיות, אבל מתקבלים בעיקר במאים. הפסטיבל הכי נוצץ בעולם, המקום בו חלומות מתגשמים, השטיח האדום, הפלאשים, הסלבס, מסעדה בשם "סטייק אנ' שייק", מה אין שם?
לפני שנה נפלה בחלקי הזדמנות חד פעמית לנסוע במחיר טיסה ועוד קצת בלבד לפסטיבל הזה, כשקיבלתי חדר על חשבון פסטיבל "אוטופיה" בו אני עובדת בהתנדבות כלקטורית כבר מספר שנים (המחיר של חדר בזמן הפסטיבל הוא לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי, וגם לא רוב האנשים והנשים שאני מכירה). מה שהיה עבורי חלום – התגשם בצורה שקרובה יותר לסיוט מגדרי. עכשיו, שנה לאחר מכן, לכבוד פסטיבל קאן 2015, המציג לראשונה מזה 28 שנים סרט של במאית בפתיחתו, שני סרטים של במאיות בתחרות הראשית (מתוך 19), וארבעה סרטים של במאיות במסלול "מבט מסוים" (מתוך 19), אני חושבת שהגיע הזמן לומר זאת – פסטיבל קאן הוא המקום הסקסיסטי והמעמדי ביותר שהייתי בו אי פעם, ואני חיה כבר 33 שנה בעולם פטריארכלי.

הדבר הראשון שאמרו לי לפני שטסתי, הוא שאני צריכה להתלבש יפה – או בתרגום  – לקנות שמלה ועקבים. עדיף שתיים. התרגשתי כל כך, שאפילו לא חשבתי מה זה אומר, פשוט הלכתי לחפש בגדים. מהרגע שנודע לי על הטיסה, ועד לעלייה למטוס (לא כל כך הרבה זמן, זה היה די ספונטני) כל מה שעניין אותי היה מה לעזאזל אני אמורה ללבוש שם, והאם אני נראית כמו שהם היו רוצים שאראה. הובהר לי היטב כי במידה ולא אתלבש "נכון", לא אכנס לשום מקום – לא למסיבות, לא להקרנות, וייתכן שאף לא למתחם עצמו. במשך שבועיים מדדתי שמלות ונעליים, התלבשתי, התפשטתי, וצעדתי בעקבים ברחבי תל אביב כדי להתאמן תוך כדי שאני מקללת את ממציא החריצים במדרכה (זה בטוח גבר, אין מצב שאישה היתה ממציאה דבר כזה).
ארזתי מזוודה לארבעה ימים במשקל של טיסה לשבועיים, עם כמות בגדים שבדרך כלל אין לי אפילו בארון. הדבר היחיד במזוודה שלי שהיה דומה במקצת למה שאני לובשת ביומיום היו מכנסיים וחולצה ששמשו כפיג'מה, וכל כך שגעו אותי עם הדיבור על הבגדים, שבאיזשהו שלב הייתי בטוחה שגם את הפיג'מה שלי יבדקו. הסבירו לי שיש הבדל ביחס בין הקרנות בוקר לערב, ושהקרנות של השעות שמונה בערב עד חצות באולם הראשי, ההקרנות של התחרות, הן הקרנות מיוחדות, שלא ניתן להיכנס אליהן שלא בלבוש נשף כמעט – נשים בשמלות וגברים בחליפות, ועדיף פפיון. היה לי ברור שזה לא באמת ככה, אבל מסתבר שטעיתי, זה באמת ככה.

10357388_10152228266693402_2131378242_oאחרי טיסה לא קלה במטוס מתנדנד מבריסל למרסיי, ואוטובוס מפוצץ תיירים לקאן, הגעתי לעיירה הציורית (באמת!), ולתחנה המרכזית שלה, על חוף הים. לא כזה מיוחד, כל העיר הזו על הים. ירדתי מהאוטובוס בבוקר, הרמתי את הראש והסתכלתי מסביב – אני לא בקנזס יותר, טוטו. אני אפילו לא בטוחה איפה אני. מאותו רגע הרגשתי כאילו אני בסרט, אבל כזה שאני ממש לא הגיבורה הראשית שלו, אלא קרובה יותר לניצבת שסוחבים אותה ממקום למקום, כשכל לוקיישן הזוי יותר מהשני.

אז מה עושות בקאן, בעצם? רואות סרטים? אז זהו, שזה לא כזה פשוט. כיאה לכל מקום מפוצץ בחשיבות עצמית, קאן הוא המקום ההיררכי ביותר בעולם, ועובד בשיטת הנקודות. ככל שאת צוברת יותר זמן במקום, מה שעובד לפני שנים (פסטיבלים קודמים) אבל גם לפי ימים, שעות ודקות – כך מעמדך במתחם עולה, ואת יכולה להיכנס ליותר מקומות, ויותר הקרנות. אי לכך ובהתאם לזאת, אני והמזוודה העצומה שלי התגלגלנו אל משרד הכרטיסים של הפסטיבל, כי הלחץ כה גדול, עד שהייתי בטוחה שיש הבדל מהותי אם אגיע לכרטס את עצמי בתשע בבוקר או בעשר. ואכן יש הבדל.
מבט קצר ומזוגג על העיר תוך כדי הליכה מהירה מגלה כי כבר בשעות הבוקר אנשים פה בחליפות ושמלות, ומבט קצר בצהריים מגלה את אותם האנשים בחליפות ושמלות אוכלים פאסט-פוד ומטפטפים את האוכל על הארמאני שלהם. למה פאסט-פוד? כי הכל בקאן כל כך יקר, שאי אפשר לאכול משהו אחר, אלא אם כן לקחת משכנתא לפני שבאת, או שאת פשוט עשירה ממש. במידה ואת לא (ואני לא) התזונה שלך בימייך בפסטיבל תתבסס על אוכל רחוב, והסיכוי שתכנסי לשמלה שהבאת איתך בתחילת המסע ביום האחרון שלו, אינו גבוה (אלא אם כן בחרת באופציה השניה הקיימת, שזה לא לאכול בכלל, וייתכן כי רוב הנשים הנוכחות בפסטיבל אכן בחרו באופציה הזו).

נשים הנועלות עקבים בגובה שלי, גברים בחליפות בצבעים שלא חשבתי שמותר בחוק, אפס(!) ילדים והמון המון כלבים בתוך תיקים – פסטיבל קאן הוא בדיוק מה שאתן רואות בתמונות, רק פי מיליון. הגזמה פרועה שדומה יותר לסרט מצויר או לשחזור תקופתי של המאה ה-18 בארמון ורסאי, וזה עוד לפני שבכלל דיברנו על מה קורה בשטיח האדום, בהקרנות של התחרות, אבל אולי כי כל כך קשה להגיע להקרנות האלה, שעדיף לא לדבר עליהן.
אבל בכל זאת, אם כבר אנחנו פה. היות ומדובר במקום ההיררכי ביותר בעולם, גם ההקרנות של התחרות הן כאלו. כמובן שאי אפשר להיכנס בלי הזמנה, אבל אל דאגה, פשוטי העם יכולים לחכות בכניסה לארמון במשך יותר מעשר שעות – בחליפה, בשמלה, בחום, בגשם – כדי שמישהו יזרוק להם (פיזית! ראיתי את זה!) הזמנה להקרנה כלשהי, אחרת אין להם סיכוי להיכנס. יתרה מזאת, הקהל של פסטיבל קאן כה מנוסה בעניין, שאלו המחכים ומחכות בתורים עומדים שם עם שלטים ועליהם השמות של הסרטים אותם הם רוצים לראות – היררכיה היא לא רק לעשירים, אפילו את העניים כבר לא יקנו עם סתם עוד סרט של שתיים בצהריים, עלינו לא יעבדו.

בעשר השנים האחרונות רק תשעה אחוזים מהסרטים בתחרות הרשמית בוימו על ידי נשים. זהו נתון מטורף, אבל לא כל כך מטורף כשמבינות מה קורה בפסטיבל. כל אירוע – תצוגת אופנה. ילדות בנות 16 לובשות בגדי מעצבים וצועדות מול המבטים הרעבים של גברים בחליפות ונשים בשמלות ערב, גם אם השעה עשר בבוקר. הסיכוי שתעמדי ליד מלכת שוודיה כה גבוה, כי אם יש לשוודיה מלכה, אז כנראה שהיא תהיה שם, ואם אין לשוודיה מלכה, אז נדמיין שיש לה, כי אחרת מי זאת האישה הזאת שעומדת לידי ונראית כמוה?

פסטיבל קאן אמנם התקיים לראשונה ב-1939 (ממש באותו היום בו פלשה גרמניה לפולין, למעשה), אך לפי הרחובות, התלבושות, ההתנהגות והיחס, אפשר לחשוב שתיכף יגיע לכאן ההמון הזועם ויכרות את ראשו של מנהל הפסטיבל בגיליוטינה בכיכר העיר. כל כמה זמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני לא במאה ה-18, ואין אף אחת שתסדר לי את המחוך. ההיסטוריה נדמית קרובה מאי פעם כשמנצלות את ההזדמנות לנסוע למקום הקרוב ביותר – מונקו, מקום שיש בו עדיין משפחת מלוכה, ואפשר לאכול שם מהרצפה, אם רק תצליחי לחסוך כסף לאוכל.

10381173_10152236304103402_971009705_oניסיתי להרגיש טיפה פחות זרה במקום הזה, אבל לא הצלחתי. במשך ארבעה ימים הסתובבתי כמו בתחפושת, עם בגדים שידעתי שאלא אם כן אוזמן לאיזו חתונה מלכותית, כנראה שלא אלבש יותר לעולם. צעדתי, או יותר נכון דידתי, בעקבים בגשם, ראיתי אנשים מתחננים לכרטיסים של הסרט החדש של ראיין גוסלינג, והלכתי לשירותים בבית מלון מפואר יותר ממה שאי פעם יכולתי לדמיין, רק כדי לשמוע שתי נשים צורחות שהן ראו את ג'ניפר לורנס הולכת מהבר של המלון, וצריך למהר לשבת איפה שהיא ישבה לפני שמישהו אחר מתיישב שם (למען הכנות אציין כי הסיבה היחידה שנכנסתי למלון הזה היה כי מישהי צעקה ברחוב שזה המלון בו מתאכסנת ג'ניפר לורנס, האישה איתה אני מנהלת רומן בשנים האחרונות, רק בלעדיה). אכלתי פסטה במחיר של בית בתל אביב, וכמעט נדרסתי על ידי פורש שחורה כה מושלמת, שכבר אמרתי שאם להידרס – אז ככה. הוטרדתי מינית מספר פעמים על ידי אנשים שבטוחים שהכל מגיע להם, כי הם שם, ובדרך כלל הכל מגיע להם, אבל גם על ידי אנשים שרק עצם הגעתם לפסטיבל כבר נתנה להם את הזכות להתייחס אלי כמו חפץ. ראיתי ארבעה סרטים, רק אחד מהם עם השטיח האדום, שהכניסה אליו מלווה בפסקול של להיטי אייטיז מהקלאב מד ומסכי ענק שרואים בהם את הסלבריטאים שנכנסים לאולם אבל בעיקר עוצרים לעשות סלפי על המדרגות, שכמובן עשיתי גם. באולם עצמו, שכמה שהוא ענק ככה הכיסאות בו לא נוחים, חיכיתי להקרנה תוך כדי שעל המסך אני עדיין רואה את הוידאו מהשטיח האדום, שיש מצב שהיה ארוך יותר מהסרט שראיתי.

10381226_10152233494973402_650641330_o

לא, פסטיבל קאן הוא לא פסטיבל קולנוע או אפילו פסטיבל של אנשים שאוהבים קולנוע. פסטיבל קאן הוא פסטיבל של אנשים שאוהבים את עצמם, במיוחד אם הם גברים לבנים עשירים. אין פלא שבכל שנות הפסטיבל רק אישה אחת – ג'יין קמפיון – זכתה בפרס החשוב ביותר, דקל הזהב, וגם אז היא קיבלה אותו בשיתוף עם גבר (צ'ן קייג'ה), או שאפילו בתחרות השניה של הפסטיבל – אבל עדיין נחשבת מאד – רק 17 אחוז מהסרטים בויימו על ידי נשים בעשור האחרון. כל עוד היחס הזה לנשים, היררכיות וסדרי עולם לא ישתנו בפסטיבל, אחוז הבמאיות המשתתפות בו לא יגדל.

אז נכון, זאת החוויה שלי, וייתכן כי נשים אחרות יגידו לכן דברים אחרים, בוודאי אם הן מלכות שוודיה. זאת היתה חוויה מטורפת, שאינני מעוניינת לחזור עליה יותר בחיים. כי כשאני חושבת על זה באמת, אני מגלה שזו היתה פשוט החוויה שלי כאישה בעולם – רק בעצמה חזקה פי מליון ועם בגדים יותר יפים. אז אם כבר מטרידים אותי מינית ומתייחסים אלי כמו חפץ, אני מעדיפה לא לשלם על זה טיסה, בשביל זה המציאו את האוטובוס.

* כל התמונות בפוסט צולמו ע"י ליאור אלפנט

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

מגיעה לנו גינקולוגיה אחרת

Reading Time: 5 minutes למקצוע הגינקולוגיה עבר והיסטוריה שמשליכים על ההווה שלו. יתרה מכך, אופן ההתמחות של גינקולוגים וגינקולוגיות לא תואם רפואה יומיומית עבור נשים. הגיע הזמן לרפואה פמיניסטית

חוקים כמו חול ואין מה לאכול

Reading Time: 2 minutes אתמול נדונה הצעת החוק בנושא אלימות כלכלית בכנסת. השיח הציבורי התמקד בסערה שהתחוללה בכנסת בדיון – אך מה עם מהות החוק עצמו? דעה