רחל המשוררת

לרגל יום פטירתה של רחל  המשוררת שחל ב-16.4:

רחל בלובשטיין נולדה ב-20.9.1890 בעיר סראטוב שברוסיה. בצעירותה הצטרפה לתנועת נוער ציונית, ובגיל 15 כבר החלה לכתוב שירים בשפת אמה, רוסית. כשהיתה בת 16 אמה נפטרה, והיא עברה לגור בעיר קייב עם אחותה. בגיל 19 הגיעה לראשונה לארץ ישראל ביחד עם אחותה, והן החליטו להישאר בארץ במקום להמשיך ללימודי אמנות באיטליה. ב-1911 הגיעה ל"חוות העלמות" שהקימה חנה מייזל בחוות כנרת, על מנת לעבוד בחקלאות. ב-1913 עברה לצרפת כדי ללמוד שם חקלאות, וב-1914 הגיעה לרוסיה ונשארה שם עד תום מלחמת העולם הראשונה. שם, ככל הנראה, גם נדבקה במחלת השחפת. ב-1919 חזרה לארץ, לקבוצת דגניה. באותם ימים התפרצה אצלה מחלת השחפת, והיא גורשה מדגניה בטענה ש"את חולה ואנחנו בריאים. לכן את צריכה לעזוב". היא נדדה בין צפת, ירושלים, ותל אביב, שם חיה בשנתיה האחרונות, ברחוב בוגרשוב, קרוב לים. היא התפרנסה בקושי מפרסום שיריה בעיתון "דבר", ומקצבה חודשית קטנה שירשה מאביה.

רוב שיריה נכתבו בשש השנים האחרונות לחייה; היא כתבה על אהבה, על בדידות, ועל ארץ ישראל. היא כתבה מתוך הסתכלות לאחור, וגם על מותה הקרב. היא כתבה על אהוביה שלא השיבו לה אהבה, ועל הילד שמעולם לא נולד לה. היא נפטרה ב-16 באפריל 1931, לבדה, בבית חולים ברחוב בלפור בתל אביב. שירה האחרון, "מתי", נמצא לאחר מותה לצד מיטתה, ומתאר תחושת בדידות קורעת לב. "רק אשר אבד לי- קנייני לעד", היא כותבת במילותיה האחרונות.

גם רבים משיריה האחרים מזוהים עם בדידות; עם אהבות נכזבות, עקרות, ומוות ערירי בטרם עת. מצד אחד, היא מסמלת את החלום הציוני- חלוצי, של נערה שעזבה משפחה בורגנית ברוסיה, וויתרה על השכלה גבוהה וחיים נוחים על מנת לעבוד בחקלאות בכנרת; ומצד שני, סיפור חייה הוא במידה רבה גם שברו של החלום הזה, או לפחות היא מסמלת את הצד הפחות מואר שלו- כשהיא מגורשת מהקבוצה ומוצאת עצמה בודדה, נודדת בין ערים ובתי חולים, שם לבסוף היא גם מתה, לבדה. בזמן שהחלום הציוני החל להתממש בקיבוצים ובמושבות, בחיים שיתופיים ובהקמת משפחות עבריות, היא הודרה מכל אלו עקב מחלתה; היא כבר לא יכלה לתרום בעבודת הכפיים, ולכן גורשה משם. אבל במבחן הזמן, השירים שהותירה אחריה הפכו לנכסי צאן ברזל בשפה העברית ובתרבות הישראלית. את ארץ ישראל שלה היא תיארה ובנתה במילותיה, והן הפכו לקנייננו- לעד.

היא פרסמה שלושה קבצי שירה, שניים בחייה ואחד שיצא לאחר מותה. רבים משיריה הולחנו לאחר מותה, ובוצעו בין היתר על ידי חוה אלברשטיין, שהוציאה בשנת 1968 אלבום משירי רחל, על ידי דני ליטני, החלונות הגבוהים, נורית גלרון ועוד. בשנת 2015 יצא הסרט "העלמה בלובשטיין", כחלק מסדרת "העברים" של יאיר קידר. באותה שנה יצא גם ספרה של נורית גרץ "ים ביני לבינך", רומן היסטורי שעוסק בסיפור האהבה של רחל ומיכאל, המתבסס על חלופת מכתבים בין מיכאל, האהוב אותו הכירה כששהתה בפריז לבינה, מנקודת מבטו של מיכאל, דרך המכתבים שכתב לה ונמצאו בעזבונה. בספר מתואר סיפור אהבה מוחמץ, שלא התממש מעולם. במידה רבה, תחושת ההחמצה הזאת מלווה את סיפור חייה של רחל ואת שירתה; ההחמצה של הגשמת החלום הציוני ובניית הארץ, האהבות שלא מומשו והמשפחה שלא הקימה, בגלל מחלתה. יחד עם זאת, בדידותה היא לא הדבר היחיד שמגדיר אותה. גם לא העובדה שלא נישאה ולא היו לה ילדים משלה; שירתה היא הרבה יותר מסך כל ההחמצות שבחייה. היא גם לא מעוררת רחמים; היא היתה אישה חזקה ואמיצה, ויש בשיריה גם הרבה תקווה וכוחות. יש בהם ראייה מפוכחת וכואבת של המציאות, שהיא מצליחה, בכישרון רב, לזקק לכמה שורות קצרות בכל שיר. מעבר לטרגדיה ולהחמצה שבמותה בטרם עת, מעבר לבדידות הגדולה- השירים של רחל המשוררת הם קודם כל הצצה מרתקת לנפשה של אישה צעירה, שחיה לפני 100 שנים אמנם, אך הרגשות, החוויות והמילים שלה, מסוגלות לחדור לנפשנו פנימה ולעורר בנו רגש והזדהות גם כמעט 100 שנים לאחר שנכתבו, ובכך גדולתה.

הנה אקח/ רחל בלובשטיין

"הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –
עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,
הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,
הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –
הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,
הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר…"