מאת ציפי כהן פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

ד"ר אילה (איה) פינקרפלד-מאיר (22 בנובמבר 1925, תל אביב — 7 ביוני 2008, קיבוץ רבדים), אלחוטנית בפלמ"ח וגדעונית בהגנה, רופאה פסיכיאטרית, בוגרת המחזור הראשון בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים ומומחית בפסיכיאטרית ילדים. כלתה של ראשת הממשלה גולדה מאיר ואחייניתה של המשוררת וסופרת הילדים אנדה עמיר-פינקרפלד.

ילדות ונעורים

נולדה ב-22 בנובמבר 1925 ליעקב וצילה פינקרפלד וקיבלה את השם אילה ציפורה, במהלך השנים כונתה בקיצור איה, והכינוי נשאר. למדה ביסודי "הכרמל" ובתיכון חדש בתל אביב. דודתה, המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, חיברה את ספר הילדים "איה בגן החיות" (תל אביב, הוצאת דביר, תשי"א), ככל הנראה בהשראתה. גיבורת הסיפור היא נערה אמיצה וטובת לב ששמה איה, שרוצה לעזור לבעלי חיים ויחד עם ילדים אחרים ריפאה אילה פצועה. היא שהתה לבדה בגן החיות, מחופשת לקוף עם החיות המשוחררות בניסיון ללמוד את שפתן, להבין את נפשן ולעזור להן. כנראה שבכך הדודה ניבאה את אומץ ליבה של אחייניתה כפי שיתבטא בשירותה בפלמ"ח ואת עיסוקה המקצועי, כרופאה. היתה חניכה ומדריכה בתנועת השומר הצעיר ובשנת 1944 הצטרפה להכשרה המגויסת של הפלמ"ח.

חברות בפלמ"ח

תחילה שימשה כמזכירה של פלוגה ו' אך בשל הצורך באלחוטן נוסף, האלחוטן היחיד בפלוגה, ששמו היה ידידיה צפריר, לימד אותה למלא גם תפקיד זה. "ידידיה לימד אותי את המקצוע ב'שעורים פרטיים'", סיפרה לימים, "הוא היה מורה מצוין ונחשב כאחד האלחוטנים המצטיינים". ב-1944 הייתה אלחוטנית יחידה במטה הפלוגה בעין חרוד, שם היתה מחלקת בנים. היא גרה באוהל לבדה, והיא קשרה קשרי חברות וידידות עם בנות המשק, שנמשכו כל חייה.¹

לאחר שנתיים בפלמ"ח רצתה להשתחרר וללמוד רפואה, אך מכיוון שהתבקשה להישאר האריכה את שירותה. היא סיפרה: "מגיל עשר בערך לימדו אותנו שאנחנו בארץ כדי להכין את הקרקע לעליה של העם היהודי. כאילו אנחנו כאן לא בשביל עצמנו. העלייה הייתה מוקד החיים. צפייה גדולה, משאת נפש חלומית עוד יותר מאשר היום" והתקשתה לעצור מבעד לדמעותיה. ²

לפלמ"ח אמנם גויסו נשים אך ההתלבטות בשאלת מעמדן וכישוריהן ליוותה את כל שנות קיומו. החברות נלחמו על זכותן להיות לוחמות או לכל הפחות להחזיק בתפקידים משמעותיים, מעבר לתפקידים בעורף. בעבור רובן, החשיבות של לקיחת חלק בארגון הביא לתחושת ערך עצמית. הנשים שהשתתפו במבצעים ומעטות שלאחר פרוץ המלחמה נלחמו בפועל, היו אלה עליהן נבנה המיתוס של הלוחמות.³

באוקטובר 1945 היתה חברת פלמ"ח הראשונה שיצאה לאיטליה. היא נסעה מצוידת בתעודה מזויפת של פליטה מפולין. היא הפליגה באנייה שהורידה בחשאי מעפילים בחוף שפיים וחזרה לאיטליה. יחד איתה היו שלושה אלחוטנים ועשרים שליחים של הסוכנות שיצאו למחנות העקורים. תחילה שירתה במאג'נטה, כפר קטן ליד מילאנו, בכינוי "מרים", תחת פיקודו של יהודה ארזי, שהיה ממפקדיה הבולטים של ההגנה שם. שם נפגשה ניצולי השואה, ביניהם פרטיזנים.

תחת פיקודו של יהודה ארזי היו עשרות מתנדבים מפלשתינה-א"י, חלקם שירתו בצבא הבריטי. הפעילות המחתרתית הייתה מורכבת: היה עליהם להשיג אוניות, לזייף תעודות, לשנות את ייעוד האניות מאניות משא לאניות נוסעים ולתאם את מועדי יציאתן לחופי הארץ, להצטייד במזון, דלק ולהיעזר בצוות רפואי, ועוד. באיטליה החזיקה בתעודה מזויפת אך יחד עם חבריה נעצרה והם הובאו בפני בית משפט מאולתר, אז גייסה אומץ, קור רוח וכושר אלתור כדי לשכנע בזהות הפולנית שאימצה. היא נאלצה להעמיד פנים שהיא חירשת-אילמת, כי לא ידעה לדבר פולנית והחשש היה פן תיחשף ויחד איתה גם פעילים אחרים ייתפסו.

לאחר האירוע הועברו הפעילים לכפר מבודד. בכך נותקה מן הפעילות, אך לימים היא סיפרה שאהבה את העבודה, אף שדרכי התקשורת היו משובשות וחלשות. היה צורך להעביר תשדורת מגל אל גל מבלי לשמוע את הצד השני, לפעמים נמשכה העבודה לאורך כל הלילה. מעבר לעצם העברת ההודעות, היתה משמעות רבה לעצם קיום התקשורת עם הארץ. ידיעות שקיבלה על המתרחש בארץ, כמו "השבת השחורה" ביוני 1946, דירבנו אותה לפעול בנחישות גדולה יותר.⁴ בנוסף, נאלצה לשמור על תוכן ההודעות בסוד, מה שהפך את עבודתה לעצמאית וגם בודדה: היה עליה לשדר, לקלוט, לפענח ולהצפין את השדרים. בשעות הפנויות לימדה פליטים עברית. עיקר התשדורת מהתחנה נגע בנושא רכש האוניות וגם לבעיות היותר גדולות של ההעפלה והציוד. משאת נפשה של היתה להיות בצוות של אוניית מעפילים, וכך נשארה בתחנה "מרים" עד לליווי של האוניה "כתריאל יפה".⁵

גדעונית באניית המעפילים כתריאל יפה

"כתריאל יפה" הייתה אמורה להפליג במקביל לאוניה כ"ג  (נקראה על שם כ"ג יורדי הסירה ), ושתי האניות היו אמורות להיפגש בלב ים. המטרה היתה לאחד את המעפילים לאנייה אחת, על אף הצפיפות הרבה, כדי לאפשר לאנייה השנייה לשוב ריקה לאיטליה ובכך להביא עוד מעפילים. אך האניות לא נפגשו. הכ"ג התקלקלה והבריטים גילו אותה, וכך גם את כתריאל יפה ומטוסים ליוו אותה לנמל חיפה. ב- 13 ביולי 1946 גורשו המעפילים והמעפילות למחנות המעצר בקפריסין. עוד שתי ספינות, "יגור" ו"הנרייטה סולד", גורשו. לפי אתר הפלי"ם, האנייה עגנה מול חיפה ימים אחדים, וזלמן פרח וחברים אחרים עלו וסיפקו מזון ושתייה, עדכנו לגבי הגירוש הצפוי ויחד החליטו לחבל באניית הגירוש. אילה פינקרפלד ארגנה את הברחת חומר הנפץ ופיקדה על המבצע. התכנון היה להעביר על גופן של חמש מעפילות חומר נפץ לאוניית הגירוש ואז פרח ואליעזר קליין, מפקד האנייה, יבצעו את החבלה. אך הניסיון לפעור חור גדול בדופן האנייה כשל ופרצה מהומה.⁶

במחנה המעצר שרר רעב ואף על פי כן, לימדה את ילדי המעפילים, עברית חשבון, אזרחות והיסטוריה. היא נשארה שם כשברשותה רק הבגדים שלגופה, לאחר שהתיק שלה ובו ציוד אבד באנייה. המעפילים תפרו לה מבטנת האוהלים חצאית וחולצה והתקינו לה נעלים משמיכת חאקי. חודש לאחר מכן הוברחה בידי חברי פלמ"ח כשהיא מחופשת לאחות ודרך לבנון חזרה ארצה עם ספינות דייג. ⁷

לימודי רפואה והתמחות בפסיכיאטריה

כשחזרה ארצה היא התלבטה אם להמשיך את עבודתה בעליה ב' או ללמוד ובסופו של דבר החלה את לימודיה בירושלים והמשיכה את לימודיה בלוזאן, שוויץ. עם החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 ופרוץ המלחמה רצתה לחזור, אך נתבקשה על ידי ההגנה להישאר ולהפעיל תחנת אלחוט בעבור שאול אביגור, ראש המוסד לעליה ב', שבאותה תקופה שהה בז'נווה. היתה זו תחנת קליטה בלבד, שהפעילה לבדה בלילות. היא העבירה את המברקים ששידרו אליה מאיטליה אותם העבירה בטלפון ובכתב. היא תיארה את עבודה זו כקשה ביותר, בשל ההכרח לעבוד בשעות הלילה והקושי לפענח את התשדורות שלעתים הגיעו מקוטעות. המכשיר הוסתר בחדר בו גרה, והיא לא יכלה לשתף ולחלוק עם איש את מה שעבר עליה, וגם לא את  הלחץ, העייפות והבושה שחשה כשלא הצליחה למסור את המברק ליעדו. "לאף אחד לא יכולתי לספר בבוקר מה עבר עליי באותו הלילה , והביזיון הזה – שלא הצלחתי למסור בבוקר את המברק לשאול. זה היה סיוט".⁸ בחופשות עבדה בתחנת האלחוט בפאריס וליוותה אניות נוספות. ב-1949 חזרה ארצה ולמדה בבית הספר לרפואה שנפתח בהדסה ירושלים.

פסיכיאטרית ילדים

בשנת 1953 סיימה את לימודיה  בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים. התמחתה בפסיכיאטריה כללית ובפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. במשך כ-50 שנה עבדה כרופאה פסיכיאטרית בבתי חולים, השתתפה בהוראה והדרכת סטודנטים בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, לימדה פסיכיאטריה בבית ספר לעבודה סוציאלית בירושלים ובמכון להכשרת עובדים סוציאליים בתל אביב. במקביל שימשה כיועצת פסיכיאטרית במחלקת הילדים בתי החולים השרון וביליננסון. בין השנים 1967 ל-1970 היתה עמיתה חוקרת  במרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת ייל ובמקביל כיהנה כפרופסור חברה בפסיכיאטריה של הילד בבית ספר לרפואה בקונטיקט, ארצות הברית. עם שובה לארץ הייתה חברה בוועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה.

בנה דניאל מספר כי מה שקדם לוועדה היו שיחות המשפחתיות עם חמותה, גולדה מאיר, ששיתפה בהתלבטויות כיצד להתמודד עם נושאים חברתיים. היא הציעה להקים ועדה שתכלול אנשים מתחומים שונים שינסו להתעמק בבעיות החברתיות בשביל לגבש הצעות לפתרון או דרכי התמודדות עם בעיות אלו.⁹היא תיארה את הוועדה כמודל נדיר של צוות בו השתתפו אנשי מקצוע שונים מכל שכבות האוכלוסייה, מכל המוסדות ומכל משרדי הממשלה. הוועדה ואנשיה המליצו על דרכי התמודדות בעבור הוועדה לחינוך נוער במצוקה בצה"ל ,שיקום השכונות, הבטחת הכנסה למשפחות מעוטות יכולת.¹⁰

נמנתה עם צוות ההוראה בביה"ס ללימודי ההמשך ברפואה באוניברסיטת  תל אביב בחוג לרפואת המשפחה, בחוג לפסיכיאטריה כללית ובפסיכיאטריה של הילד. במקביל שימשה כראש היחידה לפיתוח שירותים פסיכיאטריים ושירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, השתתפה בפיתוח הפסיכיאטריה הקהילתית ביפו ובארגון קורס לפסיכיאטריה קהילתית בחיפה והיתה חברה בצוות ההוראה בפרויקט "נכות התפתחותית ושיקום" בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ושימשה כפסיכיאטרית שיקומית בבית לוינשטיין.

	איה הייתה משהו מיוחד, זן נכחד. הכל היה בצנעה ובפשטות, כולם היו שווים בעיניה, והיא הייתה נטולת אגו. איה הייתה בעלת תפיסה קהילתית. היה אכפת לה מבני אדם, תמיד התגייסה לעזור לנזקקים, מה שהוביל אותה זה הצורך והרצון לעזור ואהבת אדם. כסף לא היה עניין מבחינתה.
–  נורית רהב עובדת סוציאלית במרכז לבריאות הנפש ביפו11

תחום האוטיזם

מאמצע שנות השבעים סייעה להורים של ילדים אוטיסטים, הייתה חברה במועצה הציבורית של אלו"ט וחברה בוועדת שחרורים של בני נוער בבית המשפט בתל אביב. במסגרת תפקידיה הכינה חוות דעת פסיכיאטריות למקרים שנידונו בבית המשפט. בדרך כלל עשתה זאת בהתנדבות או בעבור תשלום סמלי והסבירה שהיא מרגישה צורך לסייע למי שאין ידו משגת לקבל שירות זה. השתתפה באחד המקרים שעסק בערעור בית המשפט העליון של אם חד הורית מרקע סוציו-אקונומי נמוך נגד רשויות הרווחה שרצו לכפות על התינוקת שלה אימוץ כפוי. האם יוצגה על ידי נטע זיו, עורכת דין שפעלה מטעם האגודה לזכויות האזרח, לימים פרופסורית באוניברסיטת תל-אביב. הערעור של האם התקבל, והיא גידלה את התינוקת.

דניאל מאיר, בנה, מספר כיצד לאחר המשפט היא שמרה על קשר עם האם והילדה, ואף ביקרה אצלם כמה פעמים, כחלק ממעקב טיפולי, וזאת בהתנדבות. כעשרים שנה מאוחר יותר, כשנתנה עדות בבית משפט נגד אימוץ כפוי, פנתה אליה הפרקליטה של שירותי הרווחה בשאלה: "את, זאת שנותנת חוות דעת נגד אימוץ, את יודעת מה קורה לילדים האלה אחר כך?". בעבור אמם, הוא אומר, זו היתה הזדמנות לתאר את המעקב שהיא מקיימת עם המשפחות גם לאחר תום המשפט, לרבות המקרים בהם הוכחה מסוגלות הורית ברמה טובה.¹²

בשנת 1973 סברה שאין זה נכון שרופאים האמונים על שירות חיוני ישתמשו בנשק השביתה כדי לקדם את האינטרסים שלהם. היא הביעה את התנגדותה לשביתה מטעמים אתיים וניסתה לשכנעם להפסיק את השביתה בעיקר בגלל הסבל שהם גורמים למטופלים.¹³ד"ר עדנה מישורי, שחקרה את סיפורי חייהם של הורים לילדים אוטיסטיים, סיפרה כי אילה פינקרפלד-מאיר הייתה אחת הנשים הבודדות במערכת הבריאות, כמעט היחידה שעמדה לצד ההורים, עודדה וחיזקה אותם, בימים בהם לא נמצאו מסגרות מתאימות לילדים אלה. "למרות היותה חלק מהממסד היא יצאה נגדו. היא הייתה יוצאת דופן, עשתה את הדברים בנחישות ובצנעה. לדבריה היו השפעה על הממסד הרפואי, שהיה חזק, וקולה היה כקול קורא במדבר".¹⁴

משפחה ואימהות

כשהיתה סטודנטית לרפואה נישאה לאליעזר קליין (טל), שהיה מפקד האוניה "כתריאל יפה". אחרי גירושיהם, נישאה ביוני 1956 למנחם מאיר, בנה של גולדה מאיר, נולדו להם שלושה בנים: אמנון, דניאל וגדעון.

	"אמא אמרה על גולדה מאיר שהיא האדם הכי לא מתוסבך שהיא הכירה ביחס לאנשים אחרים. היא, כפסיכיאטרית, יכולה לחוות דעה מקצועית. למרות הקריירה של אמא, היה לה זמן איכות אתנו הילדים ותמיד חיכתה לנו ארוחת צהריים כשחזרנו מבית הספר כי תמיד הייתה עזרה. גם אבא, שהיה צ'לן נפלא, לא היה בבית כי ניהל את הקונסרבטוריון בתל אביב והלך לכל מופע של כל אחד מתלמידיו. הסבתות, גולדה וצילה, היו מעורבות ופעילות בחינוך ובחיינו. גולדה, גם כשהייתה עסוקה ואם פרודה, בימי שבת בערב תמיד הייתה בבית ודאגה לבשל אוכל מיוחד לכולנו ורוב השיחות המשפחתיות התנהלו בארוחת השבת".
– גדעון מאיר בשיחה עם ציפי כהן, 3.2.2019

נפטרה ב-7 ביוני 2008, נקברה בטקס חילוני בבית העלמין בקיבוץ רבדים, שאחיו אורי היה ממקימיו, לצד הוריה.

לקריאה נוספת

• איה גוזס-סבוראי, ספרי לי ספרי לי: חברות פלמ"ח מספרות, הוצאת ההגנה ע"ש ישראל גלילי, 1993.
• עפרה אלעד, "כל בחור וטוב לנשק – בחורה על המשמר! החברה בפלמ"ח", שתי שיבולים וחרב (עורך: ניר מן), משרד הבטחון, 2000, עמ' 251-222

קישורים חיצוניים

• אילה מאיר (פינקרפלד) באתר הפלמ"ח.
• אילה מאיר (פינקרפלד) על ההעפלה מאיטליה, המדור לתיעוד בעל פה (מראיינת: ננה ניסנוב), המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים.
• סיפורה של האנייה כתריאל יפה, אתר הפלי"ם.
• אורי דרומי, "הייתה כמלאך עוזר לילדים", מעריב, 22.6.2008.
• ריאיון עם ד"ר אילה מאיר, ארכיון ומרכז מידע על שם גולדה מאיר.
• מרכז מידע פלמ"ח, "חברות מספרות", אתר הפלמ"ח.
• סיפורי הפלי"ם על קצה המזלג, סרט וידאו לכבוד חג העצמאות ה-60 לישראל.
• נטע שדמי, "אנחנו כאן לא בשביל עצמנו", מעריב, 25.9.1991.

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה הוא פרויקט פמיניסטי באקדמיה בו סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריה מנגישות ומנגישים מידע על נשים בישראל. לדף הפייסבוק של הפרויקט

1. אילה פינקרפלד בתוך: איה גוזס-סבוראי, ספרי לי ספרי לי: חברות הפלמ"ח מספרות, הוצאת ההגנה ע"ש ישראל גלילי והקיבוץ המאוחד, 1993, עמ' 175-173.
2. נטע שדמי, "אנחנו כאן לא בשביל עצמנו", מעריב, 25.9.1991.
3. עפרה אלעד, "כל בחור וטוב לנשק – בחורה על המשמר! החברה בפלמ"ח", שתי שיבולים וחרב (עורך: ניר מן), משרד הבטחון, 2000, עמ' 251-222.
4. פינקרפלד, ספרי לי ספרי לי.
5. אילה מאיר (פינקרפלד), המדור לתיעוד בעל פה (מראיינת: ננה ניסנוב), המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים.
6. סיפורה של האנייה כתריאל יפה, אתר הפלי"ם.
7. אילה פינקרפלד בהקלטה לסיפורי הפלי"ם על קצה המזלג, סרט וידאו לכבוד חג העצמאות ה-60 לישראל.
8. פינקפלד, ספרי לי ספרי לי.
9. שיחה עם דניאל מאיר, 6.2.2019, במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה.
10. "הוועדה לטיפול בנוער במצוקה", תמליל של עדות בעל פה כפי שמסרה אילה פינקרפלד לד"ר רונן רייפן יהודית, 5.12.1988.
11. שיחה עם ציפי כהן, 3.2.2019
12. דניאל מאיר, בשיחה עם ציפי כהן, 6.2.2019, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה.
13. יוכבד בוקסר, "האחת שהרימה את קולה" מעריב, יולי 1973.
14. ציפי כהן בשיחה טלפונית עם ד"ר מישורי עדנה,11.2.2019, פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה.