איה זינאתי
לפמיניסטיות ופעילות ישראליות אגיד באופן מוצהר וברור: לא, אנחנו לא באותה סירה, ואיננו שותפות לאותו מאבק.
שותפות זו בלתי ישימה כי אנחנו לא עוברות את אותו הדיכוי. לא נוכל להיות שותפות כי אתן (וכדי להיות הוגנת אגיד, רובכן המוחץ), לא מכירות בעוול הנכבה ובדיכוי הכיבוש שהתחיל מאז שנת 1948, המשיך ב-1967 ועד היום.
אלה עוול ודיכוי שאינם יכולים להיות מנותקים ממה שאנחנו עוברות היום. אותנו גירשו, רצחו, ואנסו בשנת 48 ובשנת 67 ורובכן הגדול התכחשתן וממשיכות להתכחש לעובדה הזאת, ובוחרות לנטוש את המאבק כאשר אנחנו מעלות אותה. מסיבה זו חשוב להבהיר כי אנחנו הנשים הפלסטיניות החיות בגבולות מדינת ישראל, וגם הנשים הפלסטיניות החיות בגדה המערבית ,בעזה, ונשים פלסטיניות בפזורה הפלסטינית, מנהלות מאבק פמיניסטי-לאומי אחד, (אף שמשתנה ומתפתח), שנים ארוכות, עוד מימי הכיבוש הבריטי ואף קודם לכן. אנחנו נאבקות בכיבוש הציוני מאז 48, ויחד עם זאת מנהלות מאבק כנגד הפטריארכיה השוררת במרבית שכבות החברה הפלסטינית שלנו. אנחנו לא צריכות לצידנו נשים ישראליות שמוכנות "לתמוך" בנו באופן חלקי ומותנה, מוגבל ומגמגם. הרי איך אפשר לדגול בערכי פמיניזם ושוויון, אך לא להכיר ולא להסכים לדבר על דיכוי וכיבוש?, אני חייבת לציין כי חלקכן הזעיר אכן מוכנות לדבר על הכיבוש ובמיוחד הכיבוש של הגדה המערבית ועזה בשנת 1967, אך קול זה מתמוסס מול רובכן שלא רוצה לדבר על זה בכלל. איך מתנחלת בתוך בית ואדמה שהיא גזלה ממשפחה ואישה פלסטינית אחרת, יכולה לצפות מאיתנו לשבת על שולחן ולדבר על שותפות וזכויות נשים? זה בלתי אפשרי, נקודה. פלסטינית שמשתתפת בשיח כזה שמה עצמה מראש בעמדה צבועה, חלשה, ואולי אינה מודעת לסכנה שבשיח זה.
אנחנו נמצאות בשתי סירות, שונות מהותית. אנחנו, הפמיניסטיות הפלסטיניות, לא צריכות נשים שיטיפו לנו מוסר, שיגידו לנו איך כדאי לנו לנהל את המאבק שלנו – ממש כמו שאתן לא תהיו מוכנות לקבל גברים שיגידו לכן איך לנהל את המאבק שלכן. אנחנו יודעות היטב איך לנהל את עצמנו, איך לדרוש ולקבל את הזכויות שלנו, מה להגיד ומתי! אנחנו יודעות שהמסע שלנו קשה וארוך מאד. הוא כולל התנגדות לכיבוש, התנגדות לפטריארכיה, והתנגדות לנשים שחושבות שיגאלו אותנו מהדיכוי בעוד הן עצמן לוקחות חלק בדיכוי שלנו, אך אין להן האומץ להכיר בכך. אתן רוצות מאבק משותף נחמד ונוח, אבל לנו לא נוח בכלל עם המשוואה הזאת, וגם במאבק הזה החלטנו לשבור שתיקה. טעינו ושתקנו הרבה, ויש כאלה שעדיין שותקות, אבל יבוא יום וגם הן יסיקו את המסקנות הנכונות. פעם חשבנו שתפנימו, שתבינו, שתכירו, אך לצערנו לא השתנה כלום, ולמען האמת זה לא שווה את המאמץ, כאשר אנחנו מוצאות את עצמנו מעלות ומסבירות את העמדה שלנו שוב ושוב, ובכל פרויקט נשי ישראלי חדש שרוצה לעבוד בשותפות איתנו, חוזרת על עצמה הנכונות שלכן לדבר רק על בעיות מגדריות בחברה, ההתחמקות מלדבר באופן אמיתי וכן על המחיר שהכיבוש גובה מאתנו, והציפייה שנהיה מוכנות לוותר.
המאבק שמנהלות הנשים הפלסטיניות לא נולד אתמול. הנה כמה עובדות היסטוריות שחשוב שתדעו: התנועה הפמיניסטית הפלסטינית נולדה בשנת 1893, כשנשים הפגינו נגד הקמת ההתנחלויות הציוניות הראשונות בפלסטין, על אדמות כפרים פלסטיניים. המאבק הזה היה שזור כבר בראשית הדרך במאבק הלאומי הפלסטיני. בשנת 1904 הוקמה עמותת הנשים הפלסטינית הראשונה. בשנת 1910, נשים פלסטיניות ביאפא הקימו עמותה להעצמת נשים, שבין היתר גם סייעה לנשים ללמוד ולקבל השכלה. בשנת 1917 נשים הפגינו נגד הצהרת בלפור. בסוף שנות העשרים של המאה שעברה הוקמו הרבה מאוד עמותות של נשים פלסטיניות. חלקן עסקו בפוליטיקה ובפרויקט הפלסטיני הלאומי, אחרות עסקו בבריאות ורפואה, בחינוך, בכלכלה, בהעצמה, ובקידום נשים בכל המישורים. ההתאחדות הראשונה של נשים פלסטיניות הוקמה בשנת 1919, בה השתתפו נשים פלסטיניות מערים וכפרים שונים: עכא, חיפא, יאפא, נאבלס ועוד. כנס הנשים הפלסטיניות הראשון נערך בשנת 1929 בהשתתפותן של מאות נשים ולאחר מכן נערכו עוד כנסים חשובים מסוג זה, ונערכים עד היום. הנשים השתתפו במהפכה הפלסטינית ולקחו חלק חשוב בהתקוממות ובהתנגדות, היוו חלק מהצבא הפלסטיני עד שנת 1948, ונשים פלסטיניות לוחמות נהרגו במהלך הלחימה לצד אלו שנרצחו בבתיהן, במסגדים בהם הסתתרו מהפצצות ומירי, או בזמן שברחו בכוונה לחזור ביום מן הימים. ההיסטוריה הפמיניסטית הפלסטינית ארוכה מכדי לפרט את כולה בפוסט קצר, ואלה רק כמה פרטים מתוכה – האם מישהי מכן מכירה אותה? השקיעה זמן בלימוד שלה?
מאז 48, התנועה עברה תהפוכות רבות: המסרים, המטרות, וכמובן הנשים עצמן השתנו, אך אנחנו גאות להיות בנותיה של תנועה חזקה ועוצמתית זו. אנחנו דור אחר, ודור חסר, כי רבות לא נמצאות איתנו פיזית. שותפותינו למאבק חיות במחנות פליטים במדינות ערביות לאחר שגורשו בנכבה, אחרות גורשו לגדה ולעזה וחיות שם, בנוסף לפלסטיניות שמלכתחילה מתגוררות בחלק מפלסטין שנכבש בשנת 67. אנחנו מייחלות לרגע בו כל הנשים הפלסטיניות יוכלו לחזור לבתיהן, לאדמותיהן, למולדתן, מייחלות לרגע בו נוכל לעבוד ביחד בלי שום מחסומים והגבלות. כי גם זו זכות שנגזלה מאתנו ואתן בוחרות להתכחש לה. אנחנו הפלסטיניות, כלומר מרביתנו, נהיה כאן תמיד, כדי להגיד זאת.
ומכאן אני תוהה, והיום בקול רם וגאה, איך אפשר לדבר על פמיניזם ולסרב לדבר על הכיבוש משנת 48? איך אפשר לדבר על פמיניזם ולא לדבר על הפלסטיניות שנאנסו בשנת 48? איך אפשר לסרב לשמוע על מקרי ההטרדות המיניות שעוברות מאז ומתמיד ועד היום הפעילות הפלסטיניות מצד שוטרי מג"ב בזמן ההפגנות ובזמן החקירות? איך אפשר להיות פמיניסטית ודוגלת בערכי חופש ושוויון, ולהציג את הנשים הפלסטיניות כחלשות, ואת הישראליות כמצילות אך לא ככובשות? איך אפשר להעז ולדרוש מהפלסטיניות לשים בצד את כאבן הלאומי והפוליטי, כדי לשוט איתכן במסע חירות מזויף שמנציח את הכיבוש? אתן חוזרות ומצהירות כי "חבל לגרור כל דבר לנכבה" ואנחנו חוזרות ומצהירות "כל יום הוא נכבה", של נשים אמיצות, חזקות, שישנו את החברה, אבל בסירה אחרת משלכן, סירה שאנחנו בנינו ואנחנו יודעות לאן פניה מועדות.
איה זינאתי היא פעילה פמיניסטית פלסטינית, תושבת לוד וממובילות המאבק נגד אלימות כלפי נשים בעיר ובחברה הפלסטינית בתחומי 48.
(תמונה ראשית: הפגנה נגד אלימות פטריארכלית, רצח נשים ואזלת ידה של המשטרה. לוד, 2016. צילום: ליטל כהן-ביטון)
15 תגובות
את העוול הגדול גרמו לנשים הערביות – התרבות הפטריאכלית שלהן, האמהות והאבות שלהן. דווקא הכיבוש הישראלי פקח את עיניכן לראות מקרוב פמיניזם, דמוקרטיה, איסור פוליגמיה. מצב הנשים הערביות והפלסטיניות הישראליות טוב יותר ממצבן של הנשים הערביות האחרות. זאת בזכות המדינה שהקימו היהודים – לפני כן לא היה כאן כלום – לא אוניברסיטאות, לא בתי חולים, לא בתי משפט מודרניים. אתן צריכות להכיר ליהודים טובה על כך. אני פמיניסטית, אהיה מוכנה להילחם עבור כל אישה מושפלת, מוכה, נאנסת, נכפית להתחתן בטרם בגרות. יחד עם זאת אני לא מכירה בנקבה. הייתה מלחמה שלא אנחנו פתחנו בה, ואנחנו ניצחנו. אני גם לא מוצאת שום קשר בין הפמינזם שלי לשואה, גם לא מוצאת קשר בין הפמינזם שלי לצמחונות ולטבעונות.
ממש כך. אני רק רוצה להעיר, שמצבן של הנשים הערביות הישראליות הוא יותר טוב ממצבן של נשים ערביות בארצות ערב – לא בגלל *הכיבוש* אלא בגלל הקמת המדינה. אמנם בשנת 1967 קם משטר של כיבוש ביהודה ושומרון ועזה (אם כי זה לאט-לאט נפתר), ואכן יש מקום למאבק נגד המצב הנוכחי בשטחים – אך איה מערבבת את הקמת המדינה עם מצב הכיבוש ביהודה ושומרון, שזה פשוט חטא לאמת.
כלומר, ב1893 התנועה הגזענית שלכן התנגדה לבניית בתים על ידי אנשים מדת שונה, על אף שחיו ברצף באזור. ב1917 התנגדתן לפתרון הומני שנועד לסייע לאומה נרדפת באירופה, וב1948 תמכתן בנסיון מדינות ערב להשמיד קבוצה נרדפת שחלק גדול ממנה כלל ניצולי שואה. אין ספק שאנחנו לא באותה סירה
בול.
תודה
BIG LIKE
סבבה, אנחנו לא באותה סירה ולא באותו המאבק. זה מתאים לי. לא צריך בכח.
קראתי את הכתבה של איה, בעיקר בצער. צער על כך שהיא מתעקשת לערב מין בשאינו מינו.
גם לנשים היהודיות יש עניינים שקשורים למאבק הבין לאומי שקיים פה בארץ, אבל אני לא רואה רלוונטיות להכנסה של זה לקידום הפמיניזם.
ולמה צער? כי אני פמיניסטית בכל רמ"ח איבריי, ולמרות שאני שייכת דווקא למחנה השמאל בישראל, קשה לי ומצער אותי.
השילוב של מטרות לאומיות עם מטרות פמיניסטיות תמיד, אבל תמיד, במהלך ההסטוריה ועד היום, פוגע בראש ובראשונה במאבק ובהתקדמות הפמיניזם. לא צריך להשאיר מאבקים אחרים בצד, אבל לא לשלב אותם, לטובת הנשים.
ומה שעומד מול עיניי כפמיניסטית הוא קודם כל, ומעל לכל, טובת הנשים וקידומן בחברה.
התגובות כאן פשוט פועלות להוכיח את הטענות של איה עוד יותר, באופן אירוני. אני מרגישה שאפשר ליישם את אותן הטענות של איה גם על מאבקים כלכליים, כמו מה שקרה בזמן המחאה החברתית ב-2011- שדברים כמו הכיבוש או מוצא אתני באופן כללי נדחפו הצידה באופן נוח לשיח של ״שוויון״.
הטענות של איה כושלות וצבועות.