בשבח שנאת הגברים

"אי פעם תהיתם למה אנחנו לא פשוט יוצאות למאבק מזויין נגדכם? זה לא בגלל שיש מחסור בסכיני מטבח בארץ הזאת." –אנדריאה דבורקין

אתמול הרשת געשה ורעשה בעקבות פרסום תמונתה של חברתי הטובה החדשה תותן, שהלכה להפגנה בכיכר רבין עם השלט "בנים לגז". בטור הזה אנסה להסביר למה אני חושבת שהמסר של שנאת גברים הוא מסר חשוב מאוד בהקשרים פמיניסטיים, ולכן לא מדובר ב"הסחת דעת" אלא בעמדה שונה לגבי אותו הנושא עצמו.

אבל קודם כל, צריך להבין למה המסר האמיתי מאחורי השלט הוא מסר של שנאת גברים. לדעתי, אנשים סבירים אמורים להבין שבהקשר שבו השלט הונף, המטרה לא היתה באמת לקרוא לרצח עם נגד גברים, ולו בגלל שאין שום דרך פרקטית לעשות דבר כזה. גברים הם אלה שמבצעים את כל מעשי הרצח ההמוניים, כך שאלא אם כן נשכנע את הגברים להשמיד את עצמם או שנקים צבא נשי מתחרה, נראה שההצעה לא סבירה ולא רצינית. ותותן מן הסתם יודעת את זה. המטרה של השלט, בתוך ההקשר של ההפגנה, היתה להביע זעם בלתי מתפשר, שנאה ממש, כלפי כל הגברים.

ועכשיו, למה אני חושבת ששנאת גברים היא מסר פמיניסטי חשוב:

1. בניגוד לאליבי הסקסיסטי, שמנסה להציג את רצח הנשים כתופעה שולית או כתופעה ששייכת רק לערבים ומיעוטים אחרים, העמדה הפמיניסטית היא שרצח נשים הוא רק קצה הקרחון, הסימפטום הקיצוני ביותר של בעיה עמוקה הרבה יותר. הרי כולם מתנגדים לרצח נשים. אבל העמדה הפמיניסטית רוצה להגיד שרצח נשים הוא לא בעיה שולית, הוא נובע ממשהו עמוק במבנה של החברה שלנו, וככזה, האשמה היא לא רק על הגבר הרוצח, אלא על כל החברה.

ומהו הדבר הזה שעמוק הרבה יותר מהמקרה הקיצוני של רצח נשים? פמיניסטיות יגידו שהבעיה העמוקה בהרבה היא הפטריארכיה, כלומר המבנה של ריבוד מעמדי בחברה שלנו, שבו החברה מחולקת (בין השאר) למעמדות לפי מגדר: גברים למעלה, נשים למטה. זה מתבטא לא רק ברצח נשים, זה מתבטא גם למשל במוסד הנישואין כבעלות על הגוף והחיים של נשים, בחוסר שוויון כלכלי ופוליטי, בהדרה מכל מוקדי הכוח בחברה, ובשלל צורות של אלימות ממוגדרת נגד נשים: הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס, הטרדות רחוב, פורנוגרפיה מיינסטרימית, תעשיית המין, אלימות במשפחה, אלימות כלכלית, וגם הנכונות של מנהיגים גברים להתעלם מכל הצורות של האלימות הזאת.

2. אם אנחנו מקבלות שאנחנו חיות בחברה פטריארכלית, חברה שיש בה תרבות של אונס ואלימות כלפי נשים, ושכל הנשים, כמעמד, מוכפפות לדיכוי ולאלימות מצד הגברים כמעמד, אז התגובה הטבעית, התגובה האנושית, לכזאת כמות של אלימות ודיכוי, היא שנאה כלפי המדכא שלך.

במובן הזה, שנאת גברים מופגנת על ידי פמיניסטיות היא ביטוי לאמירה הפמיניסטית הרדיקלית שלפיה "נשים הן בני אדם". שאנחנו לא אוהבות את מה שנעשה לנו, ושאנחנו שונאות את מי שעושים לנו את זה.

3. זה חשוב במיוחד, כי בניגוד להמון צורות אחרות של דיכוי, הדיכוי של נשים הוא דיכוי אינטימי. בעוד שהחברה הגזענית שמה את "האחר" מאחורי גדרות, בגטאות או בבנטוסטנים נפרדים, נשים מצופות לחלוק את חייהן עם המדכאים שלהן, לאהוב את מי שמכים אותם, לכבד את מי שמפלים נגדן, לישון כל לילה ליד גברים שאונסים אותן ולהביא להם ילדים ולגדל אותם.

במציאות כזאת, הטאבו הגדול ביותר חייב להיות על שנאת גברים. אם נשים יגיבו לדיכוי שלהן כמו שכל אדם מגיב לדיכוי שלו, בשנאה, המבנה החברתי הזה פשוט יתמוטט. נשים מצופות לקבל באהבה את הדיכוי שלהן, או לפחות לא לשים לב שהוא שם.

זאת, אגב, הסיבה לכך שהתגובה לשלט של תותן היתה כל כך היסטרית. זה לא שמישהו חושב שההצעה היתה רצינית או ששואת גברים היא סכנה רצינית, אלא שנשבר פה טאבו חמור: נשים ששונאות גברים מרעידות את אמות הסיפים של הסדר החברתי שכל הגברים, כמעמד, נהנים ממנו, וזה אכן מאוד מפחיד.

4. לבסוף, כשאשה אומרת שהיא שונאת את כל הגברים, היא בהכרח מצביעה על שני דברים: הראשון הוא ההכללה. בזה שהיא אומרת שהיא שונאת את כל הגברים, היא בהכרח אומרת שהיא מזהה גברים ונשים כשני מעמדות נפרדים.

הדבר השני הוא יחסי הכוחות בין המעמדות האלה, וספציפית האלימות שמאפיינת אותם. הבעיה כאן היא לא שהמסר לא מובן, אלא שהוא מובן מדי: גברים יודעים טוב מאוד מה הם עשו ומה הם ממשיכים לעשות לנשים, והם רוצים לטשטש את המציאות הזאת ולהכחיש אותה. תותן והשלט שלה מפחידים כי הם לא נותנים להם לעשות בדיוק את זה.

אני רוצה להעיר משהו כללי על שנאה. כפי שכבר אמרתי, אני חושבת ששנאה היא תגובה אנושית והגיונית לגמרי לדיכוי ואלימות. אבל זה לא אומר ששנאה היא לא רגש בעייתי. לשנאה יש מחירים, לא עבור המושא של השנאה (כלומר הגברים, שלא מעניינים אותי כרגע), אלא עבור השונאת עצמה.

תהליך בריא של החלמה הוא תהליך של השתחררות משנאה. אבל תהליך כזה לא יכול לקרות בוואקום, או מעצמו. תהליך כזה חייב לבוא בד בבד על שני תהליכים אחרים: הראשון הוא הפסקת האלימות והדיכוי, והשני הוא הכרה בפגיעה שקרתה. דוגמא לכך אפשר למצוא בוועדות האמת והפיוס שהוקמו אחרי נפילת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. קודם הפסיקו את הדיכוי והאלימות (טוב, בערך), אחר כך הכירו בזוועות שקרו, ובכך אפשרו את המחילה ואת השחרור מהשנאה.

כך שגברים, אם מפריע לכם שפמיניסטיות אומרות שהן שונאות אתכם, אל תנסו להתגונן דרך הכחשת הדיכוי או האחריות שלכם (“לא כל הגברים"). זה לא יועיל לאף אחד. במקום זאת, אתם יכולים להגיד שאתם מבינים שהמבנה של החברה שלנו, בכל כך הרבה דרכים וצורות, מעמיד אתכם כעליונים על נשים ומכפיף נשים לאלימות מצד גברים. זאת תהיה ההכרה. בנוסף, אתם יכולים לתמוך בפמיניסטיות במאבק לפירוק הפטריארכיה. זה אומר שבמקום להשקיע מאמצים בלהתווכח עם נשים על הטבע של הדיכוי שאנחנו חוות באופן יום-יומי, אתם יכולים להשקיע מאמצים בלהתווכח עם גברים כדי לשכנע אותם שהדיכוי הזה קיים ואמיתי ושצריך להפסיק אותו.

אני יכולה להבטיח לכם שעם סיום הפשעים של הפטריארכיה נגד נשים וההכרה בהם, אף אשה לא תגיד יותר שהיא שונאת גברים.