מאת: שלומית בוני 

שלומית בוני

אני צורכת תרבות ישראלית ומערבית גלובלית, מושפעת מנשים שאני רואה (או לא רואה) בטלוויזיה ובעמדות מפתח בחברה ולאחרונה מוצאת את עצמי יותר ויותר מתעניינת בדמותה של נטע ברזילי.

נטע פרצה מאד עמוק ורחב לתודעה הישראלית עם הזכייה המרשימה באירוויזיון, עם ההופעות והאהבה שהיא מקבלת בכל העולם ועכשיו גם עם הלהיט החדש והקליט "באסה-סבבה".

אני בעד נטע. אני בעד יצירה, אני בעד תרבות ומוזיקה נשית ומלאה תרתי משמע. אבל אני לא רואה את נטע כדמות שנותנת אלטרנטיבה לנשיות אחרת. לנשיות שהיא לא רזון / שטוח / אנורקסי.

מה יש בדמותה ובשיריה (שני להיטים מוכרים נכון לכתיבת שורות אלה) שמקשים עליי? בראש ובראשונה זו הקריקטורה שמרתיעה אותי. אני לא מעוניינת להיות ליצנית החצר, בעלת הקרניים וחצאיות הטו-טו המנופחות. לא רוצה להראות את היופי שלי על ידי תחפושות בצבעים זרחניים ובתחפושות. מעל לכל – אני לא רוצה לשנוא גברים.

TOY, נטע ברזילי | צילום מסך מתוך הקליפ

בשיר "טוי" היה מסר פמיניסטי: "אני לא הצעצוע שלך", "לברבי יש משהו לומר" ו"נמאס לי מההטפות המודרניות שלך".

מסר חשוב: "וונדר-וומן, אל תשכחי, את אלוהית והוא עומד להתחרט". אל תשכחי שאת מדהימה, חכמה, יפה ומוכשרת. הוא האידיוט – הוא המטיף המודרני שעומד להתחרט. אך המסר הזה יוצא ממקומה כניצבת מול הגבר שמסמן את כיוון הרוח. (כי אם את כל כך אלוהית, מדוע את זקוקה לחרטה שלו כדי שתוכיח לך את זה?)

בקליפ החדש ובמילות השיר "באסה סבבה", כיוון הרוח מתחדד: שוב הבחור שלא רוצה, שוב האישה הכועסת-חזקה-כל יכולה שהולכת לנקום בו. שוב אתה הטיפש, המגוחך, חסר עמוד השדרה. שוב אותה נטע בלבוש מגוחך, של קרנף ורוד שיורה מסטיקים ושוב אותו המסר: "ברחת ממני? תתכונן למות":

"תתקשר לאמא שלך, תגיד לה שאני קרנף", "הבנות הרוצחות שלי מגיעות", "אני הולכת לאכול אותך", "אני הולכת להכות אותך כמו תוף", "אני הולכת ללעוס אותך כמו מסטיק" וגולת הכותרת עבורי "אני אוהבת את הפיגורה העבה שלי, גידלתי עור עבה יותר".

זה כל הסיפור. השומן – והפחד החברתי שיש ממנו. הפחד הזה שלא הותיר לנו ברירה אלא להפוך קהות חושים, פגיעות פחות, אלימות יותר ופחות סובלניות.

באסה-סבבה, נטע ברזילי | צילום מסך מתוך הקליפ

בספרה של טובי בראונינג "איך הפכה האישה לגבר? על הפחד מהשומן הנשי" היא מתארת את התהליך המודרני שבו נשים מדוכאות על ידי החברה הגברית ועל ידי אידיאל היופי שמעודד רזון. התחלנו לשנוא את המבנה הנשי שלנו, את מה שיוצר אותו: הורמונים, תהליכים מחזוריים, הריונות, רקמות שומן… ואת מה שהוא מביא עמו: רכות, גמישות, חום וכן, גם פגיעות.

נטע לקחה את המבנה הנשי שלה, זה שמביא עימו גם פגיעות – והפכה אותו לנשק. לא עוד שומן, כי אם "עור עבה". משם עובר מסר עצוב: אל תהיי פגיעה. פגיעה זה חלש. זה נמוך. תמיד תהיי למעלה, מעל הגבר. את שווה יותר, את יכולה יותר, את וונדר וומן – את אלוהית. לעומתו.

יכול להיות שאני כל אלה ויכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שאני לא קריקטורה. יש לי הרבה יותר ביטחון בעצמי ממה שבחור שלא רוצה אותי יכול להרוס ואני לא הולכת ללעוס אף אקס לארוחת צהריים.

הגוף הנשי המלא והיפה שלי, הולך איתי את כל הדרך של החיים האלה. בין עצמה לחולשה, בין פגיעות לביטחון. אל תהפכו לי אותו לסמל של אלימות כלפי גברים. אל תהפכו את השומן שלי לשריר מפותח של בודי בילדר.

הטור נוצר בשיתוף פעולה בין פוליטיקלי קוראת לנשות בית המדרש "ערבות

תגובות

תגובה אחת

  1. שלום שלומית
    סיכמת את דברייך במילים:

    "הגוף הנשי המלא והיפה שלי, הולך איתי את כל הדרך של החיים האלה. בין עצמה לחולשה, בין פגיעות לביטחון. אל תהפכו לי אותו לסמל של אלימות כלפי גברים. אל תהפכו את השומן שלי לשריר מפותח של בודי בילדר"

    רציתי לשאול מדוע את פונה לנטע ברבים באומרך "אל תהפכו"? הרי היא אינדיבידואל שמבטא את הרגשות של עצמו
    והאין נטע מביעה בשיריה את איך שהיא בעצמה תופסת את הגוף שלה? האינך כופה על נטע את תפיסתך את הגוף שלך כאשר את מתייחסת בלשון ציווי לסמליות שעליה לתת לגופה בשיריה?
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.