מאת: סיגל רצין
משחר ההיסטוריה האחריות המוטלת על נשים היא אדירה, הן בפן החברתי והן בפן המשפחתי. נשים נתפסות כעמוד תווך, כציר מרכזי של המעגלים להם הן שייכות, כ-"Care givers"; המטפלות המרכזיות וכמשענת עבור הסובבים אותן. נשים משלבות בין עבודה וקריירה לבין ניהול והובלה של משק הבית והמשפחה.
כן, גם בישראל 2020 וגם בעולם בכלל, זו עדיין המציאות של רובנו. לכן, כאשר אישה מאובחנת בסרטן השד, ההשלכות הן רחבות, משמעותיות ובאות לידי ביטוי בכל מישור בחייה ובסביבתה הקרובה.
התפקיד המרכזי שיש לנו, נשים, במשפחותינו, מביא לכך שאנו אלו שמושיטות עזרה, אך פחות נעזרות באחרים. כך, כאשר אישה מאובחנת בסרטן השד, התפקוד היומיומי נפגע ולהתמודדות עם המחלה נלווית התמודדות עם רגשות אשם על השגרה שמשתבשת לכולם. זה מאלץ אותנו, בקושי רב, לוותר על שליטה במערך המשפחתי-ביתי.
סרטן השד פוגע באחד האיברים המזוהים ביותר עם האישה ועם נשיות – השד. זהו איבר שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא חיצוני, ממוקם בחזית הגוף שלנו ויש לו המון משמעות, אישית וחברתית. מרבית המשמעויות החברתיות המוענקות לשד הן תוצר של התפיסה ושל המבט הגברי על שד: המבט הגברי שמעצב, עבור רובנו, את התפיסה של החזרה הנשי. הויזואליות החיצונית והמשמעותית של השד מעלה במהלך התמודדות עם סרטן השד שאלות הקשורות לזהות עצמית, זהות נשית: מי אני כאישה עם שד פגוע או בלי שד בכלל? מה זה בכלל שד עבורי? זאת ועוד, השד מתפקד כמקור הזנה וכאלמנט מרכזי באינטימיות מינית וזוגית. לכן כששד נפגע מה זה אומר על תפקידי כאמא? מה זה אומר על מקומי בזוגיות, ביחסים אינטימיים וכיצד זה ישפיע על המשיכה אלי? תהליך הטיפול באיבר כה משמעותי, כמו גם פגיעה חלקית בשד או כריתה מלאה שלו, מייצרים קושי משמעותי בחיים שגם כך נהפכו בשל התמודדות עם מחלה מפחידה.
מאחר שהשד הוא גם איבר מיני, חשוב שאנשי המקצוע, הרופאים, ישימו לב לאופן בו בודקים אותו, נוגעים בו ומדברים עליו. עבור נשים רבות מדובר באזור ובנושא רגיש, כך שהתייחסות או מגע שאינם הולמים יכולים לייצר תחושת החפצה קשה. גם הערות, שנשמעות לכאורה מפרגנות, או שכוונתן לחזק ולהחמיא, אין להן מקום בהקשר זה. כשאישה מתמודדת עם סרטן השד אין מקום להתייחסות לנראות של השד, לצורתו או לכל היבט אחר שקשור אליו. יש מספיק דברים מחזקים שניתן לומר לאישה במהלך ההתמודדות שלה וחשוב להתמקד בהם ולא בשד עצמו.
אך אם בנראות השד עסקינן, ראוי לציין גם את הלחץ הגדול, הלא מודע לפעמים, שיש על נשים לעבור שחזור של השד: קיימת ציפייה מאישה שיהיו לה שדיים, אך מדובר בהליך מורכב ובסוגייה לא פשוטה, שהתשובות עבורה משתנות מאישה לאישה. שחזור שד הוא לא תהליך מובן מאליו. הסוגייה של שחזור לאחר כריתה מעלה שאלות מורכבות: מה מגדיר אותי כאישה עכשיו? האם אני מוכנה להישאר אישה ללא שד? יותר ויותר נשים בוחרות היום שלא לשחזר את השד ובשיח הכללי, חשוב שנסתגל ונאפשר לכל אישה להרגיש בנוח עם הבחירה שלה, מתוך הנחה שהיא עשתה את הבחירה הנכונה ביותר עבורה.
סרטן מגדרי מצריך רפואה פמיניסטית
השיח על סרטן השד כסרטן מגדרי מעלה על נס את השיח על רפואה מגדרית בכלל, ומדיניות בריאות כלפי נשים. היום אנחנו כבר יודעות לומר שנקודת המוצא בהסתכלות רפואית מערבית היא הגבר הממוצע הלבן. יותר מעל ל70% מהמחקרים שנעשים בנוגע למחלות ולתרופות נעשים על גברים ולא על נשים. על א.נשים ממוצא אירופאי ולא על אחרים. ההתנהלות הזו מייצרת הטעייה מובנית, שמשפיעה על עולם הרפואה כולו – המותאם ומוכן לטפל בגברים הרבה יותר מאשר בנשים – על אף הצרכים הספציפיים וההתמודדויות הייחודיות של גוף האישה במצבים בריאותיים משתנים. כמויות, מינונים, חומרים והרכבים נמדדים ברובם על גברים אך מיושמים גם עלינו, על הגוף הנשי. זה מוזר ופסול – אך זו המציאות.
יתרה מזאת, הממסד הרפואי, על אף שיפור משמעותי בעשורים האחרונים, מובל ברובו על ידי גברים, דבר המוביל לקשב פחות לקולן של נשים בתוך הדינמיקה מול צוותים רפואיים, המורכבים במקרים רבים מגברים. נשים רבות מרגישות שמבטלים את התחושות ואת הדאגות שלהן, את מה שהן מרגישות וחוששות שמתרחש בגוף שלהן. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא העובדה כי בקרב הממסד הרפואי בישראל קיימת הקונספציה כי סרטן השד היא מחלה של נשים מבוגרות, דבר המביא לכך שפעמים רבות טענות וחשדות של נשים צעירות מתחת לגיל 50 בנושא מתבטלות במגוון תירוצים: "זה הורמונים", "את מניקה", "את בהריון" ועוד… בפועל, למעלה מרבע מהנשים שמאובחנות בסרטן השד הן מתחת לגיל 50. לנשים רבות אלו אין פתרונות במערכת הבריאות הציבורית היות ומתעלמים מהסכנה שהן נמצאות בה (כיום ממוגרפיה במימון ציבורי היא רק מגיל 50).
בהקשר זה צריך לומר, כי לרבים ורבות מאיתנו יש נטייה לבטל את עצמנו אל מול סמכות. כאשר מדובר בסמכות רפואית זה בולט אף יותר. עד שהממסד הרפואי ישתנה, עלינו לדאוג לעצמנו: לשים לב שאנחנו לא מקטינות את התחושות שלנו אל מול שום סמכות – גם זו המקצועית ביותר. חשוב שנהיה קשובות לגוף שלנו ולתחושותינו, כי גילוי מוקדם מציל חיים ובסופו של דבר, אנחנו הרופאות הטובות ביותר של עצמנו. אם את מרגישה דבר חשוד בשד, חשוב שתעמדי על שלך ותדעי שיש גם למי לפנות במקרים בהם הממסד הרפואי מבטל את קולך.
תת ייצוג בשולחן ההחלטות מוביל לתת אבחון בקהילות מודרות
היעדרן של נשים ממקומות בהם מתקבלות החלטות, בפרט במערכת הבריאות, מייצרת פער בתיעדוף ובהבנה של נשים שונות ושל הצרכים הבריאותיים שלהן. בלי נשים סביב שולחנות מקבלי ההחלטות קשה יהיה לקבל החלטות שבאמת מיטיבות איתנו בנושאי בריאות. דוגמא מטרידה לכך היא ההתייחסות לשתי קבוצות של נשים בישראל הסובלות מתת אבחון קיצוני לסרטן השד: החברה הערבית והחברה החרדית. בשתי הקבוצות קיימת מודעות פחותה לחשיבות האבחונים המוקדמים (ולעיתים, להתמודדות עם סרטן השד בכלל, בשל מורכבויות הנגזרות מהיותו סרטן מגדרי), דבר המוביל לתמותה רבה יותר ובגילאים צעירים יותר.
בנתונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בנוגע לנשים בנות 40 ומעלה שבצעו ממוגרפיה בשנתיים האחרונות עולה כי בשנת 2017 רק 44.3% נשים ערביות עשו ממוגרפיה לעומת 59.5% נשים יהודיות. באותה השוואה התברר כי מספר הנשים החרדיות בגילאי 40 ומעלה, שעשו אי פעם בדיקת ממוגרפיה, עומד על 49%. אלו נתונים מסוכנים, שלא ישתנו אם לא יקבלו את התעדוף הראוי.
למרות שבחודשים האחרונים הקורונה תופסת את מרבית השיח הרפואי, אסור שנשים ישכחו או ימעיטו בחשיבות הבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן השד. הקורונה מאפשרת לנו לשכוח מקיומן של בעיות רפואיות אחרות, אך לדאבוננו, המחלות לא שוכחות. סרטן השד ממשיך ומלווה אותנו במהלך השנה כולה ומאובחן בקרב נשים מכל הקהילות ובכל הגילאים.
ההשלכות של סרטן השד רבות ומגוונת, וחשוב שנשים יעמדו על שלהן, ירגישו בנוח לשאול שאלות, להטיל ספק, לבקש עזרה ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר עבורן. והכי חשוב, שכל מי שקוראת או קורא את הטקסט הזה, תדע שגילוי מוקדם מציל חיים, לא כסיסמא, באמת. למעלה מ-90% מהנשים המאובחנות בשלבים מוקדמים מחלימות מהמחלה. אז הבקשה שלי אליכן היא לכו להיבדק, הפיצו את המסר, ותדעו שעמותת "אחת מתשע" כאן בשבילכן, לסייע לייעץ ולתמוך בכן לאורך הדרך.
הכותבת היא סיגל רצין, מנכ"לית עמותת "אחת מתשע" המסייעת לנשים המתמודדות עם סרטן השד
תמונה בראש הכתבה: Damali Conceptuals from Pixabay
