מאת: ורד כהן-ברזילי
בדם ויזע הגענו למחצית החופש הגדול, הענק, חסר הפרופורציות ביחס לעבודה שלנו שמעניקה לנו מקסימום שבועיים חופש בשנה. בינתיים נחלום בהקיץ על מקצוע ההוראה, שהוא להבנתנו היחיד בעולם שמזמן חודשיים חופש גדול. אז לכל החולמות, הטיסה ללה לנד כבר יצאה ומקצוע ההוראה הנחשק איבד את שארית החשק והקסם שעוד היה לו. לא רק שאיננו מתגמל כספית במהלך השנה, הרי שהוא כרסם כל חלקת חופש טובה ופלש גם לחודשיים הנכספים הללו. כי בזמן שאנחנו מתרוצצות בין הילדים לעבודה, גם המורות מתרוצצות בין סיום שנה לתחילת שנה, והחופש הגדול התכווץ בדיוק כמו שיום עבודה התארך עד לבלי סוף.
הכותבת איננה מורה ואולם מאחוריה התנסות הוראה בצעירותה ועוד כחצי שנה על תקן זבוב על קיר חדר המורים במסגרת פרויקט חינוכי-טכנולוגי בהתהוות. בנוסף לאלו הכותבת גם אם לשתי בנות (בקרוב ב' ובקרוב ז') המתחנכות במערכת החינוך, וזה אומר שיש לה נקודת מבט רחבה ובעיקר הרבה מאוד שעות בהשמעת/שמיעת/קריאת תלונות של ההורים על המורות.
אז למה להתלונן על המורות? כי זה אפשר. כי זה מותר. כי מה שהיה פעם טאבו עבורנו, ההורים, כילדים שהתחנכו בכיתות בהן המורה באמת הייתה אלוהים והמנהלת הייתה העולם כולו – התכווץ וקטן ונחלש בעוד שאנחנו התעצמנו ו…"אם תגידי עוד פעם אחת מבחן שלא במקום אני פונה ישר למנהלת"… "מה למנהלת, למפקחת, לאחראית מנהל החינוך בעירייה ולראש העיר". לא, זה לא דיאלוג הלקוח מסרט מאפייה, זה אנחנו ההורים, וככה אנחנו מתנהגים כשמתעסקים לנו עם הילדים.
טוב נו, לא ממש התעסקו, ובקושי עם הילדים, אבל הם התקשרו אלינו באמצע העבודה ובכו והתלוננו על המבחן הזה שהמורה ביטלה ומה פתאום היא מבטלת ואיזה טיפשה ואמא/אבא את חייבת לעשות משהו!!! לפחות זו השורה התחתונה שעברה בין הררי המילים שזמזמו לנו באמצע העבודה ובסוף היום כשהתיישבנו פרקדן על הספה ורצינו טיפה שקט מחיי העבדות המודרנית.
אז יאללה, נכנסים במורה ומפעילים את כל הכוח. זה עובד כל כך מהר וכל כך קל. מכתב אחד, שלושה נמענים וזה משוגר מיד וגם מקבל מיד התייחסות אישית מכל הגורמים. הנושא בטיפול כל הגורמים יחד. ביום שלמחרת המורה מזומנת לחדר המנהלת, שחטפה על הראש מהמפקחת, שחטפה על הראש, מראש מנהל החינוך, שחטפה על הראש מראש העיר, שחטף על הראש מהתושבים שחטפו על הראש מהילדים… דזבין אבא בתרי זוזי.
ככה קל. ככה פשוט. ככה מוחץ.
אז הלך החופש, והלך סדר היום (כי אנחנו ההורים מתפנים רק בלילה להתקשר, אבל חלקנו בדיוק מצאנו זמן פנוי במהלך היום לחייג, והנה אני גם אשלח SMS וWHATSAPP וככה היום מתמלא בהורים מבוקר ועד ליל), אבל מעבר לכל הדברים הללו הלכה גם העצמאות. הלכה הסמכותיות. הלכה הדעה (תשמעי דעה ואני מקליטה אותך ישר ורצה לחדשות), והלכה המורה.
לאן הלכה? הביתה. או בגופה או בנפשה. אולי היא תחזור בשנה הבאה…
(מוגש כחומר למחשבה להורים בחודשי הקיץ).
