שנת 2017 מסתיימת, ואני נפרדת ממנה בתחושה מסוימת של הקלה. כי למרות ש"פמיניזם" נבחרה למילת השנה של מילון וובסטר לאחרונה, עדיין ניתן לטעון ש-2017 הביאה עמה גם את בשורת הבקלאש: בעולם, בינואר השנה טראמפ החל את הקדנציה שלו כנשיא ארה"ב, לאחר שהתרברב בכך שהוא נוהג לחפון איברים של נשים, וניפץ עבורנו את החלום לראות אישה מנפצת את תקרת הזכוכית של התפקיד הבכיר ביותר בעולם; ובארץ, גם השנה יותר מ-20 נשים נרצחו רק משום שהן נשים. בימים אלו מתנהלים דיונים על הפרדה מגדרית באקדמיה, ושוב אנו שומעות על הדרת נשים בצה"ל וניסיון להדיר ולהשתיק שירת נשים במרחב הציבורי. אבל אם כבר בשירת נשים עסקינן, ולשם כך הרי נתכנסנו – השנה שמסתיימת עכשיו דווקא הביאה עמה בשורה פמיניסטית לא קטנה. ראשית, השנה זכינו בלא מעט אלבומים חדשים של מוזיקאיות מוכשרות, כגון סנט וינסנט, איימי מאן, סוזן סונדפור, ביורק, לורד, ועוד. וכאן בארץ: אלבומים חדשים ומצוינים לאסתר רדא, קרולינה, ויקטוריה חנה, איה זהבי פייגלין, ועוד מוזיקאיות רבות וטובת. שנית, ואולי גם באופן בלתי מנותק מקמפיין Metoo# שהסעיר את העולם ועדיין ממשיך לעורר גלים – יותר ויותר מוזיקאיות "שוברות שתיקה", ועוסקות בשיריהן גם בתכנים כמו אלימות נגד נשים, הטרדות מיניות ואונס.

השנה הוקם הרכב הפאנק "אנטיגונה רקס", הכולל את תמר (קוקי) אריאל, יהוא ירון וסתיו בן שחר. אריאל אחראית על הטקסטים והשירה, ואת מה שיש לה לומר היא צועקת חזק, בלי לעשות הנחות ובלי לעדן את הדברים. בשיר "שפתיים כבר סדוקות", היא שרה על תרבות האונס, האשמת הקורבן ואפילו על רצח נשים ("אל תגיד לי פמינאצית מה אכפת לי מסמכות/ רוצחים אלפי נשים מדי שנה במדיניות"). עוד אלבום ראוי לציון מבחינה מוזיקלית, ולא פחות מכך – פמיניסטית – הוא האוסף "Riot!", של ניצן פינקו וליה שפיגל מהמגזין העצמאי Riot! (שתיהן גם משדרות ברדיו "הקצה"), שקיבצו לאוסף אחד 18 שירים בעברית ובאנגלית, של מגוון להקות וזמרות, שעוסקים בזכויות נשים ובעוולות חברתיות בכלל. בין המשתתפות באלבום תוכלו למצוא גם את אנטיגונה רקס, את דף צ'ונקי, הרכב פאנק נשי שכדאי לכן להכיר, איה זהבי פייגלין, הילה רוח, ועוד. כל ההכנסות ממכירת האלבום יועברו למרכז לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

אלבום השנה שלי עוסק גם הוא לא מעט בתכנים האלו. האלבום השני של שני פלג, "ניתוקים", שיצא בקיץ האחרון, ייתן לכן אגרוף בבטן, ולמרות זאת – או אולי דווקא בגלל – תרצו לחזור אליו שוב ושוב. פלג מציירת באלבום תמונה של עולם די קשוח; היא שרה על הומלסים, על החיים ברחובות, ועל חייל שנשלח לקרב במלחמה שאף פעם לא די לה. בשירים שלה היא מספרת סיפור שלם; על קוסם שחותך אישה לשניים, על דמויות מהאגדות, כמו רפונזל ועל שלגיה – אבל עם טוויסט פמיניסטי מלא בעוקץ ומחאה. זה לא אלבום קליל; אל תבנו עליו כמוזיקת רקע לספונג'ה או לפילאטיס.

ואם כבר פילאטיס, אז בשיר "יוגה ופילאטיס" המעולה, היא קוטלת את הנינוחות המזויפת של הבורגנות, שמנסה לשווא לכסות על דיכאון, ריקנות וחוסר משמעות. בשיר "חתולעכבר" היא מתארת סצנה של אונס. השיר המצמרר הזה, שמסופר בשקט, בגוף-ראשון-יחידה– "Me and a Gun" הישראלי, אם תרצו, מטלטל בעוצמתו, ודרך המילים, המוזיקה, וכל מה שביניהם – מצליח להעביר, ולו במעט, את תחושת האימה המשתקת. בשיר "אפאחד לא יודע" היא שרה על סלבריטאית, שנופלת קורבן לסטוקר אלים, הפעם דווקא מנקודת מבטו של הסטוקר. והרי אקדח שמונח על שולחן המטבח במערכה הראשונה בשיר – איך זה נגמר, בסוף כולן יודעות. אלו לא התכנים שמהם בדרך כלל עשוי אלבום רוק; ואל תתבלבלו – מדובר באלבום רוק שיעיף לכן את המוח.

ובמעבר חד, לז'אנר אחר לגמרי – השנה יצא אלבום שני גם ללונא אבו נסאר, אחת המוזיקאיות המעניינות והייחודיות ביותר בנוף הישראלי. האלבום הראשון שלה, "אספר לך", שיצא ב-2013, הוא פנינה שאסור לכן לפספס. בקול עדין ומעט מהוסס, היא שרה בעברית ובערבית, ומשלבת בין גיטרה אקוסטית לסאונד אלקטרוני יותר.

באלבום החדש, "מערבולת", או "דוואמה" בערבית, היא לוקחת אותנו איתה לצלילה במים עמוקים; הקול השקט והנעים שלה מכסה על סערה פנימית, ומוטיב המים, שחוזר בשירים שלה – במילים ולא פחות מכך גם במוזיקה, מלווה את האלבום לאורכו ולעומקו. אבל המים אצלה הם לאו דווקא מקור חיים. אלו מים מסוכנים וסוערים; מים שסוחפים אותך פנימה, למערבולת, ועלולים להטביע אותך בתוכה. והיא צוללת עם השירים שלה למים הכי עמוקים שאפשר, אל מעמקי ותהומות הנפש. כך למשל בשיר "כישוף", היא שרה: "להתעקש עד אסון/ עד שאין עוד לאן/ הכי נמוך שאפשר/ אולי רק אז אתעורר/ מהכישוף הזה". כאילו שרק משם, מהתחתית, מהאסון, אפשר לנסות ולעלות בחזרה. למרות ההגשה המאופקת, אולי קצת מאופקת מדי לפעמים – השירים שלה מצליחים לסחוף אותך פנימה, ולסחרר אותך במערבולת של עונג וכאב בו-זמנית. היא תהרוג אותך ברכות: תטביע אותך בעצב העולם ואז גם תגרום לך לתחושת התעלות, כי היא פשוט עושה את זה כל כך יפה.

ועד כאן בגזרה המקומית. לסיכום השנה במוזיקה הלועזית, ביקשתי מצוות העורכות של פוליטיקלי קוראת להמליץ על שירת הנשים שעשתה להן את השנה החולפת:

מאיה רומן ממליצה על האלבום Ctrl של sza:

הסיבה שקטרל של sza הוא אלבום השנה שלי היא שהוא לא דומה לשום דבר אחר.
ניסיתי לחשוב איך לאפיין את sza בשביל הכתבה הזו אבל הבנתי שכל נסיון לאפיין אותה חוטא לה. השירה שלה נמצאת בדיוק באמצע בין ראפ ל-R&B למוזיקה אלקטרונית. היא לא בדיוק שרה, אבל היא לא מדקלמת, היא שוחה עם הקצב שמשתנה כל הזמן.
היא מצליחה לתאר הלך רוח מסוים, של רצונות מתנגשים שמאפיינים את שנות העשרים של רבות מאיתנו, בצורה מושלמת. המוזיקה שלה כוללת השפעות דיגיטליות, הרמוניות, היפ הופ ובעיקר הכל ביחד. בהתחלה האפקט לא פשוט וקשה להבין למה בדיוק אנחנו מקשיבות אבל אם תתנו לה צ'אנס, תזהו פתאום את עצמכן במסיבה ההיא שבה השתכרתן יותר מדי, את הרגע ההוא שבו רציתן לנשק את החבר הכי טוב שלכן או את הניסיון להתעלם מהבחור הקריפי שמסתובב עם החבר'ה שלכן.
התיאור שלה של נשיות לא מתחבר לתיאורים פמיניסטיים אחרים. הוא יוצא מהחוויות הסובייקטיביות שלה אבל דווקא בגלל זה יש בו משהו יותר אותנטי, מעצם היותו לא אוניברסלי. כשמסיימות לשמוע את האלבום רוצות למצוא את sza ולהכריח אותה להיות החברה הכי טובה שלך ובו זמנית אין בזה צורך, כי אתן. כבר מכירות כל כך טוב.

בנוסף, מאיה מזכירה לנו את אחת הזמרות הבולטות בגזרה הבינלאומית כיום, טיילור סוויפט:

אפשר להגיד מלא דברים על טיילור – היא הכי לבנה בעולם, המילים שלה והמסרים שמתחתיהן מאוד בעייתיים לעיתים אבל יש משהו שאי אפשר לקחת ממנה – היא יודעת לעשות פופ. השיר הראשון שהיא שיחררה "Reputation – look what you made me do" – הוא דווקא לא השיר הכי חזק באלבום בכלל. הסינגלים שבאו אחריו – "gorgeous" ו "call it what you want" הם פופ מודרני קליל ומוצלח.
האלבום כולל גם כמובן את השירים ההכרחיים שמתייחסים לקנייה ומנסים לגאול את המוניטין של סוויפט, בהצלחה כזו או אחרת. באופן אישי, אני מחכה שהיא תפסיק להתעסק במוניטין שלה, ותחזור לכתוב בלי המניירות שמסביב. כי למרות הכל, היא אחת מהמלחינות המוכשרות בז'אנר היום.

מריאלה יאבו כותבת על האלבום Melodrama של לורד:

אלבום השנה שלי הוא ללא ספק Melodrama של לורד. דווקא בעידן של סינגלים, האלבום הזה נדיר ביופי של השירים שלו ועוד יותר בסיפור שהוא מספר בשלמותו. לורד, יוצרת פופ מוכשרת וצעירה, היא כמו חברה שמציעה לנו לקפוץ לאיזה מסיבה הלילה. בהתחלה קצת חוששות כי בכל זאת, אנחנו כבר לא בגיל למסיבות, אבל ברגע שמוכנות לזרום איתה היא לוקחת אותנו למסע לעולם בו להיות בחורה צעירה זה דבר מסעיר, לטוב ולרע. אנחנו נרקוד איתה, נתלהב איתה מאיזה בחור שנראה מיוחד, ואז נתרסק ביחד איתה כשהדברים לא ממש יסתדרו, ונסיים את הלילה עייפות אבל שקטות, עם ציפייה לסופ"ש הבא. בקיצור, לורד מספרת סיפור שלם עם שירים כיפים ועמוקים, מצוינים ומופקים בצורה מושלמת. אלבום מעולה, תקשיבו לו!

(צילום התמונה של שני פלג בקולאז': ליז גרינפלד).

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

שלחו לי פעם בשבוע את הכתבות החדשות למייל

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.