אני שונאת את העורך שלי

אשתו של החשוד בעבירות מין חמורות פתחה לי את שער הכניסה לביתם ובירכה אותי לשלום בחיוך מדוכדך. לחיצת היד הרפה ומבטה הנבוך לא הפתיעו אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אישית, אבל זכרתי את ההבעה הזו מהופעותיה הפומביות המעטות לצד בעלה לפני פרוץ האישומים נגדו. את תחושת הרחמים שעוררה בי תמיד.

עכשיו – פנים מול פנים, פתאום קלטתי מה היא אומרת כבר שנים ללא מילים, זה הרגיש כאילו נפתחו לי האוזניים והצלחתי לשמוע מצוקה שהיא לא העזה לבטא. שפת הגוף שלה דיברה. מדויק יותר לומר זעקה: 'אני אישה סובלת. אני אישה שנאלצת. אישה שנכפה עליה למלא תפקיד, לחייך בטבעיות ממלכתית, לרצות את בעלה, להתייצב בפני ההמון, לשלם את מחיר הטעויות שלו'.

חייכתי אליה בנימוס ועברתי למצב אוטומט, ידעתי שאם אני לא מתאפסת עכשיו על היעד ולא מפסיקה לנסות לתקן את העולם, הלכה הכתבה. ידעתי גם שאם העורך שלי היה רואה אותי עכשיו, הוא היה שואל אותי בטון הסרקסטי המועדף עליו – 'באת לטפל בנשים מוכות או שבאת להביא לעיתון ריאיון בלעדי עם גבר בתפקיד בכיר שחשוד בעבירות מין חמורות כלפי נשים?'

זה היה ראיון שהשגתי במאמץ אדיר ובמעט מזל של עיתונאית מתחילה. הוא נפל לידיי אחרי שבועות של עבודה מאומצת שכללה מעקב יומי, שיחות עם מקורבים וחפירה טלפונית אחרי קצות חוט. יועצי התקשורת שלו הבינו בסופו של דבר שעדיף להם לשתף פעולה עם הנודניקית מהתקשורת והציעו לי שיחת אוף רקורד מעמיקה עם החשוד בביתו, בה אוכל לשאול בחופשיות על כל נושא, תמורת התחייבות שלא לצטט אותו ישירות.

העורך עף על העסקה, אני הייתי בעננים: יש מצב לשער – ולא התכוונתי להחמיץ אותו רק כי הרגל שלי רועדת ממאמץ שלא לבעוט באשתו. היא סימנה לי לבוא אחריה וכשהתקדמנו יחד בשביל הגישה לכיוון פתח הבית, החמאתי לה על הגינה היפיפייה שלהם. הייתי מוכנה לדבר אפילו על מזג האוויר, רק לא ללכת איתה ל'אישי', רק לא להזדעזע מדי מהאומללות והייאוש. לא להתכווץ מכמה שהם בולטים בעצבונם, על רקע הערוגות הפורחות והדשא הירוק שמישהו טיפח וכיסח על המילימטר.

כשהגענו לפתח הבית, היא הסתובבה אלי פתאום ואמרה בטון נמוך, כמעט בלחישה: "זה בעלי. כל היום הוא עובד בגינה". כמעט קפצתי במקום כמו איזה ילדה מטומטמת שמצאה את החתיכה האחרונה בפאזל ענקי. רציתי להגיד לה "גברת! כמו בחיים, ככה בבית – האיש הזה שלך צריך להיות כל הזמן בשליטה מוחלטת", רציתי לשים יד על הכתף שלה ואז לנער אותה בעדינות ולשאול: "תגידי, שמת לב שהוא נוטה לאובססיה ביחס לטריטוריה שלו?" רציתי לשמוע מה היא תגיד אם אומר לה: "נכון שהוא מקפיד בטירוף על סטנדרט אחיד, נכון שהוא משתגע אם מישהי מחרבת לו את התוכניות?"

ברור שלא אמרתי מילה. עיתונאית טובה מדברת כמה שפחות, פותחת רחב את שערי המידע, מאפשרת לאחרים לשפוך את הדלי שלהם, כדי שתוכל לצמצם אותו לכדי כוס תרכיז של תיעוד.

אשתו של הבכיר החשוד הכניסה אותי פנימה לסלון הבית, שם הוא ישב והמתין לפגישה שלנו. במהלך השעתיים הבאות, הוא יריץ אותה הלוך ושוב בין החדרים כדי להביא לו מסמך כזה או אחר, ינזוף בה כשתחזור בידיים ריקות כי לא מצאה אותו, ישלח אותה להכין תה ואז קפה וירים עליה את קולו כשתנסה להשחיל מילה.

בחוץ התחיל לרדת הערב ואף אחד לא הדליק את האור בסלון שהחשיך. רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר, אבל הבכיר דיבר ודיבר על חפותו, על יושרו, על העוול הנורא שעשו לו. הוא אפילו דמע פעמיים כשדיבר על כבודו האבוד, ולא נראה כמו מישהו שמתכוון לעצור בקרוב.

זה היה יום חמישי בערב וביתם של הבכיר החשוד בעבירות מין ושל אשתו התמלא בריחות טובים של תבשילי שבת והתרוקן מעט מצחנת המועקה של ימי החול. נפרדתי ממנו בלחיצת יד חזקה מדי וקיוויתי בשבילו שלא ילך לכלא. העדפתי במקום זה שימות. ריחמתי עליו ותיעבתי אותו. הוא נשאר לשבת בסלון החשוך, והיא באה מהמטבח כדי ללוות אותי החוצה.

"תהיי הגונה אתו", היא ביקשה, "לא כמו שאר העיתונאים". נתתי לה את החיוך הכי קורקטי שהצלחתי לגרד משאריות המצפון שלי, הנהנתי בביטחון של אחת שיודעת מה היא עושה – משחקת אותה שזה סבבה מבחינתי להיקרע בין החובה לדווח לקוראים, לבין הדחף לשמור עליה מפני סדרת השפלות נוספת ולא הבטחתי דבר. ליד דלת הכניסה היא חיבקה אותי לכמה רגעים קצרים ויכולתי שוב להרגיש מה היא מבקשת, למרות שגם הפעם לא דיברה.

כל הדרך הביתה שנאתי את העורך שלי. לא ספציפית אותו – הוא דווקא "נתן לי הזדמנות", "האמין בי". למעשה, העורך "פתח בפני את הדלת" כשהגעתי למערכת. אם לומר בפשטות, שנאתי את זה שהוא גבר. שנאתי שאני צריכה להסתיר ממנו אינפורמציה חשובה ומשמעותית לכתבה, שאני מפחדת לדבר עם העורך על המחיר שתשלם אשת הבכיר אם נפרסם את מה שראיתי, ושאני מתביישת שיגלה איזה עיתונאית פח הוא קיבל לעבודה. שנאתי את העורך שלי מראש על העניין המוגזם שיגלה כלפי דמותה האפרורית כשיבין איזה מותק של כותרת יש לו בידיים, ועל המשימה שנגזרה עלי – להעלים אותה מהרדאר שלו.

זה לא היה מאוד מסובך. מאז ומתמיד היו שמועות על הבכיר ואשתו, הרבה לפני שהוגשו נגדו תלונות. עוד בתקופה שטיפס בהצלחה אל הקומות העליונות של הקריירה שלו כבר הסתובבו עליהם סיפורים ושברי עדויות שאף אחד לא טרח לאמת. אך למזלה הרב של אשתו, אלו שעמדו הפעם במוקד היו הנשים שעבדו תחתיו בתפקידיו השונים. מבחינת העורך היא הייתה הרבה פחות רלוונטית, לא הייתה לו סיבה לחשוב אחרת, ואני לא טרחתי לתת לו אחת. העורך לא שאל ואני לא השבתי, הוא קיבל את שלו ואני את שלי.

התוכנית שלי, לחיות בין העולמות, להחזיק בשני קצוות, או איך שלא תקראו לאישה שעובדת אצל גברים, לא נבנתה מתוך מחשבה או תכנון. היא הייתה הפורמט היחיד שהכרתי: רבנים הכתיבו את המצוות שקיימתי מילדות, מנהלים עמדו בראש המוסדות בהם למדתי ועבדתי ועכשיו עורכים בכירים ומוציאים לאור הם הבוסים שלי. ככה זה במדינה, בפוליטיקה, בעסקים, בהייטק, בצבא וכן, ברור שגם בשוק התקשורת: איפה שיש יותר כוח וכסף, שם יהיו יותר גברים. זאת סטטיסטיקה מגדרית למתחילים, שפוליטיקאים כמו ברלוסקוני, טראמפ ונתניהו שכחו מזמן, היא מבוססת על אקסיומות שהומצאו ונועדו לגברים, ובאמת האמנתי שהיא לא נוגעת לי.

הייתי מורה לשעבר באמצע שנות השלושים לחייה, עם שלוש בנות קטנות ומשכנתא אחת גדולה וזה נראה לי כמו הדבר הכי טבעי בעולם: הרבה יותר גברים נותנים הוראות, והרבה יותר נשים מבצעות אותן. ההיררכיה הזו לא איימה עלי או הטרידה אותי בזמנו. הייתי לחלוטין עיוורת לקיומה או להשפעותיה על ההצלחה שלי כאישה. אם לומר את האמת, יותר מכל דבר אחר, הייתי אסירת תודה.

בואנה הבנות, לא באמת חשבתי שיקבלו אותי לעבוד בעיתון גדול זמן קצר אחרי הלימודים, ומישהו אשכרה ישלם לי משכורת קבועה על זה שהוא מפרסם את מה שכתבתי.

מודה שלא הרבה השתנה בעניין המסוים הזה. אני עדיין מכורה לתשוקה שבכתיבה (הגוף שלי מגיב פיזית לטקסטים בזמן שאני כותבת: מזיעה כשמתעצבנת, מזליגה דמעות כשעצובה, רועדת בקצות האצבעות כשחרדה). ועד היום, כבר 17 שנים שאותה תשוקה מצליחה להקהות את הדקירות של הדיסוננס המובנה בעיתונאית חופשית שנתונה לתכתיבים גבריים. כמו סם ארור, היא משכיחה את המציאות שבה את ושכמותך הן רק פיוניות על לוח שחמט גברי, נוסכת אשליה של כוח שתתפוגג במהירות ותיעלם עד הפרסום הבא.

מישהו אמר תודעה של שפחה? תרגישו נוח להגיד מה שאתן רוצות, תאבחנו חופשי. אבל תנו לי לחסוך לכן. אני אוהבת לכתוב בעיתון, ואין מה לעשות בנוגע לזה. אומרת כל בוקר תודה לאלוהי המילה הכתובה שנתן לי את הזכות לבחור מילים לטובת האדם החלש, מצחצחת בקביעות את המקלדת לפני הטקס הקדוש של "זכות הזעקה" שהופקד בידי וממשיכה להדחיק את הצלם שעומד בהיכל של העיתונות החופשית בישראל. מתנהגת כאילו שזה נורמלי לגמרי שב17 השנים האחרונות, מאז שהתחלתי לעבוד בפרינט – משוש חיי, כל הבוסים שלי היו גברים: העורך הראשי של העיתון, העורך הראשי של מגזין סוף השבוע, המוציא לאור, מנהל המחלקה המסחרית, ראש מערכת החדשות.

נכון. מההתחלה כתבתי על זכויות נשים, אבל לא באמת הזיז לי שגברים הם שהחליטו האם לקבל אותי לעבודה, לא הפריע לי שהם הסמכות שתקבע על אלו נושאים אכתוב, איזו כותרת יקבלו מושאי הכתבה שלי, אילו ציטוטים שלהם יובלטו ואילו יוצנעו או יפלו בעריכה, מה מעניין את הקוראות, מה לא מעניין את הקוראים, איזה נושא שווה תחקיר ואיזה לא, מה גובה המשכורת שאקבל, איזו מודעה יצמידו לראיון שעשיתי וכמה שילמו עליה, היכן הוא ישובץ בגיליון, והאם הוא יידחה לשבוע הבא כי יותר סקסי לפרסם ראיון עם איש עסקים שעשה מיליונים מנדל"ן מאשר תחקיר עומק על נשים שלא מתקבלות לעבודה בהייטק.

בגיל 36 לא עניין אותי שהם קובעים את הטון, לא נראה לי חריג שהם בוחרים את השפה ונשמע לי אפילו די מתבקש שהם יהיו אלו שיקבעו את סדר היום הציבורי.

אם הגעתן עד הנה, מגיע לכן לדעת עלי שני דברים: אחד, אני לא מעוניינת להיות עורכת בכירה / ראשית וגם לא מוציאה לאור, וכן היו הצעות. שתיים, אני לא רוצה להיות פוליטיקאית (אם כי אני מוכנה להיות שרת הרווחה או החינוך בכל ממשלה שתקרא לי) וכן, היו חמש הצעות ממפלגות שונות – שתיים מהן במערכת הבחירות הנוכחית. אל תגגלו את זה, כי זה לא פורסם בשום מקום: דיסקרטיות היא כמעט תמיד עניין של בחירה. נשים מקבלות הצעות אטרקטיביות לא פחות מגברים, הן פשוט עושות חשבון אחר לפני שהן רצות לספר לחבר'ה, וברוב הפעמים יחליטו בסוף להתרכז בעבודה, ולא ביחסי ציבור לעצמן. אם במקרה שמעתן על עיתונאי שקיבל הצעה לעבור לפוליטיקה, רוב הסיכויים שהוא רצה שתדעו את זה – ואני מוכנה להמר שהוא יכול היה למנוע את הפרסומים לו היה מנסה. אבל למה לו להתנהג כמו אישה? יש פה אחלה הזדמנות להעלות את ערך המניות שלו בשוק, לעשות סיבוב דאווין מול החונטה השלטת שפוקחת עין מלמעלה ומחליטה בפני מי תפתח את השער של המצודה. להכין את הקרקע לתפקיד הבא.

אחרי שהורדנו את השאיפות האישיות שלי מהשולחן, אפשר לחזור לשולחנות המשא והמתן לחילוץ התקשורת הישראלית מהשבי הגברי, ולדבר בפתיחות גם על המצב בחזית האלקטרונית. אין הרבה מה להגיד על רשימת הבכירים: חלק מהמנכלי"ם, העורכים ראשיים והבעלים בשלושת הערוצים המרכזיים של הטלוויזיה. ממליצה לעבור עליה ברפרוף ולא להיראות מופתעות: אבי ניר, אבי בן טל, אלדד קובלנץ, אבי וייס, ישראל טוויטו, ברוך שי, מוזי וורטהיים, גיל עומר, אלכס גלעדי, לן בלווטניק, אודי רקנאטי  נדב טופולסקי, אודי אנג'ל, מיכאל שטראוס.

גם בתחנות הרדיו – ממלכתיות כאזוריות, אוהבים גברים: אלי עזור, משה בובליל, דוד בן בסט, צבי סבן, יוסי ארנון, יצחק מירילשוילי, צבי עמר, צבי שלום ועמיתיהם מהשידור הציבורי: שמעון אלקבץ, לי-אור אברבוך, אמיר איבגי וסליחה מראש אם שכחתי מישהו.

המושכים בחוטים מדברים אחד עם השני על פוליטיקה, צבא ועסקים בשפה של גברים, מציצים על המציאות דרך חור מנעול צר של רווח והפסד כספי, משתכשכים באותה הבריכה שבה שוחה המינוי הבכיר הבא, חולקים טעם משותף בבחירת עורכי המהדורות המרכזיות שבשלושתן קובע גבר את הליין אפ, מעבירים מיד ליד אנשי סוד, מצריחים בין להטוטני תוכן ומתחרים ביניהם למי יש יותר מגישות ראשיות, ועיתונאיות בכירות.

אימו של הנער שהתלונן במשטרה נגד המורה שלו, שאלה אם אני רוצה לשתות חם או קר ופתחה תוך כדי את התריס הגדול בסלון הדירה. היא הייתה נמרצת ומחויכת, והזכירה לי את המורות שלימדו אותי באולפנה – משהו בכובע הברט וחצאית הצמר הארוכה, במאמץ להחצין שליטה על המתרחש סביבן למרות שלא באמת שלטו על שום דבר חוץ מאשר עלינו התלמידות, ובטון המכיל שמזייף איפוק גם כשהאדמה רועדת.

היו לה כל הסיבות להתנהג ככה – בראשן הילד שלה שתומרן לתוך מערכת יחסים אסורה עם המורה שלו, ואחר כך כלי התקשורת שלא הרפו והפכו את הסיוט לגיהינום.

המתבגר יצא אלינו כעבור דקה מהחדר: פלטה ליישור שיניים, תסרוקת שביל צד וציציות משתלשלות לצידי המכנס. הוא נראה יותר כמו אחד החברים של הבנות שלי מבני עקיבא, ופחות כמו מישהו שמורה חסרת גבולות תוריד לו את המכנסיים ותבצע בגופו דברים.

לא סגורה על מי היה נבוך יותר בהתחלה, הוא או אני. כשהושטתי לו יד, הוא הסמיק והתנצל שהוא "שומר נגיעה", שהחליט להתחזק בעקבות מה שקרה לו. שנאתי את עצמי על שהצלחתי להשיג את הריאיון (התקשרתי לעורך הדין שלו ולחצתי חזק עד שהשתכנע "לתת לי אותו", הודעתי לעורך ש"יש לנו אותו בבלעדי", ו"סגרתי אותו" ליום ושעה). רציתי לברוח משם עוד לפני שהתחלנו, אבל זה היה מאוחר מדי. הוא כבר ישב מולי על הספה בסלון, אמא שלו עמדה במטבח עם אוזן אחת קשובה אלינו ואני ביניהם; מחפשת מילים נכונות להשתמש בהן עם קטין חובש כיפה סרוגה, כדי לדבר על חוויות מיניות שכפתה עליו אישה בת 34. היה לי ברור שאין כאלו בנמצא ושהילד הזה לא יתחיל לדבר לפני שנתרחק מאמא שלו שעד אז לא הכירה את כל הפרטים אבל הייתה נחושה לשמוע אותם עכשיו. ידעתי גם שהפעם האחרונה שהילד הזה היה בידיים של אישה זרה, קרו לו דברים לא טובים. בכל זאת ביקשתי ממנה רשות ללכת אתו לחדר, הסברתי בעדינות שככה יהיה לו קל יותר להיפתח ולספר.

וואי וואי מה שהוא סיפר, חצי מזה נאלצתי להשאיר שם בחדר הקטן עם ספרי הקודש על המדפים. הפעם ללא שום ייסורי מצפון.

וכך גם בפעמים הבאות בהן אפגוש את המתלוננת נגד ראש העיר, את אחת מהנשים בכת של פסיכופט, את הצעירה שהתלוננה נגד הרב המפורסם ואת הילדה שסיפרה במקלחת לאמא על מה שעשה לה התרפיסט. המון סודות שכללו פרטי פרטים של התעללות איומה ומתמשכת, דברים שאף אחד לא צריך לקרוא בשם חופש הביטוי, שאולי היו מתגלגלים לכותרת הראשית ורודפים את הקורבנות ובני משפחתם עד יומם האחרון, שהיו מתקבעים לנצח באגו המרוסק שלהם – באדיבותי ותחת החתימה של שמי.

עיתונאיות חייבות לעשות דברים כאלה כדי שיוכלו לישון במצפון שקט אם יש להן במקרה ילדים באותו גיל, אם הן עצמן סבלו פעם מהתעללות של בעל סמכות, אם הן חוו במו גופן את השנאה העצמית של מי שהייתה שם.

הכתבה על הנער הכתה גלים כמצופה – אין אחד שלא רצה לקרוא את התסריט הפורנוגרפי שכתבתי על מה שקרה בין מורה פרועה ותלמיד ישיבה מחוצ'קן. התגובות עליה רק הוכיחו לי שלא כל סיפור ראוי לפרסום. בדיחות קרש של מיזוגנים הציפו את הווטסאפ שלי. הם רצו להבין על מה הילד מתלונן. אחד מהם – חבר טוב, כתב לי: "שיגיד תודה שהוא קיבל את הדבר האמיתי, כל החברים שלו יכולים רק להתפלל שמישהי כמוה תסתכל עליהם". מה אני אגיד לכן, המשכתי לשנוא את עצמי ואת השיטה של העורך שלי, היה מוי כיף.

וכל הזמן הזה, ממש מההתחלה, הרגשתי שחייבת להיות גישה אחרת. לא רק בבחירת הנושאים אלא גם בזווית הסיקור שלהם, לא רק בתמהיל הכתבות אלא גם בבולטות שלהן ולא רק בתוצאה הסופית של המוצר העיתונאי אלא גם בדרך אליו. משהו שרק אישה יודעת להביא. ממש כמו בחיים האמיתיים: גבר מגיע כדי לכבוש, לסמן, לנעוץ כותרת על טקסט, להשיג קליקבייטס על תוכן. אישה באה לנהל אינטארקציה, להתעמק בחוויה של הדרך, להתענג על המשחק המקדים. הכתיבה בעיני היא מעשה אינטימי, יש בה רגע של התפשטות נפשית וחשיפה של אזורים מוצנעים, היא מבטאת יותר מכל את היכולת להתגבר על מחסום הבושה, והיא נותנת הצצה להלך רוח עמוק.

לא יודעת לגבי אחרות, אבל אם לעמוד עירומה – אני מעדיפה שזה יהיה מול אישה, ככה לפחות לא אצטרך להסתיר את הפגמים שלי ולמות מפחד שמישהו יגלה אותם, לא איאלץ להודות שהמידות שלי קטנות מדי בשביל המקצוע.

כדי להיות עיתונאית אפקטיבית, כדי להגיע למקסימום שלי, אני זקוקה ליותר עורכות, הרבה יותר.  עורכת טובה יודעת ללחוץ אצלי על הכפתורים הנכונים, להטעין אותי באנרגיות לקראת היציאה לשטח, לבנות איתי שותפות לגורל הכתבה, לדאוג יחד כשמרואיין עומד לבטל, ולשמוח אם התקשר להגיד תודה.

עורכת יכולה לגרום לי להעביר לה 500 מילה למחר תוך פחות משעתיים, לשכנע אותי כשצריך לשכתב מחדש, להישאר איתי בסוף אחרי שהעיתון יורד לדפוס ולהשאיר אותי בהרגשה שנתתי את המקסימום. עורכת מוציאה ממני את העיתונאית הכי טובה שיכולתי להיות. נכון, גם עורכים גברים יודעים לעשות את זה, אבל זה לא אומר שיש להם בלעדיות על המקצוע, אפילו גניקולוגים כבר הבינו את זה.

ההשוואה לא מקרית, ואין כאן מספיק מקום לספר איך לפני 15 שנה – רגע לפני שהתחלתי להתפשט לפני הבדיקה, הבנתי שאני לא חייבת, והודעתי לרופא הצעיר והיפה ש"זה לא אתה, זו אני שלא מסוגלת יותר לעבור את זה עם גבר".

את כמות העורכים הבינוניים וחדלי הכישרון שהכרתי בתחילת הדרך וצצו בהמשך כמנהלים במערכות התקשורת השונות, ניתן להשוות רק לכמות העורכות המעולות שהכרתי והתפוגגו רגע לפני הכניסה לחפ"ק של התקשורת.

נשים שגידלו אותי בתחילת הדרך נעלמו כלא היו, עורכות שנתנו לי את הבמה, שעיצבו את דמותי כאישה כותבת, שנהגו כלפי בנדיבות ובחסד קולגיאלי במערכות התקשורת הטורפות, נעלמו מהסביבה והותירו אחריהן שובל של סטטיסטיקה מאכזבת.

אנחנו נשים שמסקרות את עולם הגברים: בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה ובכל מוקדי הכוח – שם אנחנו שואלות את השאלות הקשות, מבצעות תחקירים מהדהדים, מנסחות מחדש עמדות אידיאולוגיות, ועומדות בשורה הקדמית מול הציבור.

אלא שמאחורינו, גברים הם שמעלים ומורידים את המסך, שולטים על הקופות, קובעים אילו הצגות יועלו, ואיזה תפקידים יגלמו הנשים במחזה. זו מציאות שאפשר לשנות בקלות באמצעות NETWORK  – שיטה שגברים משתמשים בה כל הזמן כדי לעזור אחד לשני במציאת עבודה ולנשים אף פעם לא היה זמן לבנות.

במקום להמשיך ולעזור לגברים לספור כמה נשים מככבות אצלם על הבמה, אולי הגיע הזמן להתחיל לעזור לנשים להסתנן אל מאחורי הקלעים. לשנוא קצת יותר את העורך, את השיטה, את הפריבילגיה שלו להחליט אילו נשים ידווחו ועל מה, את המעמד שלו כפוסק עליון ואת השליחות שניתנה לו בידי ההגמוניה להעניק לנו הנשים את רשות הדיבור.