המלחמה שאינה נגמרת

מאת: ד״ר אנאבל פרידלנדר והילית קראוזה ישראל

מלחמה לא מתקיימת רק בחזית. היא מתקיימת גם בעורף, בוודאי כשהוא מופגז, כשתושבים נאלצים להתפנות מבתיהם לזמן קצר או ממושך. וגם כשהוא כביכול שקט, אין ספור משפחות מתמודדות עם המתח והדאגה למי שנלחמים בחזית. עם הפסדים כלכליים הכרוכים בהיעדר בני משפחה ועם עימותים פנימיים הכרוכים במתח הזה.

מלחמה לא מתקיימת רק כשעפים פגזים – היא נמשכת הרבה זמן אחר כך. בשיקום ההריסות הפיזיות, בשיקום הכלכלי של כל מי שפרנסתו נפגעה, בשיקום מערכות יחסים שנפגעו כתוצאה מהאירועים המטלטלים, בטיפול בטראומות שמציאות המלחמה יצרה, בטיפול בפציעות הפיזיות והנפשיות ובסיוע לכל מי שפגשנו בנורא מכל ואיבדו את יקיריהם.

לטראומה קולקטיבית ישנו יתרון אחד: עוברים אותה ביחד. אפשר להתייעץ, לייצר קבוצות לחץ, אולי להתבייש פחות. אבל מכל בחינה אחרת, טראומה קולקטיבית היא נוראית. על מי אפשר להישען כשכולנו מוצפים? מתי יתקבל מענה ומה יהיה ההיקף שלו? ומה עושים כשכל המענים קורסים מרוב פניות?

התרעה קיצונית באזורך – ניצחון

אלה העוסקים בביטחון ובמדיניות יהיו לרוב הראשונים שנשאל לדעתם טרם יציאה למלחמה. דעתם אכן חשובה מאוד. הכלים לתקוף ולהגן קריטיים להצלחתה של כל משימה צבאית. אבל השאלות על המבט הרחב של המלחמה, בעורף, לא פחות חשובות.

מי שאחריותו מוקדשת למעשה הלחימה, לא יכול להיות ער ליתר ההשלכות. מי שניסיון חייו הושקע בחזיתות, לא יכול לראות את מה שלעיתים קרובות כל כך, כתוצאה ממוסכמות חברתיות היסטוריות, רואות, ובכן, נשים.

מי שרגיל שהפתרון נמצא בחרב, לעיתים יכהו עיניו מראות, שיש פתרונות בעט ובאת, שיחסכו את האובדן העצום שמלחמה תמיד כרוכה בו. את עקדת פרי הבטן, אותה נשים ברחבי העולם לאורך דורות סופגות בכאב.

בכל כדור הארץ ולאורך כל ההיסטוריה, נשים חוות מלחמות באופן אחר מגברים, בשל האופן בו תופסת אותן החברה, בשל חלוקות תפקידים מסורתיות ובשל ניסיון חייהן.

הצורך בנשים בשולחנות קבלת החלטות הוא לא התפלפלות אקדמית על שוויון. נשים בשולחן קבלת ההחלטות מוסיפות פרספקטיבה לשולחן. מוסיפות פנים מקצועיות נוספות לשולחן. נקודות המבט שנשים מוסיפות לדיון לא מחלישות אותנו, אלא מעשירות אותנו ומאפשרות קבלת החלטות מושכלת יותר.

הנה רשימה של שאלות שייתכן שאישה שהייתה יושבת סביב שולחן קבלת ההחלטות לפני היציאה למלחמה, הייתה שואלת:

1. האם האפשרויות המדיניות מוצו עד תום טרם הפעלת התותחים הכבדים שמסכנים חיי אזרחים וכוחות ביטחון?
2. מה היעדים המוגדרים לצעד הזה?
3. מה הנהלים שיסייעו לצבא לשמור על אופיו המוסרי בעת לחימה?
4. מה מצב המרחבים המוגנים בעורף? האם הם פרוסים במידה רחבה ושוויונית?
5. האם נבדקה המסוגלות של בעלי מוגבלויות ובני גיל הזהב בהגעה למרחבים המוגנים?
6. האם יש במלאי מספיק תמ"ל לתינוקות?
7. אם המצב הביטחוני יחייב סגירת מסגרות חינוך, איזה מענה כלכלי יהיה למי שייאלצו להישאר עם הילדים ולא לצאת לעבוד?
8. אילו מענים יהיו לצרכי הילדים עצמם?
9. מה מידת המוכנות של מוסדות רפואה מבחינת מיגון, מענה לאירועים רבי נפגעים, מלאי תרופות ומנות דם?
10. מה מידת המוכנות של מוסדות רפואת הנפש לטיפול בנפגעי חרדה וטראומה במהלך המלחמה ולאחריה?
11. אילו מענים יש לנו עבור משפחותיהם של משרתי כוחות הביטחון, חלקן שחוקות מאוד ועלולות לקרוס תחת הנטל?
12. איזה מנגנון נפעיל על מנת לטפל ביעילות במי שבתיהם ובתי העסק שלהם נפגעו?
13. האם שאר החזיתות בהן אנו פועלים מאפשרות לנו פניות לפתוח חזית חדשה?
14. מה האסטרטגיה שלנו ליום שאחרי המלחמה ואילו רזרבות נשמרות עבורה?
15. מה השלכותיה של המלחמה הזו על אזרחינו החטופיםות במנהרות חמאס בעזה?

ארבעה גלגלים וסיפור

ושאלה אחרונה, שאישה אולי לא הייתה מסכימה לשאול בפשטות כאילו מדובר בעוד שורה בתקציב – "כמה אבדות בנפש מקובלות עלינו בדרך להשגת המטרה?".

אנו שולחות מכאן את תנחומינו לכל מי שנפגעו מהמלחמה, ומייחלות להחזרת כל החטופים וקץ הסבל והמלחמה בעזה.

הכותבות הן חברות פורום 1325 להסכם מדיני | ד״ר אנאבל פרידלנדר -נשים עושות שלום וקבינט הנשים | הילית קראוזה ישראל – 'משקפת'