"הנני, ואני רצה לפוליטיקה": שיחה עם מורן זר-קצנשטיין

"מעולם לא נהניתי מתפקיד האישה היחידה החשופה בצריח. זה לא כבוד גדול להיות בת יחידה דרך קבע, ליד שולחן שמסביבו יושבים רק גברים".

אסתר הרליץ, שכיהנה כחברת כנסת בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכשגרירה ישראלית ראשונה.

כשחשבתי על השיחה שלי ושל מורן ועל הבחירות הנוכחיות באקלים המשוסע והאלים פוליטית בישראל, התחלתי מ-ספר שהגיע לידיי לאחרונה ונקרא "המחוקקות הראשונות", משם גם לקוח הציטוט. את הספר כתבה מרגלית שילה, והוא חוקר את מעמד האישה בראשית המדינה דרך חברות הכנסת הראשונה, פעילותן ונושא השוויון המגדרי של המדינה שבדרך והמדינה שהוקמה.

מרגלית שילה מתארת איך דוד בן-גוריון ראה חשיבות בייצוג נשים גם בעת כינון הממשלה הראשונה: "אישה אחת הכרחי שתהיה בממשלה המצומצמת… לא ייתכן שמחצית היישוב, מחצית העם היהודי, לא תימצא לה שום נציגות בממשלה הראשונה."

מורן זר-קצנשטיין ייסדה את "בונות אלטרנטיבה", ארגון שהוקם ב2020 לקידום זכויות נשים ולאחר ההפיכה המשטרית היה חלק מרכזי בארגוני המחאה נגד ההפיכה, כולל ארגון מצעדי השפחות הזכורים. כיום מורן מתמודדת בפריימריז של מפלגת "הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן.
התחלנו את השיחה כשאני מראה למורן צילום מסך של סקרי הבחירות הקרובות. בסקרים שרובנו רואים בכל יום, רואים ראשים מדברים דרך כלל פרצופיהם של ראשי המפלגות המתמודדות לכנסת הקרובה, מהימין הימני ביותר ועד השמאל השמאלי ביותר. נדמה שיש קונצנזוס לפחות בנושא אחד: כל ראשי המפלגות גברים. יהודים, ערבים, דתיים וחילונים. גברים.

כשאת מסתכלת על התמונה הזו של ראשי המפלגות בישראל – ראשים בלבד, גברים בלבד – מה התמונה הזו עושה לך, מי שייסדה כאן תנועת נשים המונית מההיסטוריות שקמו במדינה?

מורן: תראי, זה ברור שהתמונה הזו מפעילה אותי. זה ביטוי מזוקק של כל מה שהתרענו ממנו ב"בונות אלטרנטיבה", של התהליכים שאנו רואות היום שפוגעים בזכויות נשים, של שיח ציבורי מתחזק שהוא שיח אנטי-ליברלי. הממשלה הנוכחית נתנה רוח גבית לחיזוק הממסד הדתי, ואנחנו בעיצומו של ניסיון לעבור לשלטון סמכותני. אחד הביטויים של זה הוא גם צמצום הייצוג של נשים במערכת הפוליטית, והנה גם בראשות המפלגות. זו תמונה מאוד מאכזבת.

אחד השיקולים שלי בריצה דווקא בתוך מפלגת הדמוקרטים היה שזו המפלגה היחידה שהתחייבה לרשימה שיש בה ריץ'-רץ' מגדרי, מועמד ומועמדת ברצף בחלוקה של 50-50.

אישית, אני פועלת באופן כזה שכשאני רואה דברים אני חושבת איך לפתור אותם, ככה גם קמה תנועת "בונות אלטרנטיבה". גם בריצה לפוליטיקה חשבתי מה ואיך לעשות, וכן, עברה לי בראש המחשבה על מפלגת נשים, הקמת מפלגה של נשים בלבד – אגב, יש כיום מפלגה כזו, מפלגת "עוז" בראשות עינת וילף.

שתי האופציות עמדו לנגד עיניי – הקמת מפלגת נשים שתציב אלטרנטיבה, או הצטרפות למפלגה קיימת. אל מול המחיר והסיכון של בזבוז קולות יקרים למחנה הליברלי בבחירות גורליות, החלטתי להצטרף למפלגת "הדמוקרטים" שהיא הבית הערכי והליברלי לאנשים כמוני.

"בונות אלטרנטיבה" עשתה שינוי משמעותי במעשה של להביא ערכי שוויון ופמיניזם למיינסטרים הישראלי בכלל, וכשהתמקמנו כאחד מארגוני המחאה המרכזיים בפרט.

למעשה, התשובה לשאלה שלך היא זה שאמרתי הנני, ואני רצה לפוליטיקה.

מה הדבר שהכי חשוב לך לעסוק בו בעשייה הפרלמנטרית?

הדבר שהכי חשוב בעיניי הוא השוויון, זה המפתח. שוויון בין נשים לגברים, בין אזרחים ישראלים ערבים ויהודים, ולעבוד על חוק יסוד שוויון האדם. אני מגיעה אמנם מזכויות נשים, אבל המשימה היא שלכולנו תהיה מדינה שווה שבה נגדל את ילדינו. הצעת חוק ספציפית שהייתי רוצה לקדם היא חקיקה ליצירת מסלולי נישואין וגירושין אזרחיים בישראל – להפקיע את המונופול מבתי הדין הרבניים. זה רלוונטי לנשים, רלוונטי לחסרי דת ולקהילת הלהט"ב.

בהקשר השוויון אני שואלת את מורן על חוק הלאום, והיא מיד עונה שבחוק הזה נעשה שימוש לרעה במונח הלאום. "זה חוק שדורש תיקון או ביטול, ברור שאתמוך בזה וזה חלק מהמצע של המפלגה".

אני זוכרת דברים שאמרה נעמי חזן, ששמעתי בכמה הזדמנויות, על איך היא וחברות הכנסת השותפות שלה – מכל קצוות הקשת הפוליטית, כולל ח"כיות מהליכוד – הצליחו להעביר חקיקה משמעותית לטובת נשים בשנות ה-90, רק בזכות השותפות מכל קצוות הקשת הפוליטית.

 את רואה את עצמך משתפת פעולה עם נשים מכל המפלגות כשתהיי בכנסת?

לא בטוח שעם הנשים שנמצאות היום בממשלה, אבל כן עם נשים אחרות. גם היום אני רואה מהלכי חקיקה בכל הקשור לצמצום הזנות, לדוגמה – המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, ומוריה רודל-סילפן שעומדת בראשו, עושים עבודה יוצאת דופן בעיניי בעניין הזה – קידום חקיקה כשחברות כנסת מכל קצות הקשת הפוליטית משתתפות ותומכות. בהחלט הייתי רוצה לקדם חקיקה בשיתופי פעולה. באלימות מינית יש הזדמנות לשיתוף פעולה; עם זאת, בחוק הצמיד האלקטרוני, לדוגמה, ראינו התנגדות עזה מצד הימין – כך גם באי-החתימה על אמנת איסטנבול הבינלאומית שנועדה למנוע אלימות נגד נשים.

כשאני מסתכלת על הפוליטיקה הישראלית, בוודאי בעת שלאחר ההפיכה המשטרית, ה-7 באוקטובר והפילוג הפנימי, אני רואה אלימות – אלימות כללית, אלימות בשיח הפוליטי, בשיח הזהויות הפנים-ישראלי – ואני חושבת כמה הזירה הפוליטית האלימה יכולה להרתיע נשים מלהיכנס אליה. מרחב אלים הוא מרחב שמרתיע אנשים, ובוודאי מרחב שיש בו רוב לגברים בעמדות כוח כמו הכנסת. 

את לא חוששת מהאלימות?

החששות שלי הן קודם כל ברמה הלאומית – אלו בחירות שיכריעו איזו מדינה נהיה, דמוקרטית או המשך שלטון סמכותני. יש לי חשש שההתארגנות הפוליטית של המחנה הליברלי לא תהיה חכמה או אפקטיבית מספיק. ובהיבט הזה אני מצפה לאיחודים ללא אגו.

כן, הזירה הפוליטית היום אלימה יותר מבעבר. נשים בפוליטיקה חשופות יותר להטרדות מיניות ולאלימות על רקע מגדרי ומיני, יש הערות מחפיצות והערות שמתייחסות למראה שלהן. כמות הרעל שאני חוטפת ברשתות מאז שהכרזתי על הריצה לפוליטיקה הכפילה את עצמה. אני מקבלת הערות אלימות והערות מגדריות – איך מישהו כתב לי:  "את צריכה ****** אותך ורק אז תירגעי". לאיזה פוליטיקאי גבר כותבים כאלו דברים?

אני כבר בפה של מכונת הרעל ומוכרת כמתנגדת לממשלה הנוכחית, לכן זה לא הפחיד אותי – התרגלתי. למרות שהתרגלתי, זה התגבר. האם זה מרתיע נשים? בוודאי. עוד דבר שמרתיע נשים זו שאלת הניסיון וניסיונות ההקטנה. עליתי לראיון ב-103 עם בן כספית וינון מגל, ונשאלתי "באיזו זכות את מדברת על נושאים צבאיים?" זו שאלה שבאה לבטל אותי, את הקול שלי. אני עבדתי בעבר בשב"כ, עבדתי בארגונים עסקיים וכלכליים, עשיתי עבודה בחברה האזרחית כולל הגעה לוועדות כנסת, ניירות מדיניות, אדבוקציה – אז הניסיון שלי גם ביטחוני, גם עסקי-כלכלי וגם חברתי, ועדיין מנסים לבטל את הידע והעמדה ממנה אני באה. זה עניין מגדרי.

השיחה שלנו נעשית ברקע מלחמת איראן השנייה, "שאגת הארי". קבענו וביטלנו, ואז חזרנו לדבר, ואז היה הסבב של אותו היום שבו ירינו עליהם והם עלינו, ואנחנו מדברות בין אזעקות, לילדים בבית – ילדים שלא אמורים היו להיות בבית אלא במסגרות, אבל יש שוב מלחמה בת יום ואין מסגרות. למורן יש ארבעה בנים בגילאים שונים.

"הבדיחה הקבועה שלי בחוגי בית היא שהבן הגדול שלי בן 15 והבן הקטן בן שנתיים. ואני רוצה לעצור את המלחמות עד שהגדול, או הקטן, יתגייסו. זה היעד שלי."

עוברות לדבר על מלחמות, ועל ביטחון, ומורן מדברת על אי-יישום החלטה 1325 של האו"ם בישראל, על הסבבים האינסופיים של מלחמות שאנחנו חיות בהם, ואיך זה שאין נשים סביב שולחנות קבלת ההחלטות. "נשים הן גיוון, לנשים יש חשיבה יצירתית ויכולת להביא לפתרונות יצירתיים," היא אומרת.

הזכרתי את הספר "המחוקקות הראשונות" שמתחילתו ועד סופו הנשים המחוקקות עסקו בו ביחסי דת ומדינה וההשפעה או הפגיעה בהן ובזכויותיהן. כבר בראשית הציונות אגודת ישראל הכריזה כי נשים לא יהיו במפלגתה, וגם מפלגות הציונות הדתית היו מהוססות לגבי זכותן של נשים לבחור ולהיבחר. היום הדיון עבר לזכותן של נשים לשרת ולהילחם. אנחנו רואות את הקמפיינים של גורמי דת ורבנים להצר את צעדי הנשים המשרתות, בעוד נשים מהמגזרים שלהם אינן מחויבות בגיוס ואינן נושאות בנטל. 

מה את חושבת שנשים בישראל צריכות להבין היום לגבי המגמה של גורמי דת, ממוסדים ולא ממוסדים, שמנסים להדיר אותן מהזירה הצבאית והציבורית?

כמו שראינו בהפיכה המשטרית, הדת וגורמים שמחזיקים סמכות דתית עושים שימוש בדת כדי להצר את הזכויות של נשים ולצמצם אותנו במרחב הציבורי. אנחנו רואות את זה בסוגיות הקשורות למונופול של בתי הדין הרבניים, וכמובן בכל הקשור לקמפיין הנוכחי נגד נשים לוחמות. אחיינית שלי התגייסה לסיירת בצה"ל – היא דתייה שמגיעה מהתנחלות. גם החברות הדתיות שלה, כך נראה, מעדיפות היום שירות צבאי על שירות לאומי. הקמפיין נגד גיוס לוחמות הוא קמפיין של מחנה דתי-לאומי-חרד"לי שצופה בעיניים כלות בכך שבנותיו מתגייסות לצה"ל, והמגמה מתחזקת.

בשם ההסכמה

לנשים דתיות יש בחירה בין שירות לאומי לשירות צבאי – בחירה שלנשים חילוניות אין, שהרי הן מחויבות בגיוס וחסרות בחירה. זה גם הקהל שאת מייצגת ב"בונות אלטרנטיבה".

נכון, בהחלט יש כאן פגיעה בעיקרון השוויון – יש להן בחירה שלנשים חילוניות אין.

אנחנו ממשיכות לשוחח על חיילות, וגם על נשים שהשיח הישראלי מדיר משיח הגיוס – נשים חרדיות. "נשים חרדיות הן הכוח המניע בחברה החרדית. הן לומדות לימודי ליבה יותר מהגברים, אבל חיות במבנה חברתי מצמצם שמאפשר להן לפרנס אך לא מאפשר עצמאות כלכלית אמיתית. בעולם אחר הייתי שמחה לראות חיילות חרדיות – יש להן ערך, הן מוכשרות ומשכילות. חרדיות רבות לומדות תחומים טכנולוגיים; אולי בעקבות הכישלון בגיוס גברים חרדים נגייס נשים חרדיות."

הדבר הדחוף ביותר הוא שהממשלה הזו תלך, ושנוכל להמשיך לתקן. לעבור מממשלה שמטרילה ומשסה, לממשלה שעובדת ושאכפת לה מהאזרחים שלה. שנקום בבוקר כאזרחים ונדע שאף אחד בשלטון לא שונא אותנו ולא פועל נגדנו.

לסיום – מה את מאחלת לעצמך בבחירות הקרובות?

אני מאחלת לעצמי לא לאבד את עצמי. אני מאמינה במנהיגות בונה ומיטיבה, ומאמינה בלא להוסיף רע – DO NO HARM. ואני רוצה לזכור כל יום למה אני עושה את זה – בשביל הילדים שלי ובשביל העתיד של המשפחה שלי, כי יש כאן ימים קשים מאוד.

כשאני מסיימת את השיחה עם מורן, ומהצד ממשיכה אחר אישה שקפצה לחזית הזירה הציבורית בשנים האחרונות וקופצת לזירה הפוליטית בימים היסטוריים מרובי פילוג ואלימות – כשעל הפרק אלימות כללית ומגדרית שפועלת מולה – אני משתאה מהאומץ והנכונות שלה ושל כל אישה ישראלית שקופצת לקלחת הפוליטית.
בחזרה לפרק הרביעי בספר "המחוקקות הראשונות", בו מתואר החוק האחרון שנחקק בכנסת ישראל הראשונה: זהו חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א. ההבטחה לחוקק אותו ניתנה כבר במגילת העצמאות שהכירה במפורש בהיות האישה שווה לגבר: "חוק שיווי זכויות האישה נחקק רק עם סיום כהונתה של הכנסת הראשונה ביולי 1951, אך הריונו החל במגילת העצמאות" (עמ' 201, בספר).  

כאישה שהקימה את אחת מתנועות הנשים המרשימות בישראל, יש בפני מורן, כמו שאר המתמודדות, אתגר שנמשך כבר מ-1948: עבודה על הגעה לשוויון בין נשים לגברים בישראל. מול אופוזיציית גופים דתיים ששואפים ל"אי שוויון חוקי" של האישה (מונח שלקוח גם הוא מהספר), וכשאנו צופות היום בשלל חוקי ההפרדה באקדמיה, הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, חלוקת הנשק המאסיבית לחברה בישראל, הדרת נשים בצה"ל ועוד – אנו מבינות שאי-השוויון החוקי, או אי-שוויון בכסות חוקים בכנסת ישראל, כבר כאן.