טל ישבה מולי מכווצת. שערה הג'ינג'י המתולתל, עיניה המאופרות, ציפורניה המטופחות והשמלה השחורה המחויטת שלבשה הסתירו היטב את פיסת ההיסטוריה המזוויעה שנשאה בגופה ובנפשה. ״אני לא זוכרת את הרגעים האחרונים״ אמרה בלחש. ״אני יודעת שבדקירה האחרונה קרסתי. אחר כך כבר איני זוכרת דבר״.
באותו בוקר הוא נכנס הביתה אחוז אמוק לאחר לילה רווי אלכוהול. הוא האשים אותה בבגידות ובשקרים, וכמו תמיד היא ניסתה להרגיע, להרחיק את הילדים ולהסביר שמעולם לא בגדה בו. אלא שהפעם הכול הרגיש אחרת. ״פתאום הוא שלף סכין והתחיל לדקור אותי. אני זוכרת דם, צרחות, ואז כלום״. בנם הבכור בן ה-14 רץ להזעיק את השכנה. טל שכבה שלושה שבועות מחוסרת הכרה. בן זוגה נידון ל-12 שנות מאסר.
״הילדים גמורים עד היום״ סיפרה, ״ואני? לי ברור, שזה עניין של זמן. אני אחיה בזמן שאול, הפחד כבר לא יעזוב לעולם, אבל זה טוב כי הוא שומר אותי דרוכה וערנית. התמימות מתה מזמן״. אחרי שתיקה ארוכה היא הוסיפה: ״בגלל שאת חוקרת אלימות רגשית, אני מבקשת שתספרי בשמי שההשפלות, הקנאה האובססיבית והדיכוי היו מסדרון אפל של תופת מתמשכת. כשניסיתי לדבר, אמרו לי: ׳יהיה בסדר, זה יסתדר׳. גם אני לא האמנתי שהוא באמת ינסה להרוג אותי. אולי בתוך תוכי דווקא ידעתי, אבל מי היה מאמין לי אילו הייתי אומרת את זה קודם?״.
טל שרדה כדי לספר שהאלימות לא התחילה בסכין. הצלקות מהדקירות ניתנות להסתרה באיפור – אבל את הצלקות מההשפלות אי אפשר לכסות.
בשנים האחרונות עולים לכותרות מקרים רבים של רצח נשים. בכל פעם החברה מזדעזעת, מתאבלת ושואלת האם היו סימנים מוקדמים והאם הרשויות ידעו. אלא שכאשר אנחנו מתייחסים לרצח כאירוע מנותק מאלימות במשפחה, אנחנו מפספסים את המקרה הבא.
רצח נשים (Femicide) הוא אחד הביטויים הקיצוניים של אלימות מגדרית. לפי נתוני האו״ם, בשנת 2023 נרצחו בעולם כ־85 אלף נשים וילדות, כ־60% מהן בידי בני זוג או בני משפחה.
עדיין, בתודעה הציבורית מתקיים קו מדומיין: בקצה אחד נמצאת אלימות רגשית, הנתפסת כלא חמורה דיה, ובקצה האחר הרצח. אלא שהקו הלינארי הזה אינו משקף את המציאות. ובמדינת ישראל, המצב חמור ומדאיג אף יותר מעשרות מדינות אחרות בעולם – נשים מואשמות במדינת ישראל מידי ים בבתי המשפט, על שהעזו לפנות למקלט או לבקש הגנה, תוך זלזול ובורות קשה לא פעם גם מצד אנשי מקצוע והרשויות.
לא רק פגיעה ברגשות
אלימות רגשית אינה רק פגיעה ברגשות. היא עשויה להיות מערכת של שליטה: קנאה אובססיבית, בידוד, השפלות, שליטה כלכלית, גזלייטינג, מעקב ופירוק שיטתי של תחושת הערך והמציאות של הנפגעת. כאשר השליטה מתערערת, בעיקר סביב פרידה, הסיכון עלול להסלים באופן דרמטי.
לכן, עזיבת מערכת יחסים פוגענית אינה תמיד סוף האלימות. לא אחת היא דווקא תחילתו של השלב המסוכן ביותר. הגבר השולט חש שהשליטה נלקחת ממנו, והאישה מוצאת את עצמה במלכודת. כל עוד היא נשארת היא חיה תחת טרור, וכאשר היא מנסה להשתחרר – היא עלולה להיות חשופה לסכנה גדולה עוד יותר.
נשים רבות מספרות לי שהן חשו סכנה זמן רב לפני שהצליחו להוכיח אותה. הן ידעו בגופן שמשהו רע עומד לקרות, אך תחושת בטן אינה מספיקה בדרך כלל כדי לקבל הגנה. גם כאשר קיימת היסטוריה של קנאה אובססיבית, השפלות, איומים, בידוד ושליטה, הרשויות מתקשות לפעול כל עוד לא התרחש אירוע פיזי מובהק.
המשפט הישראלי יודע לזהות אלימות כאשר היא מותירה סימנים חיצוניים ברורים. אולם אלימות רגשית, מטבעה, מתקיימת פעמים רבות ללא חבלות, ללא עדים וללא ראיות ישירות. הפער הראייתי הזה יוצר מצב שבו נשים רבות פונות לרשויות בשלב שבו הן חשות סכנה ממשית, אך אינן מצליחות לעמוד ברף הראייתי הנדרש לקבלת הגנה. כך נוצר לעיתים מצב אבסורדי: דווקא מי שחיה בתוך מערכת היחסים מתעללת, מזהה את ההסלמה וחשה את הסכנה הקרבה, מתקשה להוכיח אותה בכלים המשפטיים המקובלים. ומה עם הילדים? באופן מלאכותי ושגוי מהיסוד, נעשית הפרדה במסגרת המערכת המשפטית בין האם לבין ילדיה הקטינים שלא נחשבים לקורבנות, גם כאשר הללו היו חשופים ישירות לאלימות פיזית או רגשית שיטתית. אם הילדים והילדות לא חוו את האלימות על גופם שלהם, הם לא יחשבו כקורבנות למרות הנזק הרב שנגרם להם כמי שחשופים לאלימות כלפי אימם. הקושי המשפטי הוא גדול משום שנשים עדיין נתפסות לעיתים כרגשניות או כמגזימות. כך, דווקא מי שחיה בתוך מערכת היחסים ומכירה היטב את הדינמיקה האלימה, נדרשת לשכנע את סביבתה שהפחד שלה אמיתי.
הכתובת על הקיר
מאז תוקן החוק למניעת אלימות במשפחה בחודש אוקטובר 2024, בכל הקשור לפיקוח אלקטרוני והערכות מסוכנות במסגרת צווי הגנה, דומה שישנה הכרה בחשיבותן של הערכות מסוכנות מקצועיות וזו התקדמות מבורכת. אולם אין די בהערכה הנערכת לאחר אירוע חמור. על המערכת לדעת לזהות שליטה כפייתית, קנאה אובססיבית, איומים מרומזים, הסלמה בעת פרידה ופחד עקבי של הנפגעת עוד לפני שהאלימות מותירה סימנים גלויים.
נשים כמו טל אינן לא תמיד מזהות את עצמן כנפגעות אלימות. הן משכנעות את עצמן שהן פשוט רגישות מדי, שצריך להישאר למען הילדים, או שאיש לא יאמין להן. לעיתים הן גם צודקות – כל עוד לא מתרחשת טרגדיה, הסביבה מתקשה לראות את הסכנה. הבעיה איננה רק שאי אפשר לחזות כל רצח. הבעיה היא שאנחנו עדיין מחכים לדם כדי להאמין לפחד. שהסטראוטיפיים החברתיים עדיין משרתים את התוקפים האלימים כנגד הקורבנות.
טל ניצלה, השתקמה ובנתה את חייה מחדש. רבות אחרות לא זכו לכך. אחרי כל רצח אנחנו מחפשים את הכתובת שהייתה על הקיר. אולי הגיע הזמן להבין שהכתובת לא תמיד כתובה בדם. פעמים רבות היא כתובה במשך שנים בהשפלות, בקנאה, בשליטה ובמחיקה.
השאלה איננה רק אם היו סימנים מוקדמים. השאלה היא אם היינו מוכנים לראות אותם.
על הכותבת –
ד"ר (מגדר) עו”ד שירי אורון, מתמחה בדיני משפחה וירושה, משפט טיפולי, ייצוג נפגעות.ים עבירות מין אלימות והמתה. מגשרת מוסמכת, חוקרת ומרצה לאלימות מגדרית.
יו”ר מנהלת במשותף הוועדה לאלימות מגדרית שוויון וזכויות אדם, לשכת עו"ד מחוז י-ם , יו"ר וועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.
www.oronlaw.com
