קל מאוד להתווכח על מחיצה. היא נראית לעין, ולכן היא מאפשרת לנו לנהל ויכוח פשוט: בעד או נגד, מסורת או שוויון, דתיות או מודרניות. היא מאפשרת גם לבחור צד, לסמן מחנה ובעיקר להרגיש שכבר הבנו את הסיפור.
אבל נדמה לי שהסערה סביב חוג הבית של אייזנקוט בדלית אל־כרמל, והטור שכתבה עליו עינב חלבי ב־ynet, מציעה לנו דווקא הזדמנות לשאול שאלה מורכבת יותר: לא מה אנחנו חושבות על מחיצה, אלא מה קורה כאשר אישה מצביעה עליה.
חלבי כתבה כי ההפרדה בין נשים לגברים במפגש פוליטי אינה מתיישבת בעיניה, עם ערכים של שוויון מגדרי ועם השיח על ייצוג נשים. הדברים עוררו תגובות חריפות. חלקן התמקדו בכך שהכותבת, לטענת המבקרים, התעלמה מהמורכבות של החברה הדרוזית ומהעובדה שבמפגש נכחו גם נשים דרוזיות דתיות. הביקורת הזאת אינה נטולת בסיס.
מופרדת אך שווה
מי שמבקש.ת לכתוב על החברה הדרוזית אינו.ה יכול.ה להתעלם מהמורכבות שלה. אי אפשר לדבר על "נשים דרוזיות" כאילו מדובר בקבוצה בעלת עמדה אחת. יש נשים שעבורן ההפרדה היא חלק מעולם ערכי ודתִי שהן בוחרות בו, ויש נשים שעבורן אותה הפרדה עצמה מייצגת תפיסה שממנה הן מבקשות להתרחק. שתיהן קיימות. ושתיהן דרוזיות. דווקא משום כך, גם השאלה של חלבי לגיטימית.
העובדה שאישה בחרה לשבת בהפרדה אינה מבטלת את האפשרות שאישה אחרת תשאל אם ראוי שהפרדה כזו תתקיים במרחב פוליטי. בחירה אישית וכוחם של מבנים חברתיים אינם בהכרח אותו דבר. אפשר לכבד את הבחירה של האחת ובמקביל לבחון באופן ביקורתי את הנורמה שבתוכה היא מתקיימת. היכולת להחזיק את שתי האפשרויות האלה יחד היא אולי המבחן האמיתי של חברה פלורליסטית.
הדיון מקבל מימד נוסף כאשר משווים את האירוע לחוג הבית שיזם וג'די סרחאן, ראש מפלגת ברית אחים, שבו נשים וגברים ישבו יחד. גם כאן כדאי להיזהר מהמסקנות הפשוטות. העובדה שבמפגש אחד לא הייתה הפרדה אינה הופכת אותו אוטומטית למודל של שוויון מגדרי, בדיוק כפי שקיומה של מחיצה במפגש אחר אינו מאפשר לנו להסיק דבר על תפיסת העולם הכוללת של המועמדים או המפלגות.
ההשוואה כן מצביעה על שאלה מעניינת: מהו המרחב הפוליטי שאנחנו מבקשים ומבקשות לייצר, ואילו ערכים אנחנו מוכנים ומוכנות לתרגם מהצהרות כלליות להתנהלות בפועל? זו שאלה שאפשר להפנות לכל מועמד ולכל מפלגה, והיא אינה צריכה להיות תלויה בזהותו של המועמד, אלא שבתגובות לאירוע היה משהו מעניין יותר מהאירוע עצמו.
בין שימור לשינוי
במקום שהדיון יישאר בשאלה אם הפרדה מגדרית במפגש פוליטי מתיישבת עם תפיסה של שוויון, חלק ניכר ממנו עבר לעסוק באישה שהעלתה את השאלה. האם היא מבינה את החברה הדרוזית. האם היא מייצגת אותה נכון. האם היא רגישה מספיק למורכבות הדתית. האם היא מתעלמת מנשים דתיות. זהו מעבר מוכר מאוד בשיח הציבורי על נשים. במקום לבחון את הטענה, בוחנים את הלגיטימיות של מי שהשמיעה אותה.
לא מדובר כאן רק בעינב חלבי. זו תופעה רחבה יותר: נשים שנכנסות למרחב הציבורי מגלות לא פעם שהן נדרשות לשאת איתן מטען שאינו מוטל באותה מידה על גברים. הן אינן רק בעלות דעה, הן גם נתפסות כנציגות של מגדר, משפחה, קהילה, עדה ולעיתים של מערכת שלמה של ערכים. גבר יכול לומר "אני חושב". אישה, לא פעם, נדרשת להסביר קודם מאיפה היא מדברת. וזו כבר שאלה פוליטית!
החברה הדרוזית נמצאת בשנים האחרונות במתח מעניין בין שימור זהות לבין שינוי חברתי. המתח הזה אינו בהכרח שלילי. להפך. חברה חיה היא חברה שמתמודדת עם שאלות על עצמה, אבל כשמדובר בנשים, נדמה שהדיון הופך במהירות למורכב יותר.
לחלוק בכוח
אנחנו מדברות יותר על מנהיגות נשית, על השכלה, על השתתפות פוליטית ועל ייצוג. נשים דרוזיות נמצאות היום ביותר מרחבים ציבוריים מבעבר, ומספרן של נשים פעילות, משכילות ומעורבות הולך וגדל ובכל זאת, נותר פער בין נוכחות לבין כוח. בין האפשרות להיות בחדר לבין האפשרות להשפיע על מה שנאמר בו ובין להיות חלק מהקהל לבין להיות מי שמעצבת את סדר היום.
אולי זו הסיבה שהאירוע הזה ראוי לדיון רחב יותר מהשאלה הפיזית של מי ישב.ה מאחורי איזו מחיצה. הוא מאפשר לנו לשאול עד כמה אנחנו באמת מוכנות לנוכחות נשית בפוליטיקה לא רק כשהנוכחות הזאת נעימה לנו. נשים בפוליטיקה אינן אמורות להיות מקהלה. הן אמורות להיות פוליטיקאיות וזה אומר גם לא להסכים. מכאן גם החשיבות של תגובות הביקורת כלפי חלבי.
אין שום צורך להפוך עיתונאית לדמות שאסור לבקר. להפך. ביקורת על עיתונות היא חלק מהשיח הדמוקרטי והשיח הפמיניסטי, בוודאי כאשר מדובר בסוגיה רגישה כל כך. זה אינו דומה לעוינות כלפי מי שכתבה אותו. אפשר לומר שהפרשנות שגויה, אפשר לטעון שהיא אינה מביאה בחשבון היבטים מסוימים, אבל ברגע שהדיון עובר לטענות על עצם זכותה של אישה להשמיע עמדה על החברה שלה, אנחנו כבר לא עוסקים ועוסקות רק במחיצה. אנחנו עוסקים ועוסקות בגבולות הניצבים לקול הנשי, וזה בדיוק המקום שבו נשים אחרות אינן יכולות להישאר אדישות.
היכולת של נשים לחלוק זו על זו ועדיין להגן על המרחב שבו שתיהן יכולות לדבר היא בעיניי אחד המבחנים החשובים ביותר לבשלות של מאבקי נשים ואולי כאן נמצא הפרדוקס: אנחנו רוצות יותר נשים בפוליטיקה, אבל פוליטיקה היא בדיוק המקום שבו צריך להיות מותר לאישה להיות לא נוחה. אישה פוליטית אינה אמורה להיות דמות שמאחדת את כולם סביבה. היא אמורה להיות מסוגלת להעלות סוגיות שנויות במחלוקת, להציף סתירות, לשאול שאלות ואפילו לטעות.
לא רק ייצוג
אם כל אמירה שלה תיבחן קודם לפי השאלה האם היא "פוגעת בעדה", "מייצגת נכון את הנשים" או "מתאימה למסורת", אנחנו עלולות למצוא את עצמנו עם ייצוג נשי מרשים על הנייר ועם נשים שמדברות בזהירות רבה מדי בפועל. וזה הבדל שכדאי לשים לב אליו, כי ייצוג אינו רק מי יושב בכיסא. הוא גם מי מרגיש חופשי לדבר ממנו.
לכן אני לא חושבת שהאירוע הזה דורש מאיתנו לבחור צד, לא בעד המחיצה ולא נגדה, לא בעד מועמד זה או אחר וגם לא בעד או נגד עינב חלבי. הוא דורש מאיתנו להיות מסוגלות לשאת ויכוח מורכב בלי למהר לסגור אותו. לכבד אישה שבוחרת אחרת. להקשיב לאישה שמבקרת ולהכיר בכך ששתי הנשים האלה אינן אויבות זו לזו. אולי להפך.
הן חלק מאותה שאלה גדולה: כמה מקום יש בחברה שלנו לאישה לבחור את דרכה, ובאותה נשימה גם לערער על הדרך שבה החברה מתנהלת? ובמובן הזה, המחיצה בחוג הבית היא אולי רק פרט בתוך תמונה גדולה יותר. המחיצה המעניינת באמת היא זו שאנחנו כמעט לא מדברות עליה:
המחיצה שבין נוכחות נשית לבין השפעה נשית. בין הזמנה לחדר לבין זכות לעצב את השיחה. בין אישה שמקשיבה לפוליטיקה לבין אישה שמדברת אותה. ובין אישה שמדברת לבין חברה שמוכנה באמת להקשיב.
אולי הגיע הזמן להפסיק לשאול אם נשים כבר נמצאות בפוליטיקה. הן נמצאות. השאלה המטרידה יותר היא: האם אנחנו מוכנות לפוליטיקה שבה הן גם ידברו, יתווכחו, יבקרו, יכעיסו ולא יבקשו סליחה על כך? אם התשובה עדיין אינה ברורה, אולי הבעיה מעולם לא הייתה המחיצה. אולי היא הייתה שם הרבה לפניה.
