יש פער שאני מתקשה להתעלם ממנו לקראת הבחירות הקרובות: הנשים נמצאות בכל מקום בחברה שלנו, אבל כמעט אינן נמצאות בשיח הפוליטי. בחודש האחרון החלטתי לבדוק את התחושה הזאת בעצמי. לא ביקשתי לערוך סקר, וגם לא לייצר נתונים סטטיסטיים. פשוט התחלתי לשאול נשים שפגשתי, בעלות זכות הצבעה, שאלה אחת: האם מישהו פנה אליהן לאחרונה לקראת הבחירות? האם הזמינו אותן לחוג בית? הציעו להן להיפגש עם מועמד? ביקשו לשמוע מה הן חושבות?
למעט מקרים בודדים, 100% השיבו שלא!
תחושתי קיבלה חיזוק נוסף במהלך הפעילות שלי בדוכן ההסברה של "בונות אלטרנטיבה" בקניון ביג ביישוב ירכא. פגשתי שם נשים וגברים מכל הגילים והרקעים. ניסיתי לפתוח בשיחה על הבחירות, על המועמדים ועל עצם האפשרות לקחת חלק בשיח הפוליטי. התמונה שחזרה על עצמה הייתה ברורה: נשים רבות המשיכו בדרכן. לעומת זאת, גברים נטו יותר לעצור, להקשיב, לשאול, להתווכח ולהישאר בשיחה.
אין לי עניין להפוך את ההתנסות הזאת ל"נתון". היא אינה מדגם מייצג, ואין בה כדי לקבוע כיצד כלל הנשים בחברה מתייחסות לפוליטיקה. אולם דווקא משום כך היא עניינה אותי ואילצה אותי לשאול מה עומד מאחורי הפער הזה? האם נשים באמת פחות מתעניינות בפוליטיקה? אולי.
סיבה או תוצאה?
איך נבנה המרחב הפוליטי שממנו נשים נעדרות? האם נשים התייאשו מפוליטיקה? האם הן מרגישות שהקול שלהן אינו באמת משנה? האם הן אינן מזהות את עצמן בתוך השיח הפוליטי כפי שהוא מתקיים היום? או שמא מדובר בתוצאה מצטברת של דורות שבהם הפוליטיקה, המנהיגות והכוח הוגדרו כמרחבים גבריים? לא ניתן להתייחס לשאלות הללו כאל שאלות נפרדות.
נשים אינן נולדות אדישות לפוליטיקה. הן גדלות בתוך מבנה חברתי שמלמד אותן, במפורש ובעקיפין, מהו מקומן ומהם הגבולות בתוכם הן אמורות לפעול. במשך דורות הן היו שותפות מרכזיות בעיצוב המשפחה והקהילה, אולם הרבה פחות שותפות בעיצוב מנגנוני הכוח שמנהלים אותן. נשים יכולות להיות פעילות, מתנדבות, מחנכות, יזמיות, מארגנות ומובילות. אבל כאשר השיחה עוברת מכוח חברתי לכוח פוליטי לקבלת החלטות, לשליטה במשאבים, לקביעת סדרי עדיפויות ולעיצוב סדר היום, הגבול הופך חד יותר. וזה בדיוק האופן שבו הדרה יכולה להפוך להפנמה.
כשאדם מודר שוב ושוב ממרחב מסוים, בשלב מסוים לא תמיד צריך עוד מישהו שיעמוד בדלת ויאמר לו להישאר בחוץ כי הוא כבר לא בטוח שהדלת מיועדת לו. לכן המשפט "נשים לא מתעניינות בפוליטיקה" מחמיץ, בעיניי, חלק משמעותי מהתמונה.
ייתכן שיש נשים שאינן מתעניינות בפוליטיקה. כמובן. אבל כמה מהן אינן מאמינות שהשתתפותן תשנה משהו? כמה התייאשו עוד לפני שניסו? וכמה הפנימו במשך השנים שהפוליטיקה היא משחק של אחרים? זהו הבדל מהותי. כי אדישות אינה תמיד נקודת מוצא. לפעמים היא תוצאה של מרחק ממושך ממוקדי ההשפעה. מכאן גם צריך להתחיל לבחון את הפוליטיקה עצמה.
היררכיות של השפעה
אנחנו נוטות לחשוב עליה דרך יום הבחירות: מי הצביעה, למי הצביעו וכמה קולות קיבל כל מועמד. אולם הקלפי הוא למעשה השלב האחרון בתהליך פוליטי ארוך בהרבה. הפוליטיקה מתחילה קודם בשיחות, בקשרים, בחוגי בית, בארוחות, בטלפונים, במפגשים בלתי פורמליים וברשתות חברתיות ואישיות. היא מתחילה במי שמכירה את מי, מי פונה למי, מי מוזמן, מי מקבלת גישה ומי נשאר מחוץ למעגל. הרבה לפני שאנחנו מצביעות, נוצרות היררכיות של השפעה. ופה נמצא אחד הפערים המרכזיים: נשים נעדרות לא רק מהתפקידים הפוליטיים הפורמליים, אלא גם מחלק גדול מהתשתית הלא-פורמלית שממנה כוח פוליטי צומח.
לכן השאלה "למה אין מספיק נשים בפוליטיקה?" היא שאלה חלקית. השאלה הקשה יותר היא מי בונה את הפוליטיקה שאליה אנחנו מצפות שנשים תיכנסנה? אי אפשר לדרוש מנשים להשתלב במערכת מבלי לבחון את התנאים שהמערכת הזאת מציבה בפניהן. אי אפשר להדיר נשים מהשיחות שמייצרות כוח, ואז להשתמש בהיעדרות שלהן כהוכחה לכך שהן אינן מעוניינות בכוח. ובעיקר, אי אפשר להיזכר בהן רק כאשר מתקרב יום הבחירות.
אל תתחילו מהסוף
בעוד כחודשיים, שוב נדבר על קולות. מי תצביע למי, מי הצליח להביא יותר, מי הפתיע ומי ניצח. אבל מבחינתי, השאלה הפוליטית החשובה מתחילה הרבה קודם: מי היו שם כשעוד היה אפשר להשפיע? מי הוזמן לשיחה? מי קיבלה טלפון? מי התבקש להביע עמדה? ומי תיזכר רק כאשר יהיה צורך בפתק שלה? או, אולי, השאלה המדויקת יותר היא: את מי הפוליטיקה רואה ואת מי היא מרשה לעצמה לא לראות? כי יש הבדל עצום בין להיות יעד של קמפיין לבין להיות שותפה פוליטית.
אולי הגיע הזמן להפסיק למדוד את מקומן של נשים בפוליטיקה רק לפי מספר הקולות שהן נותנות, ולהתחיל למדוד אותו לפי מידת הכוח שיש להן להשפיע על השיח, על סדר היום ועל ההחלטות עוד לפני שהן מגיעות לקלפי. כי הקלפי אינה המקום שבו הפוליטיקה מתחילה. היא המקום שבו מתברר מי הצליח להיות חלק ממנה הרבה קודם.
תגובה אחת
תבורכי על העלאת הנושא והכתיבה היפה סלוא.
נגעת בנקודה חשובה ומשמעותית ולטעמי היה צורך להעמיק בה קצת יותר. למשל לא להתייחס לנשים דרוזיות כאל מקשה אחת, אלא לתת את הדעת על ההבדלים למשל בין נשים דרוזיות בכפרים השונים- הנובעים מסיבות אובייקטיביות שונות, למשל סביבה, היסטוריה והזדמנויות ועל כן, תהליכי השינוי החברתי והמקצועי בהכרח הביאו אותן למקומות שונים.
בנוסף, כאשה דרוזית מהכרמל, ראוי לציין גם שהייתה אישה דרוזית שכיהנה כחברת כנסת, ע׳דיר כמאל מריח, הגם שהיא לא הייתה דמות סמלית בלבד, במהלך כהונתה הייתה חברה בוועדה לקידום מעמד האישה, בוועדת הפנים, בוועדה למיגור הפשיעה בחברה הערבית ובוועדות נוספות, והעלתה בכנסת נושאים הקשורים ישירות לחברה הדרוזית ואפילו הקשורים לנושא המאמר שכתבת. אני גם שמחה לשתף אותך ואת הקוראים/ות שבכפרים בכרמל, עספיא וגאלית אלכרמל, מתקיימים חוגים נשיים גם בתחום הפוליטיקה ורבות לומדות בחוג למדעי המדינה והן שותפות פעילות לשיח הפוליטי במדינה.
דבר נוסף שממש לא היה לי נעים לעין כאשה דרוזית, היא התמונה המצורפת למאמר. הנשים בתמונות עוטות את הצעיף הלבן לראשן כפי שנוהגות אחיותינו המוסלמיות. חבל שלמאמר ברמה גבוהה בחרת לצרף תמונת ai ברמה ירודה, בה לא מופעיה כלל אישה דרוזית.
לבסוף, אצטרף לאיחול שלך סלוא בסיכום המאמר, אמן ולא נתחיל מהסוף 🙂