אם נביט היטב נשים לב שהימין הישראלי עובר כעת משבר משמעותי. זה ניכר בהתכתבויות בטוויטר ('X') של אושיות מרכזיות בימין, בהתגוששויות פסיביות-אגרסיביות בין ראשי מפלגות למיניהם, ולא פחות מכך גם בהיסטריה הזולגת מעמודי הפייסבוק והאינסטגרם של רה"מ נתניהו. באופן אישי, התחלתי לשים לב לעומק המשבר בפריימריז האחרונים בליכוד. ההתערבות המסיבית של נתניהו ברשימה המפלגתית גרמה לי להבין שאפילו הוא רואה את זה. הליכוד של היום הפך למערך, למפא"י, של העבר.
המשבר בימין, בדמיון מדהים למשבר שעבר השמאל בעשורים האחרונים (וביתר שאת בשנותיו האחרונות באופוזיציה), כולל התנתקות איטית מהמציאות, הקשחה של עמדות לכדי אפס גמישות, קרבות קשים בצמרת והמון המון (המון) אינטריגות אישיות שמתעצבות לכדי אידיאולוגיה פוליטית שבלתי אפשרי ליישם בפועל.
אם ניקח בחשבון את הכוח שעלה לחברי ממשלת ה'ימין על מלא' לראש, את הכוח שהעניקו הם בעצמם לקבוצות מיעוט ספציפיות שמקבעות את המפלגות שמרכיבות את הימין בקצה הקיצוני ביותר של הסקאלה הפוליטית ואת החרדה מאובדן השלטון — נקבל ילד קטן בהתקף טנטרום. וכך, פחות או יותר, נראים הפרסומים האחרונים של מנהיגי הימין ברשת.
אין למי להצביע
נכון להיום, בעולם שאחרי ה-7 באוקטובר, למצביע הימני הממוצע אין למי להצביע. כלומר, כן — הימין עדיין מביא 50 מנדטים, אבל אני מהמרת שלפחות מחצית מהם הם של אנשים שבדומה למצביעי המערך האחרונים, זקוקים לדלי הקאה לצד הקלפי בעודם מצביעים.
מצביעי הימין המתון, הליברלי, הממלכתי — אפילו אלה שלא מעוניינים במדינה פלסטינית, אבל כן מעוניינים בסוג-של-חיים — נאלצים להכריע היום בין שלל מפלגות הזויות, קיצוניות, שנאמנות לקבוצות מיעוט מחוזקות (ההיפך ממוחלשות) ונאחזות בקרני המזבח של השלטון.
המפלגה היציבה בגוש הימין, הלוא היא הליכוד, הפכה בשנים האחרונות למושחתת ברמה בלתי נסבלת. כמעט כל חבריה הפכו לסמל של צורות שונות של אי-עשייה למען הציבור והרבה מאוד עשייה למען עצמם ומקורביהם. לא לחינם התערב רה"מ באופן גס כל כך בפריימריז של הליכוד, שעד לא מזמן עוד התקיימו בתחושה של "העם יקבע".
מלבד אותם סמלים מהלכים הפכה הליכוד בשנים האחרונות למעוזם של ועדים גדולים שמשפיעים עמוקות על הכלכלה הישראלית: ועד התעשייה האווירית (המובל על ידי יאיר כ"ץ, בנו של השר חיים כ"ץ), הוועד של רשות שדות התעופה, ועד רכבת ישראל שעוצר כל רפורמה בתחבורה שלא מתואמת איתו, ועד עובדי אל-על, חברות הנמלים (באשדוד ובחיפה) ואפילו הוועד של עובדי קק"ל. אלו לא רק איגודים מקצועיים המגינים על זכויות עובדיהם, אלא קבוצות לחץ קיצוניות וכוחניות המכתיבות את סדר היום הפוליטי והכלכלי על פי צורכיהן.
בדומה למפלגת העבודה שהחלה את דרכה כמפלגת שלטון עממית רחבה ולכאורה מגוונת ובשיא המשבר שלה איבדה מצביעים (ואת דרכה הערכית) בשל הזיהוי המוחלט שלה עם שחיתות ממסדית, כוח בלתי פרופורציונלי שהעניקה לוועדים גדולים, מפקדי ארגזים, ובעיקר עם התחושה שהיא רוצה להחזיק בכוח לא כדי להיטיב עם הציבור הכללי אלא כדי לחלק הטבות למקורבים, מפלגת הליכוד של ימינו הפכה לייצור פוליטי מגושם, מסואב ומשומן היטב, שדוחה כל שינוי שלא ייטיב עם עובדי מנגנוניו.
הלאה.
הסמן הימני קיצוני של הימין, מפלגת עוצמה יהודית, מגייסת מספר מצביעים כמעט קבוע, שמגיע מאוכלוסיות די מסוימות. הרחבת הקהלים נעשית על ידי פנייה למצביעים חדשים — בני נוער בני 18 ומעלה, שמתחברים לאידיאולוגיות קצה אבל נוטים להתמרכז ולהתמתן בהצבעותיהם העתידיות. זו המפלגה שמשמשת כ'מצפן' אידיאולוגי של גוש הימין ומתמקמת כמפלגה השנייה בגודלה בגוש נתניהו. כולם נשפטים ביחס אליה: האם הם שמאלנים, עוכרים, בוגדים או ימנים על מלא. או כפי שנוהגים לכתוב היום ברשת בפרפרזה אכזרית על דבריה של ילדה-יתומה אבודה בשבעה באוקטובר — "האם אתם של ישראל?".
את מפלגת עוצמה יהודית אני רוצה להשוות כאן לסמן השמאלי, הרשימה המשותפת על כל גלגוליה. הרשימה המשותפת משמשת מצפן אידיאולוגי אף היא (כאן נדרשת כוכבית. אני לא משווה בין עוצמה יהודית לבין הרשימה המשותפת מבחינה ערכית. מובן מאליו שאין כל דמיון בין תנועה המבוססת על הגבלת הזכויות הבסיסיות של האדם לצדק, לחירות ולחיים לבין תנועה שדורשת בדיוק את כל אלה. ההשוואה כאן מוקדשת לפרפורמנס הציבורי של המפלגות ולאסטרטגיות הפוליטיות). הסמנים הללו, הממוקמים בקצה הקיצוני של הסקלה הפוליטית שלה הם משתייכים, הם בסופו של דבר מפלגות שנוטות לטהרנות אידיאולוגית וחוסר גמישות מוחלט מול המציאות. אך הן גם נוטות להיות המפלגות שיכריעו את גורל הממשלה הנבחרת ואת מלאכת הרכבת הקואליציה. הרשימה המשותפת בשמאל, עוצמה יהודית בימין.
הבאה בתור, המפלגת שטוענת לתפקיד 'הבלם האחורי' של ממשלת הימין. מפלגת הציונות הדתית, גלגולה של מפד"ל המפוארת שהייתה במשך עשורים רבים בית גדול ומפואר לציבור רחב ומגוון מאוד בישראל, ממתנחלים הארד-קור לאנשי הציונות הדתית בתוך גבולות ישראל החוקיים, דרך דתיים-לייט ועד למצביעים מסורתיים שמסתובבים עם כיפה בכיס. לא כולם היו מתנחלים, לא כולם האמינו במאחזים.
אט-אט הפכה המפלגה שהחזיקה בעקביות עד שנת 1977 במספר דו ספרתי של מנדטים ואף לקחה חלק בכל ממשלה, כולל ממשלות מפא"י וממשלת המהפך של בגין, למפלגת הציונות הדתית, דרך שלב הביניים הזכור לכולנו בתור הבית היהודי. שקיעתה של המפד"ל קשורה בתהליכים פנים-ישראליים עמוקים, אך גלגולה האחרון מבייש במיוחד את ימי נעוריה, עם התמיכה הממשית באלימות כלפי תושבים פלסטינים בגדה המערבית וההתבטלות המוחלטת מול החרדים – בכל הקשור לגיוס, ולא רק.
מפלגת הציונות הדתית של היום מכרה את נשמתה למפלגות החרדיות. אין דרך אחרת להסתכל על זה. מעט מאוד מנדטים מביאה הנאמנות המוזרה הזו. מעצבן במיוחד הניסיון לגזלייט את זה באמצעות סרטוני בחירות.
את האירוע הזה אני רוצה להשוות למפלגת מרצ ההיסטורית, המפוארת. שמכרה אף היא את נשמתה, ודי בזול – לקיבוצים.
באותם ימים, בעוד השמאל הישראלי מתעורר לסוגיות של שמאל מזרחי, צדק חלוקתי ושינוי פנימי-מגזרי מהותי, נאחזה מרצ בדנ"א המפ"מי (מפלגת הפועלים המאוחדת: פועלי ציון ופועלי השומר הצעיר שהתאחדו) שלה. ביד אחת עוד הניפה דגל סוציאליסטי, לכאורה, וביד השנייה התנגדה לשתף פעולה עם מאבקי שמאל מובהקים כמו בג"ץ הקרקעות שיזמה 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. בעשורים הבאים מרצ תפשל שוב ושוב, כשתעדיף את האינטרסים הכלכליים של הקיבוצים והמושבים, שלהם מכרה את נשמתה, על חשבון עיירות הפיתוח, הפריפריה והמצביעים החדשים שיכלה לרכוש לה. ובדומה למרצ ההיסטורית, גם הציונות הדתית מוצאת את עצמה כעת מתחננת דרך גורמים שלישיים למפלגות אחרות שייקחו אותה תחת כנפיהן.
לקינוח, מפלגות האווירה. הנדל, גרטל, וינטר וכל היתר. כלי מוזר מאוד למשיכת שטיח המנדטים מתחת לרגליהן של המפלגות המבוססות. בשמאל, היו לנו גשר של אורלי לוי-אבקסיס, חוסן לישראל של מי זוכר כבר, ארץ חדשה של אלדד יניב ועוד ועוד ועוד… בדומה לכל סוג אחר של פוליטיקה, המפלגות הללו מקדמות בעיקר את מוביליהן – שיסגרו בסופו של דבר דילים אישיים עם מנהיגי המפלגות הגדולות (לא משנה מאיזה צד) וייכנסו לפוליטיקה, שם יקבלו שכר, רכב, אבטחה, נהג וכמובן, פנסיה לשנים רבות קדימה.
שירה ברביבאי-שחם, שעורכת עבורי את הטור הזה, ביקשה שאזכיר שמפלגה חדשה היא לא רק כל אלה, אלא גם דרך לשנות ממסד מושחת מבפנים. אבל האמת היא שלא מצאתי דוגמה כזו.
להתרומם מהתחתית
בסופו של דבר, המשבר בשמאל הישראלי עשה לשמאל הישראלי רק טוב. השפל שאליו הגיעה מפלגת העבודה ההיסטורית אִפשר לה להתפרק ולהיבנות מחדש מתוך תפיסות חדשות, רעננות ולא מתוך נאמנות לאיזה 'בייס' מדומיין, או נכון יותר, לקבוצות כוח ישראליות שהחזיקו את המפלגה הזו באותו מקום שבו הן מחזיקות היום את הליכוד.
בשפל ההוא מפלגת העבודה הפכה לשם נרדף לכל מה שמושחת, מסואב, מפלה ומשחית במדינה הזו. ההווה ההוא צבע גם את עברה של המפלגה בצבעי השחיתות ושמה נקשר בכל הפרשות הקשות שליוו אותנו עם הקמת המדינה — הכיבוש, חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן, 'עסק הביש' ועוד שלל עוולות שלהן הייתה אחראית באופן ישיר המפלגה הזו. זה כל מה שהצלחנו לזכור לה מאז.
הדרך עוד ארוכה והמלאכה עוד רבה, אבל בסופו של דבר, גלגולה החדש של מפלגת העבודה נראה טוב פי מיליון מהייצור המגושם והמסואב שהייתה לפני כמה שנים טובות, כשאך ירדה בבושה מכס השלטון. מרצ אמנם אבדה בתהומות הפוליטיקה הישראלית – אך חלק מאנשיה וחשוב לא פחות, ערכיה הליברליים (כמו השאיפה לחירות הפרט, לצדק, לשוויון מהותי) נטמעו בצורה עמוקה וממשית במפלגת הדמוקרטים כמו גם בדנ"א השמאלני הישראלי.
הכוח, כמאמר הידוע, אכן משחית. לא רק משחית מבחינה מוסרית, אלא גם מבחינה מבנית – הוא מפרק ערכים, מכסח אידיאולוגיות ומזריק רעל של חרדה ושל אגו אל תוך היומיום של המחזיק בו. לאורך אלפי שנים הכוח ריסק חצרות מלכים, הפיל שליטים כל-יכולים, ושלח את אלו המשתמשים בו לרעה לשנים של חשבון נפש באופוזיציה.
בעזרת השם, מאחלת לימין הישראלי שיעבור את הטרנספורמציה הזו, הרחק הרחק באופוזיציה, עד שישוב להיות ימין שמייצג את הציבור שבוחר בו. ימין ממלכתי, קשוב, בריא שעובד למען העם, לא למען המקורבים. במהרה בימינו, אמן.
קרדיט צילום לתמונה הראשית: יוסי זמיר, STOCK-SJ
