Reading Time: 4 minutes

#me_too? כשאייבליזם והפטריארכיה נפגשים ברחוב

Reading Time: 4 minutes

על החוויות והתחושות שלי סביב הטרדות מיניות בתור אישה עם מוגבלות, או מה קורה כשאייבליזם והפטריארכיה נפגשים מולי ברחוב

כשהתחיל הקמפיין העולמי של #me_too כמובן שמאוד שמחתי. נשים חזקות, מפורסמות ומשפיעות אומרות אחת אחר השנייה שגם הן עברו הטרדות מיניות, ובמקום לעסוק בקורבנות, הן התחילו להצביע על אשמים, לקרוא להם בשמם, מדהים. אבל ככל שהקמפיין גדל, ולא רק מפורסמות אלא כלל הנשים התחילו להשתמש בהאשטג ולספר את סיפוריהן השונים והמגוונים של הטרדות מיניות ולפעמים גם יותר מזה, התחלתי להרגיש אי נוחות מסוימת.

בתור אישה עם מוגבלות מאוד נראית (אני מתניידת בכיסא גלגלים ממונע גדול וחזק), תמיד היה לי קשה עם מסרים כמו "כולן יודעות איך זה מרגיש". כי תמיד הרגשתי שאני דווקא לא יודעת… שהחוויה הנשית שלי במרחב הציבורי שונה מזו של רוב הנשים, כלומר של נשים שהן ללא מוגבלות. כשאני מסתובבת ברחובות השכונה שלי, ואני מסתובבת הרבה, הקריאות שאני מקבלת מגברים זרים הן בכלל לא מיניות, אלא בעיקר קשורות במצבי ההו-כה-קשה, כך שאני בעיקר שומעת "תהיי בריאה" או "כל הכבוד לך" מגברים רנדומליים.

המיניות שלי, בניגוד להמון הנשים בעולם הפטריארכיה, הוא לא הדבר הראשון שהזולת רואה אצלי. גם לא הדבר השני. לעתים קרובות מאוד, המיניות שלי בכלל לא קיימת, לפעמים אפילו נשללת. על העניין הזה של תפיסת אנשים עם מוגבלות כא-מיניים, ילדים נצחיים, נכתב די הרבה על ידי אקטיביסטים והוגים בתחום לימודי מוגבלות, שניסו לצאת נגד תפיסות אייבליסטיות (תפיסות מפלות כלפי מוגבלות) כאלה בכל מיני דרכים. בארץ הייתה לנו למשל תערוכת אופנה בתחילת שנות האלפיים שהצהירה "אני נכה וסקסי", סיסמא שהיום משמשת שם לקבוצת פייסבוק פעילה ביותר. אקטיביסטים עם מוגבלות מעבירים הרצאות בנושא מיניות, פרפורמרים מעלים קטעי אומנות שונים, הכל בניסיון להבהיר לקהל הרחב משהו שנתפס כמובן מאליו אצל כל שאר בני האנוש- גם אנחנו מיניים.

אבל כשהאייבליזם פוגש את הפטריארכיה הדברים מסתבכים. לא פעם כשסיפרתי על התחושות שלי כ"שקופה", או על זה שאני לא מקבלת הערות מיניות ומגעילות מגברים זרים, חברות הגיבו ב"איזה כיף לך". והן כמובן צודקות. כמובן. אף אחת לא רוצה להרגיש חפץ מתהלך להנאתם של זרים, שעוד מרשים לעצמם להעיר לך על המראה שלך או על כל דבר אחר (ואני בכלל לא מדברת על דברים שהם מעבר להטרדה, שלצערנו גם הם נפוצים מידי). ובכל זאת, משהו ב"איזה כיף לך" הזה גרם לי להרגיש עוד יותר שקופה. לא כי חלילה הייתי רוצה יחס כזה, אלא בגלל שהיעדר התייחסות מינית מטרידה כלפיי לא נובע מזה שאני נתפסת כבן אדם שיש לכבד במרחב הציבורי, כמו שכולנו היינו רוצות להיתפס. החוויה שלי ברחוב נובעת בדיוק מההפך, מזה שאני לא נתפסת לגמרי כאישה, לא מבחינה מינית ולא בכלל.

התחושה הזאת, שנקרא לה שקיפות מגדרית, הייתה כל כך דומיננטית בחוויה שלי במרחב הציבורי, עד שאני בעצמי לא לגמרי קלטתי המון מצבים שבהם בבירור עברתי הטרדות כאלה ואחרות, בעלות אופי מיני או מגדרי. כל כך הפנמתי את המסר, שגם אני הפסקתי להתייחס לעצמי כאדם מיני באינטרקציות חברתיות עם זרים, והתרגלתי לזה שברחוב או עם אנשים זרים אני קודם כל אדם עם מוגבלות, כיסא גלגלים גדול וחזק, ורק אחר כך, לפעמים, אני אישה עם מוגבלות. כך קרה שפספסתי מצבים שבהם הייתי אישה, פשוט אישה, במרחב הציבורי. ככל שקראתי עוד סטטוסים ועוד סיפורים של נשים שסיפרו שגם הן, נזכרתי למשל בפעם ההיא שגבר זר החליט שהוא יורד מהאופניים שלו ו"מלווה אותי" כמה רחובות לאורך רח' סלמה המפחיד, תוך כדי שהוא שואל איפה אני גרה ולאן הולכים, עד שאזרתי אומץ ועצרתי ליד קיוסק (שהיה מפחיד גם הוא, אבל משהו בתאורה הרגיע אותי), ולא המשכתי עד שהוא הלך משם. או בפעם ההיא שעמית לעבודה בכיר יותר ממני זרק לי הערה לא במקום על מה אני "עושה בלילות". הבנתי שברגעים האלה, בהם פחדתי ממש באמצע רחוב חשוך, בהם הרגשתי מאוד לא בנוח במקום העבודה שלי, בהם נכנסתי לאוטו ונעלתי אחרי הכי מהר שיכולתי, ברגעים האלה הייתי קודם כל אישה, והכיסא הגדול והחזק שלי לא היה כל כך רלוונטי.

אני מודה- ההבנה הזאת הרגיעה אותי קצת. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן (מאז שהייתי ילדה לדעתי) הצלחתי להרגיש סוף סוף חלק מהקבוצה הזאת של "כל הנשים", אלה ש"יודעות איך זה מרגיש". כי כן, גם אני יודעת איך זה מרגיש כשמפחיד שם בחוץ. אבל מיד אחרי זה התבאסתי וכעסתי מאוד. כעסתי על העולם האייבליסטי שבו גדלתי וגרם לי למחוק את המיניות שלי בעצמי, לא להבין עד הסוף מצבים בהם הייתי בסכנה, או לדעת איך להגיב ברגעים לא נוחים, כי הרי אני "לא מינית" ו"לי זה לא קורה". אח"כ כעסתי על הפטריארכיה, על זה שהיא גרמה לי להרגיש לא שייכת בגלל שלתפיסתי לא עברתי חוויה נשית בסיסית- החפצה במרחב הציבורי. ועכשיו אני כועסת על שניהם ביחד, על זה שאני כ"כ מתקשה לנסח את הטקסט הזה, על זה שלחוויות שלי במרחב אין מספיק ייצוג או התייחסות, אין אפילו מילים.

אז כדי להתגבר על זה אני כותבת, ואם אין מילים אני אקח מהמילים שאחיותיי הפמיניסטיות ניסחו וממשיכות לנסח, ואנסה לתאר איתם את המצבים בהם הייתי אישה, אישה עם מוגבלות, והוטרדתי והוצקתי וחששתי להיות לבד. אנסה לתאר במילים את הרגעים האלה בהם האייבליזם והפטריארכיה נפגשו ויצרו הר של שיט שאין לה שם (אייבל-פטרי-יזם? פטריא-אייבל-כיה? צריכות לחשוב על זה). אספר למשל על האיש שהציע עזרה (חוויה מאוד שגרתית עבור אנשים עם מוגבלות, אנשים זרים שואלים בצורה מאוד רנדומלית אם אני צריכה עזרה, סתם ככה, כי אני שם), אבל כשעניתי "לא תודה" עם חיוך ברגיל, במקום ללכת הוא נשאר, התקרב, והציע לי ללכת לכוס יין "עלי, כדאי לך, בואי נו, כדאי לך". או על הדושים באתרי הכרויות שלפני ששואלים אותי איפה אני גרה הם מרשים לעצמם לשאול את השאלות הכי לא במקום על המיניות שלי (אני אחסוך מכן). או על איך נהג ההסעה או ההוא במוסך או הפיזיותרפיסט או האח המטפל יכולים לגרום לנשים עם מוגבלות פחד וחוסר אונים. או כל מצב אחר בו להיות אישה, ובפרט אישה עם מוגבלות, ברחוב, בעבודה, בלימודים, באינטרנט, חושף אותנו להטרדות. כי גם אם לא תמיד רואים, וגם אם לפעמים אני בעצמי מפספסת- #גם_אני, קצת אחרת, אבל ברור שגם אני.

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. Avatar
    ים

    אני אמנם לא על כיסא גלגלים אבל הנכות שלי מאוד בולטת, מזדהה המון עם הכתוב. את לא לבד בתחושות האלה. זה מגיע מנשים וגברים כאחד. אם תרצי יש לי ספר שאוכל להשאיל לך על מוגבלות ופטישים, מעניין הנושא וכלכך טאבו

  2. Avatar
    לא נכה

    אני לא נכה, ובכל זאת – גם אני במשך שנים רבות הגדרתי את עצמי לעצמי כמי שחוותה רק הטרדה אחת, מינורית, בתור נערה.
    רק בשנים האחרונות אני מתרגמת אירועים קשים מהעבר כתקיפה מינית ואפילו אונס.
    הם היו כאלו כל הזמן, וההשפעה שלהם עלי מרחיקת לכת (גם זו הבנה טריה ומזעזעת) – אבל הם לא התאימו לתדמית של "אונס אלים בסמטה אפלה", ולכן לא סווגו במגירה הזו.
    כך שלצערי, את לא מיוחדת בזה…
    מכיוון שהטרדה ואונס הן לא ביטויים של מיניות אלא של כוחנות היותך אישה עם מוגבלות, רק הופכת אותך למטרה נוחה – במקביל לשלילת המיניות שלך ולא כתחליף… 🙁

  3. Avatar
    רונה

    זה כל כך מדויק ונהדר

  4. Avatar
    ריקי

    ניסחת את זה נפלא

  5. Avatar
    ש.שפר

    קודם כל לב ענק ותודה על השיתוף החשוב הזה!
    מעריצה ❤
    גייל דיינס האגדית היטיבה לנסח שבפטריארכיה נשים מוצאות עצמן fuckable או invisible . שום דבר אחר (לפעמים אותה אישה יכולה לחוות פעם את זה ופעם את זה, תלוי בנסיבות שיוצר הגבר שמולה)
    הגיע זמנה של הפטריארכיה למות. הגיע הזמן שנחווה את עצמנו בתור האשה המורכבת והנהדרת שאנחנו ❤

  6. Avatar
    נילי

    מזדהה ומחזקת! תודה יקירה על הרחבת המעגל כך שיכלול גם אותנו. אני מקווה שהשיח ימשיך ויתרחב כי בפועל א,נשים עם מוגבלויות הם אחת האוכלוסיות החשופות ביותר לפגיעות מיניות. לתפיסה של א-מיניות יש חלק בזה והיא רק הופכת אתנו לטרף קל יותר לניצול כי הספק שמישהו ינצל מאפשר הפחתה של הגנות (אישיות, משפחתיות ומוסדיות) והעצמה של השתיקה

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

הומלסית פוליטית: מפנטזת על ג'סינדה ארדרן ישראלית

Reading Time: 4 minutes רבות אומרות כיום "בואי" ומייחלות למנהיגה. אבל קשה לדמיין מישהי שמעולם לא הייתה. כדי להימלט מהפוליטיקה היומיומית הטראומטית, לירון כהן נעה בין פנטזיה ודיסוציאציה, בין ג'סינדה ארדרן ו"בורגן", ומשרטטת את דמותה של מנהיגות נשית נכספת

קיוטיז: נטפליקס מנרמלת פדופיליה במסווה של ביקורת חברתית?

Reading Time: 4 minutes בסרט הדרמה "קיוטיז" בנטפליקס בנות 11 רוקדות בחושניות מול מאבטחים מבוגרים כדי להיכנס למועדון לילה, המצלמה דואגת להתמקד בישבן הצעיר והמתנועע. והעולם? מאשים את נטפליקס ומתעלם מתעשייה שלמה שמפקירה ילדים באופן יומיומי

השיח הנשי משנה מציאות? הגברים בישראל כבר לא בוכים בלילה

Reading Time: 3 minutes חינוך מגדרי לגבריות מסליל גברים לקשיחות וריחוק רגשי. אבל לאחרונה גברים פונים יותר לטיפול נפשי, ומדברים גם על הטלטלה שעברו כגברים וכאבות למול "אונס השלושים" באילת ומחאות הנשים ברשת. ד"ר שלי זיתוני כותבת מהשטח

בלב מרפאת הנשים בכפר עארורה

Reading Time: 9 minutes שבת בבוקר בכפר עארורה (عاروره) שבמחוז רמאללה, במרפאת הנשים הניידת של "רופאים לזכויות אדם" הופך במהרה ליום של חסד, יום שמציע אפשרות אחרת.