מאת: הדס בן אליהו ורונה ברייר-גארב
ביום רביעי ה-25.11.2020 חל יום המאבק באלימות כלפי נשים, מאבק חשוב מאין כמותו, מאבק על החיים שלנו. האם לקחת חלק בצעדת מחאה? האם האזנת להרצאה? השתתפת בכנס? אולי הצטרפת לדיון מיוחד של השדולה למניעת אלימות בכנסת? בשנים האחרונות הימים של חודש נובמבר עמוסים במגוון של כנסים, הרצאות, סדנאות, כתבות, ומפגני מחאה בנושא של אלימות כלפי נשים. כעת, משחלף היום והסתיימו האירועים, בואו רגע נחשוב עליהם שוב.
כי האירועים, הכנסים ופעילות ההסברה המאומצת במסגרת המאבק באלימות כלפי נשים לא רק שאינם מסייעים לפתור או לצמצם את הבעיה, אלא שהם ממסכים את אי-העשייה של מקבלי ההחלטות ברשויות השונות תוך ייצור ושימור של מראית עין של עיסוק אינטנסיבי, באופן שמשאיר את המצב כפי שהוא ואת הנשים מאוימות ונפגעות כבעבר.
מזה עשרות שנים אנו נאבקות באלימות המופעלת כלפי נשים, אלימות מסוגים שונים – מינית, פיזית, מילולית, כלכלית; במשפחה, בעבודה, ברשתות החברתיות, במקומות הבילוי, במוסדות הלימוד. בעשרים השנים האחרונות אנחנו גם מציינות זאת פעם בשנה ביום מיוחד שנקבע על ידי האו"ם.
אחת הסיבות העיקריות לציין את המאבק באלימות כלפי נשים ביום מיוחד המשותף לכלל מדינות העולם, היא ההבנה שהאלימות כלפי נשים חוצה גבולות לאומיים. השאיפה הייתה שציון המאבק באלימות ביום ייעודי ברמה הבינלאומית, יתרום להגברת המודעות לתופעה, ובכך יסייע לרתום לפעולה את כלל הגורמים הרבים הנדרשים כדי להביא למיגור התופעה.
יום אחד בשנה שבו תשמע צעקה גדולה אשר תגרום לכלל המערכות והגורמים להבין את חומרת הבעיה ואת מחיריה, מה שיביא אותם לפעול כדי שנשים, נערות וילדות יוכלו לחיות בעולם הזה בלי פחד או חשש לחייהן ולגופן.
בשורה התחתונה: האם מוּגרה האלימות?
העלייה בהיקף האלימות במשפחה בחודשי הקורונה, מקרי האונס המתפרסמים חדשות לבקרים, הרצח הבלתי פוסק של נשים על ידי בני זוגן ובני משפחתן (רק השנה רצחו גברים 20 נשים רק מעצם היותן נשים) – מוכיחים לנו שעל אף הצעקה הגדולה שנשמעת ברחבי העולם, האלימות היא עדיין חלק בלתי נפרד מחייהן של נשים. על אף הדיבור הבלתי פוסק בנושא והמודעות הרחבה, האלימות נמשכת ואין סימנים לדעיכתה.
שיח ומודעות לעומק הבעיה אינם מוכיחים את עצמם – שופטים ממשיכים להקל בעונשם של גברים אלימים ומשחררים אותם לשוב להכות ולרצוח את בנות זוגם, המשטרה מעדיפה להגיע להסכמים עם מנהיגות גברית מקומית במקום לחקור ולהעמיד לדין רוצחי נשים, גברים שהואשמו בהטרדה מינית יוצאים פטורים בעבודות שירות, הצעות חוק להתמודדות עם סוגים שונים של אלימות מגדרית נדחות וממוסמסות במערכת הפוליטית, ונשים ממשיכות להירצח, להיאנס, להיות מוכות ומושפלות על ידי הגברים הקרובים אליהן ביותר.
האם זה בגלל חוסר במודעות? לא. מי שיש בידיהם כיום את הכוח לשנות את המציאות האלימה שבה אנו חיות אינם סובלים מחוסר מודעות. מחוקקים, שופטים, חוקרים, שוטרים ואחרים – מכירים היטב את תופעת האלימות כלפי נשים. אך חייהם אינם מוגדרים על ידה. המקצועיות שלהם אינה מוגדרת על פי המידה שבה הם פועלים למיגור האלימות, הם אינם מוערכים, מקודמים או מתוגמלים על פי מה שהם עשו כדי להיאבק באלימות. הם אינם נדרשים להוכיח שהיקף האלימות ירד.
מה נמצא מאחורי מסך המילים?
אין כיום כמעט שום כוח שפועל עליהם ומאלץ אותם לפעול בנושא. חינוך, הסברה והעלאת מודעות אינם כוח שווה ערך ללחצים פוליטיים, תקציביים, משפטיים ואחרים הפועלים ומייצרים עבור הרשויות והגורמים בעלי הכוח סדרי עדיפויות אחרים.
יש כל כך הרבה דיבור על חשיבות המאבק באלימות כלפי נשים, אך נדמה שזה בעיקר מה שיש – דיבור. דיבור שממסך ומסתיר את העובדה שמקבלי ההחלטות בממשלה וברשויות שצריכים לעשות ולפעול – לשנות סדרי עדיפויות, להקצות משאבים, להטמיע דפוסי פעולה אפקטיביים – אינם עושים זאת.
כך, למשל, במקום להקים עוד ועדה: אפשר היה לממש את ההחלטות של הוועדות הקודמות, להקצות את התקציב שיועד על ידי הממשלה למאבק באלימות כבר בשנת 2017, להטיל סנקציות על שופטים המקלים בעונשים של רוצחי נשים, להקטין את מספר התיקים של אלימות במשפחה ועבירות מין שנסגרים מבלי להגיע לבית המשפט, והרשימה עוד ארוכה.
מי שנאבקות ונאבקים באלימות כלפי נשים מדי יום במהלך השנה, כל שנה, אינן צריכות יום מיוחד כדי לפעול. מתי יבינו זאת גם מקבלי ההחלטות?
על הכותבות: הדס בן אליהו ורונה ברייר-גארב, המשתייכות לתחום מגדר ופמיניזם במכון ון ליר בירושלים
לחצו כאן לקריאת מאמרים נוספים בנושא אלימות כלפי נשים
תמונה בראש הכתבה: פרסומים של אירועים ליום המאבק
