ממש לאחרונה נכחתי בלידתו של בני. הגענו לבית החולים בשעה שש וחצי בערב אחרי ירידת מים ואת פנינו קיבלה אן – הרופאה במשמרת.
אן מציגה את עצמה בשמה הפרטי, ומתייחסת ליעל, האישה שלי שעומדת ללדת, כמכלול של אישה שמגיעה ללידה ולא רק כזוג רגליים נפתחות, רחם ועובר. ביקשנו שליחים טובים וקיבלנו יותר מזה. נשיקה על היד ובעזרת השם נעשה ונצליח. אנחנו מתאשפזות במחלקת נשים עד שתתפתח לידה עצמאית, ללא זירוז או תרופות.
רופאים לאורך ההיסטוריה לא ילדו תינוקות אלא המיילדות. בדרך כלל היו אלה נשים מבוגרות ומיומנות שכבר ילדו בעצמן, והתאמנו בעולם האמיתי דרך ניסיון והתנסויות. בהרבה תרבויות מצאו דרכים להגן ולנחם נשים במהלך הלידה עם טקסים ותמיכה של חברים ובני משפחה. לא מזמן קראתי שביהדות אתיופיה היו הנשים לאחר הלידה פורשות לבקתת הנידה – מרגם גודג'ו, שם שהו נשים בנידת מחזור ונשים לאחר לידה. נשות הכפר היו דואגות לילדים ולבית שלהן וגם לאירוח חברה ליולדת בבית הנידה והיו מביאות לה מזון. נשים יהודיות עולות אתיופיה מתארות את המרגם גודג'ו כבית מרגוע. שם לפי עדויותיהן הן היו חופשיות מעיסוקן השוטף והצורך לדאוג לכל המשפחה. המיילדת אף היא שהתה במחיצתן בימים הראשונים בבקתה כיוון שנאלצה בנידה בעצמה ולאמהות הטריות התאפשר זמן לעצמן ועם התינוק החדש בלווית המיילדת שליוותה אותן בשלבים הראשונים.
מרואיינת בנושא במגזין פינת ההורות הרבתה לדבר על תחושת התמיכה והיעדר הבדידות, היא מספרת: "חברות וקרובות משפחה היו מגיעות מדי יום מכינות לי בונה (קפה) ומביאות לי אוכל… אני הייתי יוצאת לפתח המרגם גודג'ו, הן היו יושבות אחרי האבנים ונזהרות לא לגעת בהן. כשהן היו מכינות קפה היו לי את הכלים שלי והן היו מוזגות לי לתוך הכוס… כשהייתי צריכה לנוח, הייתי נכנסת לבית לישון… תמיד הייתה לי חברה, הייתי צוחקת שעות". רשת התמיכה המשמעותית התאפשרה כיוון ששהו עם נשים נוספות שילדו גם הן או עם אחרות שהיו בזמן נידתן.
בתרבויות רבות נוספות היו נהוגים טקסים שונים שדאגו לשלומה של היולדת בעת לידתה ולאחריה, אלה לוו בהתקהלות ותמיכה על ידי נשים אחרות בקרבתן.
התאשפזנו במחלקת הנשים כשמידת הכאב של יעל הולכת וגוברת. יש כמה שעות עד הפתיחה, ואני משתדלת לעזור לה עם הצירים שהולכים ונהיים תכופים יותר. סיבובים של האגן ועיסוי הגב התחתון שזכרתי שעזרו לי כשאני ילדתי. בין לבין חיפשתי לראות משהו בטלפון, סרט או סרטון שיעזור לי להבין מה קורה ברגעים האלו בגוף של יעל, פריווילגיה של מי שלא סובלת מכאבים. סביר שיהיה כזה, בהינתן כי הלידה היא אחת החוויות המכוננות בעולם הזה, מישהו בטח עשה על זה סרט. מכל ספריית הענק של נטפליקס מצאתי רק פרק אחד בתוך סדרה על סקס שעוסק בלידה. נגיד על היטלר, גבן לבן אכזר, נמצא לפחות חמש סדרות וסרטים שונים.
הפרק בסדרה "Sex, Explained" מביא סקירה קצרה על ההתפתחות ההיסטורית של הלידה מאז החלה הלידה לעבור מדיקליזציה, כלומר המנדט על הלידה עבר לידיים גבריות, אותה אני פורסת בפניכן.
מיילדות נדחקו אל מחוץ לחדר הלידה, עם התפתחות הרפואה המודרנית במאה העשרים. רופאים קבעו שמדובר באירוע פתולוגי הדורש התערבות רפואית והחלו להציע תרופות לשיכוך הכאב. ב'חברה הגבוהה' באירופה ובארה"ב החלו להשתמש בתערובת של חומרים נרקוטיים שנקראה "דימדומי שינה". דבר שהיה מסוכן מאוד עבור נשים שהשתמשו בה. "הסופרג'סטיות" תמכו ב'דמדומי השינה' וטענו כי לנשים מגיעה הזכות ללידה בלי כאבים. התרופות, אגב, לא נפטרו מהכאב אלא רק מהזיכרון שלו.
מאחורי תערובת התרופות הנרקוטית עמדה גם תיאוריה שסברה שרק נשים לבנות מהמעמד הגבוה סובלות מהלידה וכי נשים אחרות נשים שחורות ולא לבנות, נשים ממעמד הפועלים ונשים מהגרות לא חשות את אותו הכאב. הרפואה סברה כי ככל שהגזע או התרבות יותר נאורים, כך חווית הלידה לנשים קשה יותר. ולכן לנשים אלו יש צורך בהרדמה כדי לעבור את התהליך אך האחרות אינן זקוקות לעזרה זו. הרפואה העניקה את הטיפול בשיכוך הכאב רק לנשים לבנות. תפיסה זו קיימת במידה מסוימת עד היום. ליז סלאזר הייתה בת 19 כשילדה בהוואי בשנים האחרונות. בתור לטינית-אמריקאית מעורבת-גזע, היא הרגישה שהצוות הרפואי לא מספק לה את הטיפול כמו לכולן. כשביקשה אפידורל הרופא המרדים אמר לה שהיא תצטרך להוכיח שהיא סובלת מספיק מהכאב לפני שתקבל. "הייתי צריכה שכאבי הלידה יעמדו בציפיותיו לפני שהוא יאשר את האפידורל", אמר סלאזאר למגזין הבריאות – Healthline. כאשר לבסוף אושר האפידורל סלאזר הופתעה שלא הרופא המרדים נתן לה אותו אלא סטודנט, שפספס שלוש פעמים בזמן שדקר אותה בעמוד השדרה. מה שגרם לה לכאבים עצומים לאחר שהתפוגגה ההשפעה. בארה"ב תמותת נשים לאחר לידה היא נושא חם בימים אלו, נשים בכל רחבי ארה"ב חולקות סיפורים אישיים הממחישים את האופן בו מערכת הלידה מתעלמת מהצורך של נשים למלא תפקיד פעיל ולדרוש את הסכמתן בכל הנוגע להליכים הנעשים בגופן במהלך הלידה. לגזע כמו כן גם קיימת השפעה, הסבירות למוות לאחר לידה אצל נשים שחורות גבוה פי שלוש או ארבע מאשר נשים לבנות.
כשכאבי הצירים גברו ואנקות הכאב של יעל התפזרו בדממה של חדר האשפוז במחלקת הנשים ביקשה האחות שנעלה לחדר הלידה. שם תוכלי לקחת הרדמה ולא תצטרכי לסבול את הכאב הסבירו לה. עד חדר הלידה עוד לא ידענו אם יעל תקח אפידורל או לא. אני לגמרי בעד טשטוש הכאב, אך ההחלטה בידיה.
בתהליך של הפיכת לידה מהליך טבעי להליך רפואי בשנות החמישים, בזמן שנשים שחורות לא קיבלו תרופות נגד כאבים אפילו שהיו זקוקות להן, נשים לבנות התחילו לדבר על כך שהן מקבלות יותר מדי תרופות. פורסמו כתבות על התעללות שנשים עוברות בבתי חולים. על תרופות שניתנו ללא הסכמת היולדת, וקשירת הנשים היולדות ברצועה למיטה. חוויות לידה שתוארו כמחרידות.
עלינו לחדר הלידה, כאבי הצירים בלתי נסבלים ויעלי שלי סובלת, אני בקושי יכולה לעזור. אני שוטפת אותה במקלחת תחת מים חמים שמקלים רק טיפה את הכאבים האיומים המבשרים לידה.
יעל על מיטתה, קולטת בזווית העין מיילדת שנכנסה לקחת דבר מה. "את" היא קוראת אליה. "אותך אני רוצה איתי". שאלנו לשמה היא אמרה שהיא רות והיא לא המיילדת שלנו אבל תשתדל להגיע. עם זריקת האפידורל רות נכנסה לחדר ולמרות שהמיילדת שאיתנו ניסתה לפטור אותה משהייה בחדר, רות מצאה סיבה טובה להישאר, מבלי לאיים על מקומה של המיילדת השנייה. היא הרגישה את הצורך של יעל והתחינה אליה בעיניה. ככה היא יעלי שלי, יודעת לזהות שליחים טובים. רות קושרת את שיערה בגומיה, עוטפת אותה, מנחמת אותה, מחזיקה את ידיה בזמן זריקת האפידורל ומתפללת תפילת שמע ישראל עם יעל שאומרת פרק תהילים.
אחרי האפידורל חזרתי לחדר שהוגלתי ממנו, יעלי נראתה לי על סף עילפון, "חם לי, חם לי" היא אמרה לי, וקראתי למיילדת. בתוך כמה רגעים נסבו סביב מיטתה עדת נשים, חמש או שש מיילדות ואן. מנענעות את הבטן ואת יעל מצד לצד, לתנוחה אחת ואז לתנוחה אחרת. אני עומדת בצד, קפואה וחסרת אונים, עולה בי כל האימה שהדחקתי. רק שלא ייקרה כלום ליעלי שלי, שרק תהיה בסדר. היא לא מבינה מה קורה מסביבה. אנחנו מסתכלות אחת לשניה בעיניים והכול מסביב כמו קופא או בהילוך איטי. רק אני והיא בחדר ובמבטנו מבטיחות בית, ביטחון. הכול יהיה בסדר אהובה שלי אני אומרת לה בעיני. אחת המיילדות עושה משהו לא נכון ואן בעיניה מובילה את הסיטואציה בלי לדבר, בלי להלחיץ, כולן פועלות בהנהגתה השקטה והעוצמתית. עדת נשים עוצמתיות מתפעלות את הרגע בשניות, אן מניעה את הבטן של יעל בתנועות לישה, מיילדת אחת מחזיקה רגל אחת מעל השנייה, אחרת תומכת בראשה של יעל, שלישית מחפשת את פעימות ליבו ורות באה לוודא שאני בסדר. בתוך רגעי אימה מבעיתים הכול נראה ומרגיש כל כך נכון. את בידיים בטוחות, מרגישה כמו בטקס שבטי של כל הנשים המבוגרות ויודעות דבר שעושות את מה שהיולדת והתינוק צריכים באותו רגע. ובחלוף כמה דקות מורטות עצבים הדופק של העובר חוזר, גם יעל חוזרת וכולנו נושמות לרווחה.
מיילדות אקטיביסטיות הקימו את "התנועה השורשית" שלאחר מכן הפכה לתנועת "הלידה הטבעית", אינה מיי גסקין ממקימות התנועה כתבה בספריה "שכשנשים מועצמות ללדת ללא תרופות הן חוות את הלידה בעוצמתה" נשים הבינו שאין צורך שיעלפו אותן כדי ללדת.
באותה תקופה המציאו את האפידורל. וההתערבות רפואית הניתוח הקיסרי החלה לצמוח. כיום חמישית מהתינוקות בעולם נולדים בניתוח קיסרי.
בתנועת "לידה טבעית" טענו כי זירוזים וניתוחים קיסריים הם תוצר של התערבות חיצונית טראומטית ליולדת. הן טוענות כי צוואר הרחם הוא סוגר שמגיב כמו כל שאר הסוגרים ש"אינם מגיבים טוב לפקודות" כשבני אדם נמצאים בלחץ או בבהלה. למשל לנסות לחרבן בשירותים ציבוריים כשמישהו פותח לך את הדלת. הסוגר מייד קופא. כשאת מנסה לדחוף תינוק מחוץ לווגינה שלך ואת צריכה להיות רגועה ולנשום, לפחד יש השפעה רבה על היכולת לעשות זאת.
תנועת הלידה הטבעית דחפה ללדת בלי התערבות רפואית כלל. אך הביקורת כלפיה הייתה על כך שהן לא איפשרו לנשים את האופציה לבחור אלא התעקשו על איך אישה צריכה ללדת. יחד עם זאת פעולתן שיפרה דרמטית את האופן שנשים יולדות כיום.
הפתיחה הגיעה והמיילדת שלנו שכבר התחלפה במשמרת מהדרמה הקודמת בטוחה בצעדיה, מעבירה את יעל למצב לידה, לוקחת קומקום נירוסטה כמו קומקום התה של סבתא שלי המרוקאית ושוטפת את החלק התחתון של יעל. עוד רגע שמחזיר אותי לטקסיות השבטית של הלידה. לכמה רגעים נכנס רופא גבר לחדר, הוא צועק "דחפי, דחפי" ובודק את מצב העניינים שם למטה, והנוכחות שלו מרגישה כל כך לא טבעית. היה בא לי להגיד לו שיסתלק, אבל איכשהו הוא התנדף מעצמו. הלידה לא המשיכה כמצופה כי פניו של הגור הקטן היו כלפי מעלה והתקשו לצאת בתעלת הלידה. נדרשה התערבות רפואית. אן שכבר לא הייתה במשמרת דאגה שנהיה בידיים בטוחות ועשתה לנו העברת משמרת עם ד"ר קוגן שהוציאה את הגור עם ואקום.
באסרטיביות רבה ובמה שנדמה כמו עבודת אינסטלטור לכמה רגעים הפלא הזה מתרחש ויוצא מהגוף של האישה שלי הבן שלנו, את מתקשה להבין שזה אדם שיוצא משם, הראש נחלץ, אחריו יד זעירה ובבת אחת שאר הגוף הסגול המכוסה בדם. זה קרה. היא בסדר, הוא בסדר כולנו בסדר.
אין סיפור לידה אחד הדומה לאחר. כל סיפור לידה מכיל בתוכו אישה שונה ותינוק שונה שמנסה לצאת אל העולם ועל כן כל לידה היא אחת ומיוחדת במינה. אנחנו צריכות שבט כדי ללדת, עדת נשים מבוגרות ומנוסות שיבטיחו לנו בידיים המיומנות שלהן שאנחנו בסדר, שהכול בסדר. למזלי קיבלנו את עדת הנשים הזו, ד"ר דקלו, אן, שלרגע לא שכחה שלהביא ילדים לעולם זוהי מתנת האל והיא שליחה של הדבר, למיילדת שלנו לאה, לרות המלאכית, לד"ר קוגן וד"ר פרהדיאן שנכנסה אחרי הלידה לבשר שדיברה עם אן שכבר הגיעה לביתה אחרי משמרת ארוכה במיוחד ועדיין ביקשה עדכון. לצוות הרפואי של חדרי לידה ומחלקת יולדות וולפסון. תודה שנתתן לנו להרגיש חלק משבט.
אנחנו כולנו עושות עבודה גדולה, מביאות ילדות וילדים לעולם, מגדלות אותם ונותנות בהם חיים.
