מאת: מיכל זקס
לראשונה בצה"ל, כך התבשרנו לפני מספר ימים, האישה ג' קיבלה דרגת סא"ל ותתפקד כמפקדת יחידת איסוף מודיעין ביחידה המהוללת 8200. זאת לאחר שביצעה תפקידים חשובים בתחום הסייבר והמודיעין. גם יפעת תומר-ירושלמי, התבשרנו, מונתה השנה לדרגת אלוף, כפרקליטה הצבאית הראשית.
כלומר, כיום נמצא בצה"ל כשש נשים בדרגת תא"ל ובפועל, מתוכן, 2 בדרגת אל"ם, דרגה שניתנה רק לצורך ייצוגי.
אז תם עידן תקרת הזכוכית בצה"ל? "ניצחון השוויון" נחגג בקול רם. עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי צבא בכירים שמחו להיות שותפים ושותפות לחגיגה של הצעדים "הנכונים" ול"פרסום הרצוי, הראוי" חברתית, בצבא ובכל זרועות הביטחון. בעיתון הצהלי "במחנה" נמצאו סופרלטיבים רבים על "נשים כחלק בלתי נפרד מצה"ל", על "יותר ויותר תפקידים…הישגים פורצי דרך", וכמובן "בדגש על שילוב נשים בתפקידי מפתח ובדרגות בכירות". טפיחה קבוצתית על השכם.
האמנם הגיע הזמן לחגוג את השוויון המגדרי בצבא הישראלי?
פעמים ההרגשה היא כי חגיגות חוזרות ונשנות אלה הן הן ההוכחה לכך שאנו רחוקות עדיין, שנות אור, מהשאיפה של שוויון תפקידים במקום "הכי מאצ'ואיסטי" עלי אדמות – צבא, צה"ל.
עצם גיוסן של נשים "סימל" בעבר, כביכול, שוויון. אבל במציאות לא תמיד, אם בכלל, היה "צבא העם" בהכרח ערובה לקידום שוויון חברתי, אם רשמית או מהותית. אפליה מובנית התקיימה בצה"ל מיומו הראשון. "צבא העם"? האם היה קיים אי פעם? בן-גוריון הקים את "צבא העם", שהיה צבא של "חזית ועורף", של הסללה מגדרית סטריאוטיפית של גברים לתפקידי לחימה ושל נשים לתפקידי שירות, פקידות, מורות, אחיות.
נקודה חשובה בחגיגה המתמשכת על שינוי מעמד האישה בצה"ל היא בג"צ אליס מילר המפורסם משנת 1995, שנחשב לנקודת מפנה. נקבע בו כי נשים זכאיות לשוויון הזדמנויות ולא ניתן לסגור בפניהן את תפקידי הטיס. התוצאה? חגיגה נוספת! הגיעה הטייסת הראשונה, ואז השנייה ואחריה עוד מספר טייסות. ואח"כ הגיעו חיילות בתפקידים מבצעיים ולוחמה – חובלות, לוחמות מג"ב, לוחמות נ"מ, לוחמות בגדוד קרקל.
חדשות לבקרים אנו מתעדכנות על תפקידי נשים, מצליחות ומוצלחות, שגמעו את הפערים בינן לבין הגברים במדים. אבל אל לנו לטעות. אנו עדות למעין "ריקוד צה"לי נשי": מספר צעדים קדימה, בקידומן של נשים לתפקידים חשובים ובכירים אך, למרבה הצער, גם צעדים רבים אחורה. קחו לדוגמא את הנשים שסיימו, למשל, בהצלחה קורס לוחמות בשריון, אך לא הורשו לממש הצלחתן.
"צה"ל אינו חברה לשוויון חברתי, גם לא חברת כוח אדם"
למרות שינויים, פרסומים והצהרות של העשור האחרון, האם באמת חל שינוי מהותי במעמד הנשים בצה"ל? לדעתי התשובה היא לא. תקרת הזכוכית בצה"ל עדיין צופה עלינו מלמעלה.
קצינים בכירים עם רקורד מבצעי מקבלים עדיין עדיפות בקידומם. זו המציאות. לאחרונה הרמטכ"ל כוכבי, בכבודו ובעצמו, מינה מספר קצינים בכירים לתפקידים משמעותיים. כולם גברים. הוא גם הצהיר על כך שהוא צריך את "הטובים ביותר, כדי לנצח במלחמות" ("הטובים", לא "הטובות" וללא אזכור של נשים).
גם אלוף מוטי אלמוז הכריז בטרם עזיבתו את התפקיד כי צה"ל אינו חברה לשוויון חברתי, גם לא חברת כוח אדם. הצורך המבצעי והכשירות הפיזיולוגית, לדבריו, הם שיביאו לניצחון של ישראל וצה"ל. פורום מטכ"ל עדיין בעל רוב גברי מובהק. הפירמידה הפטריארכלית שבראשה גברים – חיה ונושמת במלוא עוזה. ובראש הפירמידה? האם יש סיכוי ל"רמטכ"לית"? כנראה "לא בבית ספרנו", לא עתה, לא בקרוב.
המחסום לקידום נשים לתפקידים פיקודיים מוטמע במבנה הצבאי. תפקידים פיקודיים דורשים רקורד מבצעי, התנסות "בשדה", בלחימה הלכה למעשה. כיום נמצאות במערך הלחימה רק כ – 18% של נשים. רובן אינן בדרגים "המסתערים".
גישה זו קיבלה חיזוק מלא (2019) ע"י לא אחרת מיועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם) יפעת תומר-ירושלמי, שגם מונתה השנה (2021) לדרגת אלוף כפרקליטה הצבאית הראשית. היא הסבירה שהניסיון בשטח הוא מהותי: "מי שיודע להוביל את הצבא הגדול הזה לכדי ניצחון במלחמה, הוא זה שצריך להיות רמטכ"ל"
"בלעדיכן, הרעיות, הרי השירות הצבאי היה בלתי-אפשרי"
התפיסה הזו אינה רק מערכתית פנים צבאית, היא קשורה לתפיסות שנפוצות בחברה הישראלית כולה. עדיין יש המתנגדים לתפקידי לוחמה של נשים מסיבות המועלות חדשות לבקרים בציבור הישראלי. מדובר על הכוח הפיזי המועט של נשים מול גברים, על "תפקידיהן" בחברה ובמשפחה כנשים וכאימהות, על ההתנגשות בין קריירה נשית למשפחה. בנוסף קיימת התמודדות עם סטריאוטיפים שונים ומובהקים הנוגעים לאישה ונשיות.
וכזיכרון אחד הנאומים המפורסמים במדינתנו: הנאום, "לא יהיה בסדר" של יצחק רבין ז"ל, בטקס סיום מחזור של בית הספר פו"ם (לפיקוד ומטה) של צה"ל, 27.10.92 .
"ברכה כפולה ומכופלת אני חייב, כולנו חייבים, לכן ולכם – הרעיות ובני המשפחות. לא תהיה זו הגזמה לומר שבלעדיכן, הרעיות, הרי השירות הצבאי היה בלתי-אפשרי. אומרים, "אשת חיל מי ימצא". אתם מצאתם. אלמלא התמיכה, הגב, העזרה, ההבנה שלכן, של הרעיות והחברות – ובמקרה זה של פו"מ, גם כמה בעלים – אפשר שלא הייתם מגיעים לרגע היפה הזה. אתן נושאות בעול במשך השירות הצבאי ולעיתים משלמות את המחיר – וראויות לכל מחמאה. לכן, הרעיות, האימהות, החברות, אתן שיודעות את שעות הבדידות, את רגעי הדאגה בבית – תודה מכל הלב."
לא לנאום עצמו נידרש, ולא לתוכנו, אלא דווקא לדרך בה בחר לפתוח נאומו. הדרך בה ראה, כאיש צבא לשעבר, רמטכ"ל לשעבר, את הנשים תפקידן ומקומן.
וועדות רבות הוקמו לתיקון ושיפור מקומן של נשים בצבא. למשל, וועדת שגב, עם המוטו "האדם הנכון במקום הנכון". אך בינתיים לא מומשו רוב ההמלצות. כשנשאל אלוף אלעזר שטרן (מיל') אם הצעות ועדת שגב נקברו, ענה: "יכול להיות. לפעמים צריך להיות קברן".
כיום יש הרואים צדק בטענה כי "שווה אינו בהכרח זהה". לכן קיימת הצעה כי מבחנים לקבלת תפקיד כזה או אחר, יהיו פרטניים ולא מגדריים, וזאת מבלי להנמיך סטנדרטים של יחידה. כלומר, גברים ונשים ישתתפו במבחנים ויתקבלו מי שיתאימו. אבל מבחני הסטנדרט מהווים, עדיין, בעיה בצה"ל כיון שנוצרו מלכתחילה לגברים וגברים נבחנו על-פי כושר ולא על-פי יעילותם לתפקיד. כ"מבחני גברים" לא נלקחו בחשבון חוזקות של נשים כמו גמישות, למשל, כשמדובר במבחן פיזיולוגי.
מי צריכה את זה בכלל?
לבסוף נשאלת השאלה; מדוע מתעקשות נשים להשוות מעמדן המקצועי לזה של הגברים בצבא ולשאוף לתפקידי לוחמה ודרגות רמות? אכן, קידום נשים הוא מטרה חברתית "פשוט" כיון שהן מהוות 50% מהאוכלוסייה, בחברה ובצבא. אך האם השוואת המעמד והתפקידים בצבא משרתת אותנו הנשים נכונה? האם, אכן, מדובר במיצוי הפוטנציאל הנשי על גווניו השונים? שבירת תקרת הזכוכית בצה"ל? שינוי הסללות מגדריות? מימוש של ערכים חשובים כמו שוויון מגדרי? האם יש לבחון גיוסן של נשים ברוח מושגים אלה או לצד התוצאה, נכון להיום, במציאות כיום?
ואולי בכלל הגיע הזמן לצבא מקצועי על פניו של "צבא העם"? האם הגיע הזמן לביטול חוק גיוס חובה שממילא מחריג חלקים נרחבים "בעם"? בצבאות העולם חוק גיוס חובה לנשים הינו יוצא דופן. בצבאות רבים מתקיימים, כיום, יחידות צבאיות על בסיס מקצועי תוך מתן שוויון הזדמנויות מלא לנשים. הגיוס במדינות רבות אינו בגדר חובה. למשל, שר ההגנה הבריטי, ב – 2018, הודיע על פתיחת כל היחידות בצבא ובחירה שתהייה על סמך קריטריונים של יכולת ולא של מגדר. גם בארה"ב , צבא מקצועי, הוחלט שכל המקצועות פתוחים, לנשים וגברים כאחד.
אולי, בצבא מקצועי, תמצאנה הישראליות ביטוי מוצלח יותר לכישוריהן ויכולתן? אולי כדאי לתת את ההחלטה בידן אם הן רוצות או לא לממש את יכולותיהן במסגרת זו?
לקריאת כתבות נוספות על נשים בצה"ל לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: חיילות צה"ל עוברת בסך ברחוב יפו בירושלים (נסרק משקופית), ירושלים, מקור: אלכס רינגר
