מאת: ד"ר דורית קידר

ההפגנות בבלפור מרגישות לפעמים כמו קרנבל, ולא במקרה. המחאה הנוכחית יוצרת "מרחב קרנבלי": אזור של יציאה מהשגרה בו המותר והאסור נשזרים זה בזה באופן אותנטי, ובו דפוסים אידאולוגיים נסדקים ואלו מלווים בטשטוש עכבות חברתיות והתניות תרבותיות.

כל עליה לבלפור למשל, הופכת זמנית את כל המתחם למקום בו נחגגת החירות לומר בקול רם דברים שעד כה הציבור חשש לבטא. בלפור למעשה הופך למעין גן עדן למסרים חתרניים והומוריסטיים הממיסים גבולות מעמדיים, מגדריים ואסתטיים.

וזו הסיבה לכך שהקרנבל, ובלפור בתוכו, הוא אימתו של השליט. אירוע קרנבלי הוא חוויה שכולה חציית גבולות ושהכול בה לגיטימי. ב"זמן קרנבלי" קהל רב-סגנוני יוצא מהריתמוס הרגיל של החיים, ויוצר חוויה דיאלוגית של מחאה פוליטית וחברתית.

והשלטים… הו! השלטים. נוסף ל"ביבי הביתה" שהיה נעול 10 שנים, ניתן למצוא בקרנבל בלפור בין היתר: "חייזרים נגד חזירים";  "הכל עובר גם ביבי"; "מגיעה לה להיות בטוחה"; "היסטוריונים למען עבר טוב יותר"; "ילדים כשהעפנו את ביבי אמא היתה פה"; "ביבי או ציצי"; "מאמי זה נגמר"; "תלך כפרה עליך!"; "ביבוש זה בסדר לשחרר"; "המדינה הזו צריכה אמא" וחשוב ביותר – "דרושה מנהיגה". פרץ יצירתיות של נשים וגברים; מפגן ראווה של מסרים של נשים למען נשים, המתגלם כדמוקרטיית מידע נפלאה המאפשרת העלאה על סדר היום מסרים שעד כה הושתקו בצורה זו או אחרת.

בבלפור חוגג הקהל התרחשות שכולה דיאלוג מגוון בין דעות פוליטיות ותרבותיות ובין אידאולוגיה ואסתטיקה. לפתע פתאום פורץ לו במרחב הציבורי חופש מוחלט המתגלה כרווי הומור פרטי וציבורי כאחת.

הנשים של בלפור מערערות על המסורת 

מבט מגדרי מראה שקיים קשר הדוק בין נשים לבין המרחב הקרנבלי, שמאפשר לנשים התנהלות חופשית נטולת משטוּר. אם נעשה זום-אאוט ונפנה מבט אל עבר העת העתיקה,  נראה שכאז כן היום: במקום הקרנבלי הצליח הפקפוק הנשי לפרוח.

בעת העתיקה נשים הצליחו להפגין את כוחן ב"מרחב הקרנבלי" בכל מקום שהוגדר כ"חוץ לכרך" כלומר: מקום גבולי המרוחק מהשלטון. בטריטוריה שכזו ניתן היה להטיל ספק בנורמות התרבותיות המקובלות, למשל הנורמות המגדריות.

נשות העבר שהסתובבו במרחבים קרנבליים, הצליחו להציג שיח אחר השונה מהשיח המקובל. הן "זכו" לכינוי מכשפה שלא התייחס לאישה אינדיבידואלית אלא לסטריאוטיפ המזכיר את הסמאלני, החייזר והאנרכיסט, הפורצים לתודעה בסיום כל הפגנה.

כמובן שהיו וישנם שפע ניסיונות לסתימת הפיות של נשים. המגדר של זו שכונתה מכשפה, היה מובן מאליו ובהתאמה, מגדרם של ממציאי התואר מן ההגמוניה, גם הוא היה מובן מאליו. אולם באותה מידה היו וישנן שפע הצלחות להעביר את המסרים האחרים.

הנשים שהפחידו את הרבנים

התלמוד מהווה עדות לגבי החיים היהודיים בעת העתיקה, והוא מחביא בין דפיו את הנרטיב על הדרת הנשים ואת החששות מהמרחב הקרנבלי. רבני התלמוד הבבלי  חששו בעיקר מנשים כריזמטיות ונשים מבוגרות שהיו מוכרות לקהילה, בעיקר כשהן הסתובבו בפרהסיה.

כלומר, חוסר הביטחון של הרבנים נבע מכוח דומיננטי שהגיע מתוך הקהילה עצמה. נשים אלו שזכו לכינוי מכשפה, לא נשמעו לחוקים הקשורים לנושאי מין ולנישואין, ואותן כבר לא ניתן היה למשטר בעזרת שליטה על גופן. בתקופה של פוליטיזציה והאדרת הידע של המגדר הגברי – חוכמה נשית עצמאית הייתה איתות לסכנה, ונראה שמצב זה לא כל כך השתנה.

השיח הרבני טוען: "רוב נשים מצויות בכשפים" (בבלי סנהדרין סז: ע"א) יחד עם זאת, שפע ה"מכשפות" היו למעשה בעלות משלוחי יד של מיילדות או מקוננות, מנהלות בית מרחץ או בעלות פונדק. הן עסקו בבישול ואיסוף תבלינים;  אפיה וטחינה; סריגה וטוויה; ריפוי ורקיחת עשבי מרפא, ושפע פעילויות יצרניות שדרשו את נוכחותן בפרהסיה, לעיתים במרחבים קרנבליים שבהן הן מכרו את מרכולתם.

ועוד התמחות היתה לנשים, כזו שהצדיקה לכאורה את תווית המכשפה שהוצמדה להן – הן עסקו בכתיבה מאגית והלקוחות ראו בהן סוֹכנוֹת לגיטימיות של התחום. נראה שהתקיימה תחרות מרה בין הרבנים שכתבו קמיעות, לבין הנשים שגם הן ידעו ח"ן וסוד ועסקו בכתיבת קמיעות. ההצלחה של הנשים נבעה  משפע חידושים שהן הכניסו לנישת המאגיה: הן שינו את החומר, ואת העיצוב, את השפה ואת המסר.  והרי שינוי ויציאה מהקיבעון מהווים חלום ביעותים לכל שליט שהוא, והסיוט לא נחסך מהרבנים.

המאבק שנערך על פלח השוק של מוצרי המאגיה ועל לקוחותיו, נעשה בעזרת טכניקה מוכרת וידועה – שיימינג. במאבק המקומי על כוח ושליטה, תווית של מכשפה הוצמדה לנשים שאיימו על הסטטוס של הרבנים. וכרגיל במקרים שכאלו, נוספו גוונים של אלימות אל פרי מלאכתן של הנשים, אותו הגדירו הרבנים כעבודת אלילים. הבנייה פטריארכלית זו של ניסיון להדרה ואפליה, לא שונה מהמשפט הנאור: "גם כשאני נוסע בלילה ורואה רמזור אדום…"

"קערות שבעה" בידי הנשים של בלפור

אין דבר המפחיד את השלטון יותר מאשר התרחשות במרחב קרנבלי, בו מתקיים דיאלוג  נטול כבלים ומסגרות,  ושיח ספונטני המשוחרר מהיררכיה והגמוניה. המרחב הקרנבלי הקדום בו התהלכו הנשים, גרר גם הוא רטוריקה אגרסיבית שנועדה לעצב תדמית שלילית לכל מי שאינו נצמד לשיח השלטוני ולמוצריו.

בכיכר פריז, כמה סמלי, מתפתחת לה שפה חזותית שופעת מטאפורות. כל אישה המגיעה לבלפור עם שלט מאתגר שהיא כתבה ומניפה:היא בת דמותה של האישה החתרנית מן העבר, שהשלט שלה התעגל כספירלה בצורה של קערת השבעה. אלו הן הנשים של בלפור, משנות את ההיסטוריה.

צילום: מאיה רומן

 

המרחב הקרנבלי של בלפור, מצביע על שיח אלטרנטיבי פורץ גבולות, וכל זאת, ללא אפשרות משטוּר. כן! למרות השוטרים והפרשים; המכתזיות והקנסות – הביקורת החתרנית נמתחת ונמתחים גם גבולות הסבלנות של הטוען לכתר.

כאז כן עתה – קריאת התיגר במרחב הקרנבלי, מסוכנת לשלטון – מסוכנת מאד. ועל כן אין להתפלא שהאלימות מרימה את ראשה באותו סגנון פטריארכלי עתיק יומין, המתהדר – אם כוח אינו עוזר, נפעיל יותר כוח. נראה שבקרנבל בלפור לא כוח, לא משטוּר ולא הדרה, יתגברו על מפגינות ומפגינים שבידם טכנולוגיה מפותחת. עכשיו נכתבת ההי-סטוריה ולמחוק אותה לא ניתן.

ד"ר דורית קידר היא סופרת וחוקרת המתמחה בדת, מאגיה ומגדר. ספרה "מי כתבה קערת השבעה?" יצא בהוצאת אדרא ונמצא בכל חנויות הספרים. 

כישוף ומהפכה

לקריאה נוספת על מחאה נשית לחצו כאן

כל התמונות בכתבה צולמו בידי צלם שביקש להישאר אנונימי, מלבד התמונה האחרונה שצולמה בידי מאיה רומן

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
השמאל העולמי מפנה גב לשמאל הישראלי, הימין רודף ומשתיק. עם המלחמה שהחלה בטבח בדרום, חווה השמאל הישראלי רגשות קשים של ניכור וחוסר מקום. אלה הרגשות שחוויתי אני מהשמאל הישראלי. אז אנחנו חייבות לדבר

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.