מאת: מריאלה יאבו
אני לא אדם שמבין הרבה בכישוף. למען האמת, אני לא מבינה בזה כלום. הקונספט הזה של "מכשפה" תמיד קסם לי, אבל כל הייצוגים של מכשפות סביבי עסקו ברוחות ובשליטה עליהם, ומה לעשות שאני לא אדם רוחני במיוחד, אז אף פעם לא התעמקתי מספיק. אבל אז נתקלתי בבלוג בשם A beautiful resistance, גיליתי שיש זרם ענק של אנשים שמחברים חיבור הדוק בין כישוף ופגאניזם לבין רדיקליות ואקטיביזם, וסוף סוף הבנתי מה משך אותי בעולם הזה- הכוח, וליתר דיוק, הכוח נגד, או אפילו המחתרתי, שכישוף מייצר.
בהתבסס על כמה מהטקסטים הראשונים שקראתי בבלוג הזה (קישורים לחלקם בסוף!), אני אנסה להסביר את הקשר הזה שבין כישוף לבין התנגדות לסדר הקיים. נתחיל מזה שבראש ובראשונה, כישוף מערער על היררכיות קיימות בין בעלי כוח וסמכות על העולם הרוחני, לבין כל שאר האנשים הפשוטים. ברוב החברות המונותאיסטיות הסמכות הזו "לדבר בשם" ולהשתמש בכוח עליון מרוכזת מאוד, מאל אחד נוצרו גופים שמהווים מעין מונופול עליו, מוקדי כוח בלעדיים ומאוד מאוד חזקים- כנסייה אחת, רבנות אחת… כישוף, או בצורה מאורגנת יותר שלופגאניזם, לוקח את הסמכות הזו מידיהם של מוקדי הכוח, ומפזר אותה בין כל מי שמעוניין בה. וזה אחד המאפיינים שאני הכי אוהבת בו- כישוף הוא המוני, מגוון, עצמאי, חופשי מסמכות רשמית.
דרך נוספת לראות את הקשר הזה בין כישוף לבין התנגדות היא להסתכל על האנשים. קודם כל האנשים שמתנגדים לו- כמרים, רבנים, תיאולוגים, מלומדים, לרוב גברים מבוססים, שמבטלים בהינף יד מתנשא או רודפים עד מוות את העוסקים, ובעיקר העוסקות, בכישוף. מנגד, כדאי להסתכל על מי כן בעניין עד היום- לרוב אלה יהיו אנשים מקבוצות מודרות או שעוברות דיכוי חברתי כזה או אחר, ומשתמשים בכישוף ככלי נשק כמעט יחיד שנותר להם כדי לשנות את המצב, להילחם באי צדק לא רק אישי אלא גם חברתי, כלכלי ותרבותי.
קחו למשל את העבדים האפריקאים באיים הקריביים והשימוש בוודו, אנשי כפר המבצעים טקסים שונים סביב היבול הקרוב, וכמובן נשים. אנחנו יודעות שלאורך ההיסטוריה נלקחה מנשים האפשרות לכוח, וכשאנחנו מחברות נשים עם כישוף אנחנו מקבלות את הייצוג של מכשפה, שנרדפת לא רק על הקסמים אלא בעיקר על הכוח שלה. הרי מה זאת מכשפה אם לא אישה חזקה בעלת ידע ויכולות בעולם שממש מפחד מאישה עם כוח ויכולות ולכן מנסה לחסל אותה?
לסיום, בגלל שאני חנונית, דרך נוספת היא לראות את המשותף בין פגאניזם(על סוגיו הרבים והשונים) לבין תיאוריה פוליטית (כנ"ל). החיבור העיקרי ביניהם היא ששניהם מבקשים לשים יותר דגש על יחסי כוח ועל פרקטיקות מעשיות, מאשר על סמכותם של טקסטים או על אמונות מופשטות. כלומר אצל שניהם הדגש הוא על עשייה, לא על קריאת טקסטים או אמונה/אידיאולוגיה בלבד. אחת הכותבות בבלוג מסבירה את זה כך– אסור לבלבל ספר כישופים עם כלי כישוף אמיתי כמו פגיון, בדיוק כמו שאסור לבלבל טקסט של תיאוריה פוליטית עם מגפון. הפגיון והמגפון הרבה יותר חזקים כשעושים בהם שימוש מאשר קריאת ספרים בלבד.
וזה אולי הנקודה שהכי תפסה אותי, כי אני רגילה לחשוב על דת בשתי צורות- או כדבר רוחני שאני לא ממש מבינה או מתחברת אליו, ובעיקר בגישה המרקסיסטית שאומרת שדת היא "אופיום להמונים". כלומר דת בעצם נועדה לתת תשובות מנחמות ובעיקר משתיקות כדי להרגיע את ההמונים מעוולות יומיומיות בחיים שלהם. לכן דת נתפסת כמשרתת בעיקר את המעמד השולט, המעמד שמרוצה מהמצב הקיים ולא מעוניין לשנות אותו. אבל פגאניזם מציע משהו אחר, מעין דרך אמצע שמחברת בין כוח עליון לבין העולם החומרי הזה שלנו. דרך אמצע שבמקום להציע תשובות מנחמות ומשתיקות, מציעה בדיוק את ההפך. כישוף מציע כלים לשנות, אפילו קצת, את המציאות שלנו כפי שהיא היום.
Magic is the Revolution, Kadmus, https://godsandradicals.org/2015/11/17/magic-is-the-revolution/
Raising the Power of the People: Protest as Magickal Ritual, Sophia Burns, https://godsandradicals.org/2016/08/09/raising-the-power-of-the-people-protest-as-magickal-ritual/
Me Too and the Production of Hierarchy, Shay Woodall, https://godsandradicals.org/2017/10/31/me-too-and-the-production-of-hierarchy/
