איך מחוללת הממשלה מהפכה פמיניסטית אדירה

מאת: ד״ר כוכב אלקיים לוי

אני כותבת את המילים האלה בשעה היסטורית וקשה במיוחד. היד רועדת. ו' באב. לפני דקות ספורות ממשלת ישראל החליטה לבטל את עילת הסבירות. אם להשתמש במילים שיתארו בצורה מדויקת את המשמעות של היום הכואב הזה – זהו היום שבו הממשלה החליטה לקבל לידיה את הכוח לקבל החלטות לא סבירות באופן קיצוני. להתעלם מחציו של העם.

אבל למרות העננה שאופפת את החברה הישראלית ברגעים אלה ולמרות השבר שחשים אלו שחודשים מוחות ומוחים ברחובות באומץ ובנחישות מעוררי השתאות, אני רואה בעיני רוחי עתיד אפשרי שביום זה יש מעט תקווה. יום ההתחלות הסמויות מהעין. ראשיתם של תהליכים שעלינו להבטיח שישמשו תשתית לחברה העתידית. היום שבו הממשלה איבדה את אמון אזרחיה במובן העמוק, אבל גם שברה במו ידיה את הסטטוס-קוו העיקש בנושאים הנמצאים בליבת זכויות האזרחים והאזרחיות פה בישראל, וסללה את הדרך לשינוי מכונן. 

דוקטור כוכב אלקיים לוי

יש משהו שתומכי הרפורמה לא תכננו שיקרה. דבר מה שניפץ חומות בנויות היטב זה שנים בחברה הישראלית. דווקא באדמה חרוכה מקנאות ושמרנות רעיונית נפרצה דרך לחשיפה של עוולות אשר הודחקו במשך שנים בהסכמה שבשתיקה, ובפרט, אט אט נפרם המארג הסבוך שבו המציאות של נשים מוסתרת ומודחקת לרוב. אמנם נשים נמצאות היום בחזית המתקפה שהכריזה הממשלה, עם שפל היסטורי בייצוגן וכשהן ניצבות אל מול שורה של מהלכים, חלקם שקטים וחלקם מוצהרים, שפוגעים אנושות במעמדן. ואולם, זוהי גם העת שבה נשים קמו בהמוניהן. נוכחותן מפעימה על מגוון זהויותיהן, השתייכותן המינית וגילן. ילדות, צעירות ומבוגרות. חילוניות, דתיות ומה שביניהן, חברות הקהילה הגאה, ערביות, חרדיות, מהפריפריה ומהמרכז. לצדן גברים הפכו שותפים יותר מאי פעם למאבק. היום כבר אפשר לומר בבירור, מחאת הנשים בישראל הפכה רבת עוצמה והיסטורית בקנה מידה לאומי ובינלאומי. 

רבות ניעורו באדום להילחם ולדרוש את חרותן וזכויותיהן במאבק מעורר השתאות. בונות אלטרנטיבה. 

וכך, במו ידיה, חוללה הממשלה הנוכחית מהפכה פמיניסטית אדירה. אנו עדות ועדים ברגעים אלו לשינויים טקטוניים שלא יתאפשר להשיג לאחור – לא על ידי פירוק הרשות לקידום מעמד האישה, לא על ידי דחיקת נשים מעמדות מפתח ולא על ידי בלימת חוקים נגד אלימות. עשרות האלפים שנחשפו לאפליה השיטתית ולפגיעה בנשים לא יוכלו עוד להפסיק לראות אותה, ומעתה יבחינו בה בכל מקום. הן לא יוכלו עוד לחוס בשתיקה או להיאזר בסבלנות שתביעותיהן יתקבלו. 

כבר עתה ניכרת עליה משמעותית במספר הזוגות שנישאו מחוץ לרבנות. את ההישג הזה יכולה לזקוף לזכותה ממשלה יהודית משיחית פונדמנטליסטית מתמיד. ואין לי ספק שההישג הזה רק יתרחב. 

את הדם הרותח והלב הדואב מהיום הזה ומההתעלמות האכזרית של השלטון מהעם, אי אפשר יהיה לצנן.                                                                                          

על סדיקתה של הזכוכית המחוסמת

זה כמעט שני עשורים שבהם אני עוסקת במאבק להגנה על זכויות וחרויות של נשים. עיסוק שהוא במידה רבה חציבה סיזיפית של השבילים הפיזיים, המשפטיים והאינטלקטואליים לעבר האפשרות של נשים, על כל מגוון זהויותיהן, ליהנות מכוח חברתי שווה – היא, היא מהות המאבק של התנועה הפמיניסטית. לא, לא שוויון ל…, אלא האפשרות של נשים לעצב את הכוח עצמו, להטביע את חותמן על ערכי החברה, לחיות את חייהן בכבוד, להיות הן עצמן, חופשיות מאלימות פיזית ונפשית, משגשגות מתחושת ביטחון אישי בסיסי, אזרחיות שוות זכויות, שותפות בהחלטות הציבוריות המכריעות, חברות בקודקודי המערכות הכלכליות, הביטחוניות, האקדמיות, התרבותיות ורחמנא ליצלן – הדתיות. 

וחישבו עד כמה רק קיומה של הבטחה אחת מבין רשימה זו – לביטחון בסיסי – הייתה משנה את פני החברה כולה. ביטחון של נשים בביתן ומחוצה לו, חופשיות מאלימות על כל סוגיה. למרבה הצער ההגבלות שנשים כפופות להן בישראל מעצם עובדת לידתן כנשים עדיין מעצבות את גורלן כאן.  

לצד רבות, לאורך השנים היה נדמה שיש סביבנו מעין זכוכית מחוסמת. כיפה שקופה מדומיינת שמתוכה אנו זועקות את דיכוין של נשים ואת הפערים שמותירים נשים למטה ובחוץ, אבל כמעט ואין מי ששומע. רק מדי פעם נפתח חרך והשומעים שומעים בזעזוע או מגיבים בהנהון עצוב. לא עובר רגע ומיד הם ממשיכים בדרכם. 

כשאנחנו לוקחות בחשבון את השילוב העמוק של הדת במדינתנו הקטנה והמשוסעת אין בזה כדי להפתיע. החברה בישראל מתובלת ושקועה בדתיות ממוסדת, מורגלת ברמיסה שיטתית ויומיומית של זכויות של נשים, שבדרך כלל לא זוכה לדיווח וכבר לא חודרת לעצמות. מעין קהות תודעתית. צריך להקדיש לקהות הזו כמה מילים, ולו בכדי שלא ניוותר בקלישאה.

כיצד הפילו ארגוני הגברים את חוק האיזוק האלקטרוני?

בשנת 2018 אישר בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו פסיקה של בית הדין הרבני הגדול ששללה זכויות מאשה מבוגרת רק בשל החשד שבגדה בסיום הנישואים. מעטים מי שיודעים שנדרש מאבק מיוחד להגן על זכויותיהן של נשים מפני פסיקה של בג"צ שהתקבלה ברוב של הרכב שופטים שמרני בעליון. בעקבות ההחלטה הקשה הזו הוגשה בקשה לדיון נוסף, והנשיאה חיות הורתה על הרכב מורחב מיוחד ויוצא דופן של תשעה שופטים ושופטות כדי לדון בפסק הדין הפוגעני שפסקו חבריהם שם. כלומר, כבר היום נדרשים מאמץ ומשאבים חריגים כדי להבטיח זכויות בסיסיות של נשים במבצר האחרון שנותר עומד. וכל זה התרחש עוד לפני כל רפורמה ולפני ששונתה אות אחת בספר החוקים הישראלי. רוב הציבור לא שמע או ישמע על בג"צ הבוגדת (כפי שכונה בהמשך).

הקושי לחדור את התודעה של הציבור בישראל היה ועודנו מכשול אדיר. מידי יום ביומו מקיימים בתי הדין הדתיים דיונים משפילים כלפי נשים, ורבות מדי הפעמים שהם מפרסמים פסקי דין קשים שבלתי נתפס לחשוב שהם נושאים את סמל מדינת ישראל. לא מדובר רק במקרים חריגים. על פי בתי הדין הרבניים, באלפי מקרים בשנה, גם במצבים נורמטיביים וגם באלו הקשים והאכזריים ביותר, אישה כפופה לרצון בעלה במובן העמוק ביותר, כבולה לשלשלאות שהוא מציב לה ושמדינת ישראל והדיינים מהדקים למפרקי ידיה.

אחת המשימות המשמעותיות שאני נותנת לסטודנטיות שלי היא לשוטט בעמוד הפייסבוק של "מרכז צדק לנשים" המייצגות נשים בהליכי גירושין. אני מבקשת מהן לבחור מקרה אחד מבין הרבים המפורסמים שם, כזה שנוגע בהן במיוחד. וכל פעם המשימה הזו מטלטלת מחדש, לא רק עבורן אלא גם עבורי. לטובת הכתיבה כאן, אני גוללת בעמוד כדי להביא דוגמה אחת משלל המקרים: בתיק שמייצגת בו עו"ד ניצן כספי שילוני, רק במרץ השנה (2023), בית הדין סירב לקבוע מועד לדיון בגט למרות אלימות קשה של הבעל כלפי האישה ולמרות שריצה עונש מאסר על איומים ברציחתה. האישה, אישה דתייה, קיוותה כי בזמן שהוא מרצה את עונשו בכלא, בית הדין יסייע לה לקבל את הגט. ואולם, למרות האישום הפלילי החמור, החליטו הדיינים שהמועד לדיון בגט יידחה וייקבע רק לאחר שחרורו מהמאסר, והוסיפו חטא על פשע וקבעו כי אז גם תישמע עמדתו של הבעל האלים בשאלה האם הוא מעוניין בשלום בית. בהתעלמות כואבת ממצבה ובכבוד מפוקפק למוצא פיו של הבעל גזרו הדיינים על האישה להמתין בעגינותה.

כך מקבלת האלימות הזוגית ממד נוסף ונוספת לה אלימות מוסדית, כאשר בתי הדין הרבניים פועלים על פי חוק שאפילו חוקי היסוד בישראל לא חלים עליו. חוק נוקשה יותר מהחוקה המדומיינת. באופן שקשה לתפוס בתי הדין נזהרים מאוד בחרותם של גברים ומגנים מכל משמר על רצונם החופשי לתת את הגט גם במקום שקיימת פגיעה אנושה באישה. תוסיפו לזה את העובדה שנשים לא נתפסות בבתי הדין כבעלות דין אמינות, והנה לכם אזור דמדומים של ממש בחסות המדינה וכספי הציבור משלם המיסים.  

הבנאליות של הרוע

יכולתי לתאר עשרות מקרים נוספים. כמו לדוגמה מקרה שקרה לפני כמה שבועות בלבד, שבו במהלך דיון בבית הדין גבר צרח על אשתו, השתולל, גידף, השפיל והתנהג באלימות קשה אל מול הרכב הדיינים. לאחר ההתפרצות האלימה, שהייתה יכולה לקרות באין מפריע רק בבתי הדין, הוא נאות לתת לה את הגט. היא יצאה מובסת מאולם הדיונים, סיפרה לי עורכת דינה. ככה סתם. עוד מקרה. מקרה ללא שם. שלא פורסם בשום מקום.  

הבנאליות של הרוע, אני קוראת לזה. המילים האלו של חנה ארנדט חוזרות שוב ושוב במחשבתי בלי להרפות. החודשים האחרונים מעלים בחריפות את העובדה שמדובר בפטריארכיה מערכתית משויפת היטב, שהצליחה לאורך השנים לא רק לשמר את מצבן הנחות של נשים בישראל אלא גם להכתיב כבוד (חילוני) לסטטוס קוו והסכמה רבתי לכפיפות לממסד הדתי, ולצד זאת הזינה את הציבור בתודעה כוזבת בדבר שוויון מדומה של נשים (ובכך שאם רק נמתין ונהיה סבלניות מספיק הוא יגיע במלואו). ממחיש את המציאות הזו היטב חוק שיווי זכויות אישה שבו התהדר חה"כ שמחה רוטמן, בעודו טוען שמחאת הנשים מופרכת ולא מציאותית. מעטים יודעים, וחה"כ רוטמן בתוכם, שחוק שיווי זכויות אישה למעשה מכפיף נשים לדין הדתי ולסמכות בתי הדין הרבניים.

בהקשר הזה, במשך השנים, וככל שנחשפתי לאוזלת היד השלטונית והממסדית בהגנה על נשים, ניסיתי לחשוב מה מונע מנשים לצאת לרחובות כמו באותם מאבקים היסטוריים שבהם נשים יצאו באלפיהן להילחם על זכויותיהן. הרי האדמה שלהן כבר עכשיו בוערת. אי הצדק משווע וקורע את הלב כל פעם מחדש. אחת התשובות המרכזיות שהשבתי לעצמי היא שהאלימות היומיומית – המוסדית, המשפחתית והחברתית – ולצדה העול החברתי, התרבותי והכלכלי על כתפיהן של נשים, כבדים מנשוא.  

אלא שהממשלה הנוכחית הצליחה ללבות את גובה הלהבות לממדים שלא שיערנו ולהביא אותנו לתחתית שלא הכרנו. ובכך היא גם הצליחה ליצור סדקים ארוכים ושברים של ממש באותה כיפה שעמעמה את קולן של נשים. 

קונפליקט בלתי אפשרי

על הכוח שבמשק כנפי פרפר עדין

בספרה האחרון כותבת קת'רין מקינון, אחת ההוגות הפמיניסטיות החשובות והמשפיעות ביותר בתנועה הפמיניסטית מיום היווסדה, שהסתכלות ביקורתית כלפי מציאותן של נשים במאבק לחרותן, קטנה ככל שתהא, עדינה כמשק כנפי הפרפר, יכולה לייצר לא פחות מטרנספורמציה מערכתית.

“Butterfly politics means the right small human intervention in an unstable political system can sooner or later have large complex reverberations.” 

היא חוותה זאת באינספור מקרים בימי חייה, כשהובילה תנועה שלמה במילים שבראה יחד עם אחרות עבור כולנו במטרה לחשוף את מארג הנורמות, החוקים והתפיסות שמכתיבים שנחווה את המציאות תמיד בנחיתות מסוימת, בלתי מורגשת כמעט, טבעית להכאיב. אל המהלך הביקורתי הזה שכבר הוכיח את חשיבותו עלינו להוסיף היום את הקומה היצירתית. עלינו להציע היום יותר מתמיד את הנרטיבים, הנורמות, הערכים, הידע, המסורות, השקפות העולם המגוונות ביותר והנחות המוצא שיביאו אותנו אל עבר מציאות שבה נשים – קולן, גופן, צרכיהן וחוויית החיים האנושית הייחודית להן – יהיו הבסיס המכונן והמרגש ביותר לחברה העתידית בישראל.

ברגע ההיסטורי הזה עלינו לשאוב כוח מהתקווה שבקולות המחאה החדשים. הכוח הפוליטי שיש בידינו הנשים חסר תקדים, גם אל מול ממשלה דורסנית.

עשרות אלפי נשים צועדות ועומדות יחד מדי יום ושעה. הן עושות זאת בגב זקוף. בראש מורם. 

בנפש חזקה. בלב שיודע בדיוק מה הדרך הנכונה. 

התקווה הזו שלהן הופכת היום למעשה פוליטי. רדיקלי מתמיד.   

עם התקווה הזו עלינו לפעול בתבונה. להתכנס ולתכנן את מהלכינו היטב. 

עלינו לקחת לעצמנו את הכוח שאי אפשר להפקיע מאיתנו: הכוח ליצור ולקדם היום רעיונות גדולים מתמיד. הכוח לחתור ליעדים שאפתניים מתמיד. הכוח לחשוב רחוק ובאופן יצירתי. היצירתיות הופכת היום למרכיב חיוני ביכולת לשנות את המציאות. נדרשת יצירתיות פמיניסטית עוצמתית, פרועה, כועסת, אוהבת, חזונית, כזו שאופקיה רחבים כרוחב השמים. עלינו להאמין שבידינו הכוח להגות, לדמיין וליצור חזון למציאות אחרת. לשם כך, עלינו להפיח רוח ברעיונות נשכחים ולהאמין באלו הנראים בלתי אפשריים.

האמינו לי, תהא זו ההתנגדות במיטבה. לא עוד להסתפק בפתרונות טובים לבינתיים. לא לתאר את העולם שאנחנו חושבות שאנחנו יכולות להשיג, או את העולם בו מאלצים אותנו להתפשר, אלא את העולם שבו יש בידינו כוח חברתי שווה. כל אחת וסיפורה הייחודי. עלינו לשרטט את העתיד ולדמיין את היום שאחרי כפי שאנחנו רוצות שיהיה עבור ילדותינו וילדינו.

בראש ובראשונה עלינו לחתור ולהבטיח את השינויים ההכרחיים – ובין היתר, ההכרח לפעול להפקיע את סמכות בתי הדין הרבניים להגביל את חרותן של נשים, ולאפשר לכל אזרחי ואזרחיות המדינה להינשא ולהתגרש באופן חופשי, לדרוש מנגנונים קשיחים שוויוניים בלבד להבטחת ייצוג מהממשלה העתידית שתבוא ולהכין כבר היום את הקרקע והחוקים שיבטיחו זאת. דרישתנו תהא לנוכחות שוויונית בלבד במפלגות, במוקדי קבלת החלטות, ובייחוד בפורומים הצבאיים והביטחוניים (ולא ייצוגיות "הולמת"). עלינו לעשות זאת תוך הצבת יעדים ברורים לכל גופי הממשלה. מדינות שצלחו את פערי הייצוג הן רק אלו שהציבו יעדים קשיחים לייצוג, שהניחו תמריצים וסנקציות ברורות שחלו על כל מפלגה ומפלגה, ובטח לא התירו הדרה על רקע כבוד לטיעון דתי כזה או אחר.  מיותר לציין שאין בתי דין דתיים עם סמכות דומה במדינות דמוקרטיות. 

רבות מבקשות היום לדעת יותר ולהבין לעומק את הפערים – אלו הבולטים ואלו השקופים. אליכן אני פונה – צאו ולימדו. זו העת לצאת ולרכוש ידע על מאבק הנשים ולשאוב מכך כוח ותעוזה. המהפכה הפמיניסטית היא אחת המהפכות הגדולות והחשובות ביותר במאה ה-20. קשה להפריז בחשיבותה ובהשפעתה על חיינו – נשים וגברים כאחד. עם זאת, ידוע עליה רק לקומץ מתעניינות. במבט לאחור, אולי זה לא צריך להפתיע שיידע על המהפכה הפמיניסטית כל כך קשה להשגה בהתחשב בשינוי החברתי האדיר שנשים מודעות הצליחו לחולל בחברה. הסתכלות מגדרית היא זו שהובילה לפריצות הדרך המשמעותיות ביותר עבור נשים ועבור בריאותן הפיזית והנפשית. לכן אי אפשר לומר מספיק פעמים, צאו ולימדו. ידע הוא כוח וחשיבה פמיניסטית מעצימה, מחזקת ומדייקת את שאיפותינו. 

בהסתכלות קדימה, עלינו ליצור מרחבים ועשרות מעגלים שבהן נשים ייפגשו להניע פעולות ויוזמות, יפעלו לחצוב את החרות שלהן ולדמיין את האפשרויות העומדות בפניהן. אל לנו לכלות את כל כוחותינו בבלימת ההרס אלא להקדיש את עמלנו ליצירת מרחבי התנגדות חדשים וחיזוק אלו הקיימים. במציאות המשברית שסביבנו זה שנים ושמכריחה אותנו בתגובתיות אינסופית, נדרשת התחדשות רעיונית. לצורך כך, עלינו ליצור פלטפורמות לשיתופי פעולה רחבים מתמיד. אנו נדרשות היום יותר מתמיד להמשיך לפתח סולידריות פוליטית עמוקה, בתנאים משלנו, על בסיס הכרה במגוון החוויות, הרעיונות והמאבקים המעמדיים שעיצבו את החברה הישראלית. עלינו ליצור מנגנוני עבודה משותפים שיכפילו את הכוח זו של רעותה, ולפגוש זו את זו פנים אל פנים. עלינו להנהיג את המהפכה הבאה בתעוזה ומבלי להטיל ספק בצעדינו. גם אם נטעה שוב ושוב. המהמורות יבטיחו שיהיה פה עתיד אחר לבנותינו.

אם תרצו כך יהיה

ודבר אחרון, ההיסטוריה מלמדת אותנו הנשים לפקפק במהפכות. ובייחוד אלו החוקתיות. מהפכות כאלה משאירות נשים הרחק מאחור. רגע חוקתי אחד חשוב במיוחד כלקח לימינו. ב-1789, ימי ניצחונה של המהפכה הצרפתית וכינונה של החוקה החדשה, גילו הנשים שכל דרישותיהן במחאה נותרו מאחור. הצהרת זכויות האדם הצרפתית החדשה קבעה כי הגברים, והם בלבד, "נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויותיהם". ההכרזה הזו הפכה לאחד הטקסטים המכוננים בתחום זכויות האדם וסממן להטיות שפוגעות בזכויות נשים עד היום. לאחר פרסום ההצהרה נשים יצאו לרחובות, נותרו לבדן בצעדות ופנו בעתירות להרחבת השוויון ולבקשה הפשוטה שייחשבו כבני אדם. 

היום כמעט בלתי נתפס לחשוב על אותם הגברים האינטלקטואליים הליברלים שלחמו לצדן והתפשרו על זכויותיהן. אולאמפ דה גוז', אחת ממובילות המחאה, ניסחה ברגע החוקתי הזה הצהרה מרהיבה בדבר זכויות הנשים והאזרחיות. היא עשתה זאת בתקווה אמיתית שזו תתקבל כמסמך משלים לחוקה החדשה. היא כתבה אז בכאב ובתחינה כי הנשים "מבקשות להיכלל באסיפה הלאומית. זכויותיהן הן טבעיות, לא ניתנות להפקעה ומקודשות". את דבריה היא סיימה בעצב על מי שהשאירו אותן מאחור, עם תחושה קשה אף יותר מימי טרום המהפכה. מסביבן הן היו צריכות לראות את החרות ניתנת אבל מבלי שהפכה לשלהן. ברגע הזה היא פונה בקריאה מעוררת השראה לנשים כולן להילחם על זכויותיהן: 

"קומי אישה, עורי; פעמוני התבונה נשמעים ברחבי תבל כולה; הכירי בזכויותייך… האדם העבד הכפיל את כוחותיו, וכדי לנתץ את כבליו היה עליו להיעזר בכוחותייך שלך. משיצא לחופשי, נהג באי צדק כלפי בת בריתו. הו נשים! נשים! אימתי תחדלנה מעיוורונכן? אילו יתרונות העניקה לכן המהפכה? בוז מובהק יותר, זלזול בוטה יותר…. העמידו אתן באומץ לב את עוצמת התבונה אל מול טענות השווא של העליונות; התייצבו כולכן כאחת… הציגו לראווה את כל עוצמתו של אופייכן… יהיו אשר יהיו הסייגים שיציבו לפניכן, יש לאל ידכן לגבור עליהם; 

אם תרצו כן יהיה." 

במילים אלו חותמת דה גוז' את ההצהרה המכוננת שתישאר נכס לדורות ומותירה אותנו עד היום עם השאלה הבוערת – האם המחאה הנוכחית תצליח במקום שבו נכשלנו כל השנים? האם מובילי המאבק ילחמו לכונן את אותה מציאות שוויונית שאליה שואפות אותן הנשים אשר מובילות ונושאות על גופן ונפשן את המחאה? האם נצליח לשנות את החוקים, המנגנונים והעוולות שהותירו את הנשים בישראל כבולות בכבלים שקופים?

זוהי אולי הפעם האחרונה שיהיה בידינו לעשות זאת.

עלינו לזכור, לא הייתה זכות אחת שניתנה לנשים ללא מאבק. לא זכות אחת ויחידה שניתנה לנשים מכוח אנושיותן בלבד ובלי מלחמה עיקשת וכואבת בדעות קדומות על חייהן.

בעת הזו, במציאות שבה הכוח שב "ומדבר בצורה חלקלקה" (ג'ון סטיוארט מיל, שעבוד האשה) אנו נדרשות לסוג אחר של מאבק. מכל האתגרים, האתגר המשמעותי ביותר של התנועה הפמיניסטית בעת הנוכחית הוא האתגר היצירתי. הגיעה העת שנכתיב אנחנו את הכללים, תוך פירוק כל ההיררכיות שהכתיבו פחד, דת כופה ואלימות, נברא אנחנו עולם חדש. נתמסר למאמץ האינטלקטואלי, הנפשי, הרוחני והתרבותי הניכר שנדרש כדי לכונן מציאות אחרת, כדי שלא עוד נשתרך ונכלה כוחות בהתנגדות לעוד מהלך ועוד מהלך של שלטון ההרס הזה. כדי להוביל התנגדות מִשֶּׁלָּנוּ. מציאות מִשֶּׁלָּנוּ.   

אם תרצו כן יהיה

ד״ר כוכב אלקיים-לוי, מרצה וחוקרת במשפט בינלאומי, דיני זכויות אדם ומגדר, המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. מרצה בחטיבה לביטחון ומשפט באוניברסיטת רייכמן, עמיתת מחקר במכון הרטמן ומכון דיוויס. ראשת מכון דבורה 

 

ההתחלות הסמויות מן העין / ד"ר כוכב אלקיים-לוי

 דמיינו תיבה של זכוכית.

תיבה ובתוכה נשים.

ואיתן ילדים. ולצידן ילדות.

ואיתן ולצידן נשים נוספות המייצגות אותן, המחזקות אותן, המהוות משענת או כתף לעת צרה.

והזכוכית היא זכוכית עבה.

כבדה.

וזעקתן של הנשים במרחב השקוף אינה נשמעת לרוב.

וכשהיא נשמעת – היא נשמעת מעורפלת, חלושה, עצובה.

עצובה מהסוג הנשכח.

והבוהים מבחוץ בוהים. מבטם לעיתים תמה, מבולבל.

מבטם לעיתים מכורכם ועצוב.

 יש המתבוננות וחולפות.

יש המהנהנות בהזדהות ועצב וממשיכות הלאה.

יש המהנהנים בהבנה.

אלה חושבים בליבם שאין בידם לשנות סדרי עולם הנהוגים מימים ימימה.

ויש כאלו שמבטם סולד, נוקב ומוכיח.

"שֶׁבְּנָהּ הזועקות!" הם מצווים עליהן.

" שֶׁבְּנָהּ ושמורנה על מוצא פיכן" הם הולמים בהן.

כי קולכן אינו ערב. אינו רצוי.

הס. הס.

יש המצטרפים אליהם להשיב אל תא הזכוכית בזעם,

מה לכן כי תלינו?

מה לנו כי נאמין לדבריכן?

והרוב. הרוב חולפים שם. על פני התיבה. מתקדמים בריצה או פסיעה מהירה. פעמים שולחים מבט חומל בנשים, פעמים משפילים מיד עיניהם מטה. הצידה. מבוכה רגעית עוטפת אותם. מזמזמים הם לעצמם דבר מה שיחליש את הקריאות הבוקעות מהתיבה. נחפזים לעיסוק הבא.

יש ימים שבהם נצבעת הזכוכית באדום.

אדום בוהק. סמיך.

ואז הזכוכית כבר לא שקופה.

בימים אלו כולם קרבים בעניין רב אל הקובייה האדומה הבוהקת.

ואז שולחים הם מבטים נחרדים אל הזגוגית ואל הנשים הדומעות בתוכה.

קרבים יותר לשמוע הצעקה. שולחים כפם אל לחיים כאחוזי תבהלה.

וכשנראה שאולי אז ייקחו האבן לרגלם לנסות ולנפץ את הזכוכית, מתעשתים הם מיד ושבים למרוצת יומם.

אין זה בסמכותם.

אין זה בידם לסדוק את השביר.

פרפרים קיימים גם במקומות החשוכים ביותר.

יש מי שידן נשלחת לגעת בזכוכית. לחפש חיבור. לבקש לדעת עוד. מצמידות הן את אוזנן חזק חזק לזכוכית.

פרפרים קיימים גם במקומות החשוכים ביותר.

הן מרימות אבן ועוד אחת. משליכות אל הזגוגית.

צובעות עצמן אדום. שיבחינו בהן. מנסות לחזור בקולן הן על קולן של הנשים הרבות שם בפנים.

יש שמצטרפים אליהן. משליכים גם הם אבן.

הם אוחזים ידיים עכשיו.

והקול הנשמע מתוך המרחב השקוף לעוברים ושבים מעט רם יותר. סדק נפער בזכוכית.

ועוד אחד. ועוד אחד.

והסדקים מתארכים.

הם מתרבים כמוצאי שלל רב. מתרפקים על החרות שנדמית אפשרית.

בחוט הדק שקשור עכשיו בין הפנים אל החוץ, החלו אחדות לבנות מציאות אחרת.

אחדות ככוכבים בשמים זוהרים ומרהיבים.

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ביאן אבו סולטן
ביאן אבו סולטן היא עיתונאית פלסטינית המתגוררת בעזה. כשפלש צה"ל לבית החולים שיפא, נעלמה ביאן למשך ימים ארוכים והשמועות סיפרו שנעצרה על ידי צה"ל. תעלומת היעלמותה הביאה את עדן קלייבן-פקטר לחקור את סיפוריהם של עיתונאים עזתים במלחמה

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.