בלארוס: הנשים שמפילות את הדיקטטורה האחרונה באירופה

מאת: אירית ויינברג

ברפובליקת בלארוס, אותה נהוג היה לכנות עד לא מכבר "הדיקטטורה האחרונה באירופה", שולט משנת 1994 אדם בשם אלכסנדר לוקשנקו. כשהוא נבחר בפעם הראשונה הסלוגן שלו היה: "עידנם של שליטים בני שבעים הסתיים. בלארוס זקוקה לאנשים חדשים ופוליטיקה חדשה". בסופו של דבר בלארוס הפכה למעין מוזיאון של ברה"מ באמצע אירופה, וכמו שאמר לורד אקטון במאה ה-19, "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט".

וכך, בלארוס הפכה, אומנם לא לדיקטטורה, אבל בהחלט לאוטוקרטיה – מדינה בה שולט אדם אחד בעריצות, אך שומר על מראית עין של חופש ודמוקרטיה, שולט בעם שלו לא באמצעות הפחדה וכוח הזרוע, אלא באמצעות שליטה בכלי תקשורת, מערך שלטוני ופקידותי מאונך, הרס שיטתי של חברה אזרחית ועניינה בפוליטיקה, כך שגם במצב של מראית עין וחופש תנועה וביטוי, אף אחד לא יחשוב אפילו שיש צורך להחליף את השלטון (מי אם לא לוקשנקו?).

כמובן, לגמרי בלי אמצעים אלימים המערך הזה לא היה מחזיק מעמד, ולכן לוקשנקו תמיד דאג להיפתר מכל שמץ של אופוזיציה פוליטית – מועמדים מבטיחים נפסלו ממרוץ לנשיאות באמתלות כאלה ואחרות, חלק נעצרו ונשפטו על כל מיני עבירות מפוברקות, שהוצגו כמובן כאמתיות לחלוטין בכלי התקשורת.

לוקשנקו גם הצליח לשמור על יציבות כלכלית יחסית לאורך השנים ונחשב למי שהצליח להמריץ את הכלכלה אחרי שנים של צמיחה שלילית ולשמור על שלום ושלווה במדינה לאחר התפרקות ברה"מ, בעוד המדינה השכנה אוקראינה, למשל, עברה תהפוכות קשות, כולל פלישה של רוסיה וסיפוח של קרים.

אומנם היו קולות שדיברו על כך שהגיע הזמן להחליף את המנהיג, אבל רוב האוכלוסייה כנראה באמת השתכנעה שאין לבלארוס מנהיג מלבד לוקשנקו.

על מה כולם מדברים: מה בעצם קרה השבוע?

לוקשנקו אומנם שמר על יציבות כלכלית יחסית של מדינתו, אך המדיניות שלו מנעה צמיחה של המשק ועוררה חוסר שביעות רצון בקרב צעירים.

תדמיתו של לוקשנקו נפגעה במיוחד בעקבות המדיניות בה נקט בתגובה להתפשטות וירוס הקורונה החדש. הוא פשוט לא הכיר בו. הודיע שזאת היסטריה כלל עולמית ושבמדינתו אין שום קורונה. בשיא המגפה הוא ארגן את הצעדה המסורתית לכבוד סיום מלחמת העולם ה-2 ובאופן כללי דרש מאזרחיו להמשיך כרגיל. אזרחים רבים הרגישו שלמנהיג שלהם לא אכפת מהם, מבריאותם ומחייהם.

בתוך כך הבחירות התחילו להתקרב. שלא כמו בכל הפעמים הקודמות, הופיעו מול לוקשנקו שלושה מועמדים חזקים: ויקטר בבריקה (Viktar Babaryka), יו"ר הוועד המנהל של אחד הבנקים במדינה ונדבן ידוע. השני היה ולרי צפקלו (Valery Tsepkalo), פוליטיקאי, דיפלומט ויזם, שבין היתר היה שגריר של בלארוס בארה"ב ובמקסיקו, ובין השנים 2005 ו-2017 עמד בראשו של הייטק פארק, שהפך לגדול ביותר באירופה.

המועמד השלישי  היה סיארחי טיחנובסקי (Siarhei Tsikhanouski), וידאו בלוגר מאוד פופולרי שהתפרסם בראיונות שערך עם אנשים פשוטים ברחבי בלארוס, ראיונות שחשפו את המצוקה הכלכלית ואת הבעיות בהן נתקלים הבלארוסים, שאינן מוצאות שיקוף בערוצי הטלוויזיה הממלכתית. במאי 2020 ערוץ היוטיוב שלו מנה 140,000 מנויים, במדינה עם כ-9.5 מיליון אזרחים.

בבלארוס המעוניינים להיות מועמדים לנשיאות חייבים לאסוף מספר קבוע של חתימות מאזרחים כדי לקבל אישור מוועדת הבחירות להיחשב כמועמדים רשמיים, אבל לטיחנובסקי אפילו לא אפשרו לאסוף חתימות. יחד עם זאת, משום מה כן אישרו שאת החתימות יאספו על שמה של אשתו, סבטלנה. מיד כשהחל האיסוף, טיחנובסקי נעצר בטענה שהפר את החוק הנוגע לאירועים המוניים במעמד זה. כנראה ראו שאף על פי שהמועמד הרשום היה טיחנובסקיה ולא טיחנובסקי, אנשים עדיין נהרו לחתום, והמעצר הבטיח, לכאורה, שכעת הורידו את המועמד מהמירוץ באופן סופי.

הבא בתור היה בבריקה, שנעצר בחשד שהוא והנהלת הבנק – שימו לב – הרוויחו מפעילות הבנק. ולרי צפקלו לא חיכה להצטרף לשניים האחרים ועזב את בלארוס בטרם יזכה בגורל דומה. על פניו הדרך לעוד בחירות חלקות הייתה סלולה. המועמדים שהורשו להתמודד מול לוקשנקו אושרו על ידו והיה ברור שאינם מהווים כל סכנה.

אלא שאז סבטלנה, שכולם ציפו ממנה לפרוש מהמירוץ, הודיעה שתמשיך לאסוף חתימות ותציג את מועמדותה במקום בעלה. האנשים נהרו בהמוניהם, והאישה שעד לפני רגע הייתה רק "אשתו של" אספה את כל הקולות הנחוצים להגשת מועמדות (כן, טירוף, אבל זה ההליך) והמועמדות אושרה, סבטלה טיחנובסקיה הפכה למועמדת לנשיאות בלארוס.

"החוקה שלנו לא מותאמת לאישה": הטעות הגדול של לוקשנקו 

הטעות של הפוליטיקאי הממולח לוקשנקו הייתה, ובכן, סקסיזם. הוא באמת לא תיאר לעצמו שאישה מסוגלת לסחוף אחריה המונים, וכשטיחנובסקיה רק הודיעה על כך שתרוץ במקום בעלה, לא היו רבים שהאמינו שהיא תהפוך למנהיגה פוליטית. אחרי הכול, זו באמת "אישה רגילה", שעבדה כמתורגמנית בעמותות צדקה וגידלה שני ילדים. בהודעה המוקלטת הראשונה שלה על החלטתה לרוץ במקום בעלה, שום דבר לא בישר על ההמונים שיגיעו אל הקלפיות וייצאו אל הרחובות כי היא זו שתראה להם את הדרך לתקווה.

עוד לפני תחילת מסע הבחירות לוקשנקו הפגין זלזול כלפי אפשרות היבחרותה של אישה, כשאמר: "החוקה שלנו לא מותאמת לאישה. והציבור שלנו אינו בשל להצביע לאישה, כיוון שהחוקה שלנו מעניקה לנשיא כוח גדול… אצלנו הנשיא יהיה גבר, אין לי שום ספק בכך." ובהמשך, כשטיחנובסקיה כבר הייתה מועמדת, חידד את דבריו: "החוקה שלנו היא כזאת, שאפילו לגבר קשה לשאת את הכובד הזה. ואם להעמיס אותה על אישה, היא תקרוס, מסכנונת".

אבל קרה הלא ייאמן (לפחות בראשו של לוקשנקו) ואל טיחנובסקיה חברו שתי נשים נוספות: ורוניקה צפקלו, אשתו וראש מטה הבחירות של הדיפלומט הגולה ולרי, ומריה קולסניקובה, ראש מטה הבחירות של ויקטור בבריקו. הסלוגן שלהן היה "אוהבות, יכולות, מנצחות" (בבלארוסית זה לא ממוגדר, כך שניתן לקרוא גם אוהבים, יכולים, מנצחים) והופעותיהן תמיד לוו בסימני ידיים המביעים את הרעיון הזה.

טיחנובסקיה מעולם לא התיימרה להיות פוליטיקאית ותמיד הציגה את עצמה כאישה פשוטה שנלחמת למען שחרור בעלה ושל העם שלה. מצע הבחירות היה פשוט: שחרור כל העצירים הפוליטיים וקיום בחירות צודקות וחופשיות תוך חצי שנה מהיבחרה לנשיאות בלארוס. שלושת הנשים הסתובבו ברחבי המדינה ואלפי אנשים כמהים לשינוי התקבצו לעצרות שלהן, למרות הקשיים שהשלטונות הערימו בפניהן.

מצביעים כועסים הציפו את הרחובות, השלטונות חסמו את האינטרנט

ב-9 באוגוסט אנשים הלכו להצביע בהמוניהם. המונים הצביעו בעד סבטלנה. אבל בערב ועדת הבחירות המרכזית הודיעה שהנשיא המכהן ניצח, ולא סתם ניצח אלא קיבל 82% מקולות המצביעים ושסבטלנה טיחנובסקיה הגיעה לכ-10% בלבד.

לכולם היה ברור שלמספרים האלה אין שום קשר למציאות. המצביעים התקבצו ליד מקומות הקלפי שלהם ודרשו להראות את הפרוטוקולים של הצבעה. ברוב המקומות הם סורבו, למעט מקומות מעטים בלבד, בהם עובדי ועדות הקלפי גילו אומץ ויושר, בהם היה ברור שטיחנובסקיה ניצחה בפער גדול. כיוון שאין שום נתונים מהימנים ורשמיים אי אפשר לדעת מה היו תוצאות ההצבעה האמתיות, אבל לפי תנועת המחאה שקמה, קשה להניח שלוקשנקו קיבל את מספר הקולות הדרוש כדי להמשיך לכהן כנשיא.

המצביעים המאוכזבים מגניבת קולם התחילו לצאת לרחובות, התקבצו ליד יחידות הקלפי, התחילו לנוע לכיוון הרחובות המרכזיים והכיכרות במרכזי הערים. בתגובה השלטונות חסמו גישה לאינטרנט כמעט באופן מוחלט. אנשים לא יכלו להשתמש בטוויטר וברשתות חברתיות אחרות למעט טלגרם, בו חלקם הצליחו להשתמש באמצעות VPN.

כוחות גדולים של המשטרה וכוחות הבטחון התחילו לבלום את התהלוכות ולפזר את האנשים באמצעים אלימים, תוך שימוש באלות, מכת"זיות, גז מדמיע ורימוני הלם. מאות בני אדם נעצרו והוכו באכזריות, כולל מספר עיתונאים.

למחרת בבוקר ועדת הבחירות המרכזית הודיעה על התוצאות הסופיות: 80.23% לוקשנקו, טיחנובסקה – 9.9% ואחוזים זניחים למועמדים האחרים. השלטונות הודיעו שהמפגינים הם בריונים שמנסים לפגוע בסדר הטוב וכל מי שיעורר מהומות ייעצר.

בצהריים מטה הבחירות של סבטלנה טיחנובסקיה הודיע שטיחנובסקיה לא מכירה בתוצאת הבחירות וכי בידי המטה הוכחות לכך שהתוצאות סולפו, וכי טיחנובסקיה, שרואה בעצמה נשיאה חדשה של בלארוס, מתכוונת להגיש תלונה על זיוף הבחירות.

בתוך כך לוקשנקו המשיך לטעון שהמפגינים הם בריונים הממונים על ידי אויבי המדינה מחו"ל, שמדובר באספסוף אלים, צעירים בטלנים ומחוסרי עבודה ואנרכיסטים מסוממים שמישהו שילם להם כדי לצאת נגד השליט הלגיטימי. האלימות של כוחות המשטרה והביטחון הלכה והתעצמה. נעצרו לא רק אנשים שיצאו להפגין, אלא אנשים אקראיים שפשוט נוכחו במקום.

מה עשו לטיחנובסקיה בחדר ההוא?

בערב של אותו יום (10 באוגוסט) טיחנובסקיה הלכה להגיש את התלונה לוועדת הבחירות המרכזית. היא נכנסה לבד לחדר של ראש ועדת הבחירות, מלווה במספר אנשי בטחון. כעבור מספר שעות (בסך הכול העבירה בוועדה 7 שעות) היא עזבה את הבניין לבד. למחרת בבוקר שר החוץ של ליטא הודיע בחשבון הטוויטר שלו שלטיחנובסקיה שלום והיא נמצאת במדינתו.

ברשתות הופיעו שתי הודעות מוקלטות של טיחנובסקיה. באחת מהן היא אומרת שהיא לא מאחלת לאף אחד לקבל החלטה כמו שהיא נאלצה לקבל ועם דמעות בקולה מסיימת בכך שהדבר החשוב ביותר בחייו של אדם הם ילדיו. בסרטון השני, שפורסם בערוצים הממשלתיים של בלארוס, רואים את טיחנובסקיה קוראת מהדף הודעה שמודה לתומכיה אך מבקשת להימנע מהמשך ההפגנות.

אמנם נשמעו קולות המאשימים את טיחנובסקיה בכך שהשתפנה וברחה מהמדינה, אבל לרוב האנשים ברשתות החברתיות היה ברור שהיא הייתה נתונה תחת לחץ עצום. שבהקלטה בה היא מקריאה מהדף היא לא מישירה את מבטה אף לא לרגע למצלמה ובכך מדגישה שאלה לא דברים שהיא באמת מעוניינת למסור, ושככל הנראה קיבלה את ההחלטה לאור איומים על חיי בעלה וילדיה. היא אומנם דאגה להוציא את ילדיה מהמדינה לפני שהצטרפה למירוץ, אך ברור שלא הייתה יכולה להיות בטוחה בשלומם.

לא היה לאנשים ספק שלא מדובר בבריחה פחדנית, אלא בגירוש מהמדינה תחת איומים. האנשים ראו באילו אמצעים נבזיים נוקטים השלטונות כדי לדכא את המחאה. וממילא טיחנובסקיה מעולם לא הייתה מועמדת אמתית, אלא סמל – סמל חזק מאוד – מפיח תקווה, סמל שאפשר לאנשים להתאגד, להצביע, ולצאת לרחובות כדי להגן על קולם ולדרוש שינוי.

אלימות משטרתית: הרעבה, עינוי, כליאה ומוות

ניסיונות להפגין נמשכו ועמם הלכה והתעצמה האלימות, שלא ניתן להשוות אותה אלא למשטרים המפחידים ביותר ולארגוני טרור. אנשים הוכו באכזריות בכל חלקי גופם, הוחזקו שעות על רצפה עם ידיים מאחורי הראש ובלי אפשרות לזוז, בלי אוכל ובלי שתייה. האלימות עד כה גבתה את חייהם של שני מפגינים. תאי המעצר בכל המתקנים התמלאו עד אפס מקום, עשרות אנשים הוכנסו לתאי מעצר המיועדים לשני בני אדם, באולמות אנשים שכבו או ישבו על הברכיים צמודים אחד לשני.

באותו לילה כבר הופיע הרוג ראשון כתוצאה מאלימות של כוחות הבטחון. על מנת שתבינו את רמת האלימות אצטט כאן מעדותו של עיתונאי ניקיטה טלז'נקו, שנעצר בערב 10 באוגוסט בזמן שסיקר את ההפגנות (כאן תרגום של קטע קצר):

(בהגעה למקום היעד) לרכב העצורים שלנו התפרצו מספר אנשי ביטחון. הם משכו את ידינו מאחורי הגב כך שבקושי יכולתי לזוז. בכניסה לתחנת המעצר, את ראשו של הבחור שהלך לפניי דפקו בכוונה במשקוף הדלת. הוא זעק מכאב. בתגובה התחילו להכות אותו בראשו ולצרוח: "סתום ת'פה, בן זונה!" בפעם הראשונה הכו אותי בדיוק כשיצאנו מרכב העצורים, פשוט לא כופפתי את הראש מספיק למטה. מישהו נתן לי מכה בראש עם היד ואחרי זה עם ברך בפנים.

בתחנת המעצר הכניסו אותנו בהתחלה לאולם כלשהו בקומה הרביעית.

אנשים שכבו שם על הרצפה כמו שטיח אנושי, נאלצנו פשוט לדרוך עליהם. הרגשתי ממש לא נעים שבכל זאת דרכתי למישהו על היד, אבל בכלל לא ראיתי לאן אני הולך כי הראש היה כפוף חזק לרצפה. "כולם על הרצפה, פנים למטה" – צרחו עלינו. הבנתי שאין איפה לשכב, בכל מקום שכבו אנשים בשלוליות של דם.

הצלחתי למצוא מקום ולא לשכב על בני אדם בשכבה שניה, אלא ליד. יכולנו לשכב רק על הבטן עם הפנים למטה. היה לי מזל שהייתה לי מסכה רפואית על הפנים, זה הקל עלי קצת את המפגש עם הרצפה המלוכלכת. הבחור לידי ניסה למצוא תנוחה נוחה, בטעות סובב את הראש הצידה ומיד קיבל מכה בפנים עם מגף צבאית.

ומסביב היו הכאות קשות ביותר: מכל מקום נשמעו מכות, צעקות, צרחות. היה נדמה לי שלעצורים רבים היו שברים – של ידיים, רגליים, עמוד שדרה, כי בכל תזוזה קלה הם צרחו מכאב.

את העצורים החדשים הכריחו לשכב בשכבה שניה. אם כי, כעבור זמן מה, הם כנראה הבינו שזה רעיון רע, ומישהו הורה להביא ספסלים. אני הייתי אחד מברי המזל להם הרשו לשבת עליהם. אבל היינו חייבים לשבת עם ראש כפוף נמוך ועם ידיים שלובות מאחורי הראש.

בסביבות שבע או שמונה בבוקר הגיעו המפקדים, היה ברור שהגיעו לא מהבית אלא מרחובות מינסק, בהם התנהלה כבר מלחמה.

[…]

אחרי זה העבירו אותנו לקומה שניה והכניסו לתאי מעצר. הם היו מיועדים לשני אנשים, ולתוכם צופפו כשלושים בני אדם. כל התהליך לווה בקללות ומכות. הם צעקו: "לצופף! לצופף". בין האנשים שהיו איתי בתא היו גם פנסיונרים וגם צעירים.

במהלך השעה הראשונה קירות התא התכסו באדים. מי שהתעייף לעמוד, התיישב על הרצפה, אבל שם בכלל לא היה אוויר והם איבדו הכרה. מי שעמד סבל מחום נוראי. כך העברנו שעתיים-שלוש, חיכינו שיעבירו אותנו הלאה. אבל לא ידענו לאן.

הדלתות נפתחו. צעקו לנו "פנים לקיר", ואז נכנסו אנשי הבטחון, כופפו לנו את הידיים מאחורי הגב וסחבו על הרצפה דרך כל תחנת המשטרה. ברכב המעצר שוב השכיבו אותנו בערימות, כמו שטיח חי. צעקו לנו "הבית שלכם בכלא". מי ששכב על הרצפה נחנקו מכובד האנשים שהיו מלמעלה: מעליהם היו עוד שלוש שכבות של בני אדם.

"הורידו לי את המכנסיים, אמרו שיעבירו אותי פה מיד ליד"

בין העצורות היו גם נשים. הנה אחת מהעדויות שלהן:

• הייתן הרבה בנות?
• אני לא יודעת, הביאו חלק, אחרי זה לקחו חלק, לא ברור. עמדנו עם הפנים לקיר, ידיים מאחורי הגב. ואם חס וחלילה קרה משהו, יכלו גם [לזרוק] על הרצפה. כמו כלבים, כמו 1941.
• מתי נעצרתן?
• אתמול
• פה עוד לא מתעללים כל כך, ובתחנת המשטרה ממש הרביצו לנו, עשרה אנשים מהכוחות המיוחדים הרביצו לי, הרביצו עם אלות, הטיחו בי עלבונות, איימו שיהרגו אותי, הורידו לי את המכנסיים, אמרו שיעבירו אותי פה מיד ליד, שיזיינו אותי ככה שאמא לא תזהה אותי.
• זהו, זהו, קטנה שלי.
• אמרו שכולכם פה נגד לוקשנקו, אספסוף מפגר. […] "אתם כשלנות, לאן אתם יוצאים? מי אתם בכלל? טיפשים. חיות". קראו לנו חיות. וגם התייחסו אלי ככה, כמו לחייה, [זרקו אותי] על הרצפה, דחפו אותי עם ברכיים, הבטיחו לי עשר שנים [בכלא]. על מה?  צעקו שאני טרוריסטית, אמרו שעשיתי מה שבכלל לא עשיתי.

Harrowing testimony from a woman who spent time in Lukashenko’s jail. Says 10 riot police beat her w truncheons, threatened to kill, took my trousers off, threatened rape, disfigure her, made to kneel. “They treated us like dogs. Like 1941” pic.twitter.com/b83IxTwzit

— Oliver Carroll (@olliecarroll) August 13, 2020

קרובי משפחה לא הצליחו לקבל מידע על מקום הימצאותם של קרוביהם, עמדו שעות מתחת למתקני כליאה ומעצר בתקווה לקבל פיסת מידע, ומחלונות בתי המעצר נשמעו זעקות וצרחות של כאב:

[SOUND ON] "It feels like we live in Middle Ages." Here is audio recorded last night near the Minsk detention center where hundreds/thousands are being kept, indoor and outdoor. You can hear screams and moans from beatings. pic.twitter.com/flb4CjdyDY

— Franak Viačorka (@franakviacorka) August 13, 2020

ואז הנשים נכנסו לתמונה ויצאו לרחוב

כשחלק מהעצורים שוחררו והתגלו מימדי האלימות שהופנתה כלפיהם, הופיעה טקטיקה חדשה של הפגנת רצון העם. במקום ניסיונות להתקבץ ולצאת להפגנות במחצית השניה של היום, בבוקר 12 באוגוסט, במרכז מינסק, הופיעה קבוצה גדולה של נשים לבושות בבגדים לבנים ועם פרחים בידיים, שנעמדו בשרשרת ארוכה וקראו להפסקת האלימות. המשטרה והכוחות המיוחדים לא העזו לפזר את הנשים האלה באלימות. הן לא היו רבות, אבל כשברשתות החברתיות נפוצו תמונותיהן, ההפגנה הקטנה הזאת נתנה השראה וכוח לנשים נוספות. אל הנשים העומדות במרכז מינסק הצטרפו נשים נוספות, ובהמשך התחילו לצאת קבוצות של נשים גם בערים וכפרים אחרים.

בדיווחים בטוויטר ניתן לראות, למשל, כ-250 נשים מפגינות במרכז מינסק ב-12 באוגוסט. וגם, בעיירה קטנה, אישה מבוגרת הביאה איתה כסא כדי להשתתף בהפגנה.

В Минске 250 женщин вышли в белом на площадь, чтобы выразить протест против насильственных действий силовиков

Белорусские женщины — гэта сіла💪 pic.twitter.com/KTKEPrHAhm

— #ИБД (@The_Smolny) August 12, 2020

У нас Конституция такая, что даже мужику тяжело нести эту ношу. А если ее загрузить на женщину, она рухнет, бедолага.#жывебеларусь pic.twitter.com/jLRPXLpBrz

— ксенечка (@mymaysumer) August 10, 2020

Трогательное фото из Столбцов. Бабушка пришла со своим стулом, чтобы тоже присутствовать в цепи солидарности pic.twitter.com/dNQPPueHmD

— Чай з варэннем (@belteanews) August 13, 2020

בסרטון וידאו שהפך לויראלי, אישה מבוגרת נושאת דגל ענק של בלארוס בצבעי אדום ולבן (זהו דגל שייצג את בלארוס בשנים הקצרות בהן לא הייתה תחת שלטון זר – הוא היה בשימוש בשנים 1991-1995 אחרי התפרקות ברה"מ, אך כשעלה לשלטון לוקשנקו, הוא החזיר את הדגל האדום-ירוק, שייצג את בלארוס בתקופת היותה אחת מהרפובליקות הסובייטיות). האישה הקטנה חולפת על פני איש כוחות הביטחון המיוחדים וזורקת לעברו "אני מטיילת", ואף אחד לא מעז להתקרב אליה.

https://twitter.com/_tomato_hater/status/1293553909986992128?s=20

מה שמעניין הוא שזאת לא סתם סבתא אקראית, אלא פעילה פוליטית בשם נינה בגינסקיה. אישה בת 73, שבצעירותה סירבה להצטרף לקומסומול (ארגון אליו בברה"מ כל האנשים הצעירים בגילאי 14-28 צופו להצטרף) ובפעם ראשונה יצאה להפגנה ב-1988. כשעלה לשלטון לוקשנקו, התחילה להפגין נגד שלטונו, מה שהביא לעשרות מעצרים במהלך חייה. היא חייבת למדינה 16 אלף דולר בקנסות שהוטלו עליה בעקבות פעילותה הפוליטית, אך היא מעולם לא שילמה אותם – היא מסרבת לשלם לשלטון אותו היא לא רואה כלגיטימי ולא רואה בהתנגדות לשלטון זה עבירה.

הפגנות הנשים מכל הגילאים ששותפו בכל הרשתות החברתיות הראו מעבר לכל ספק שלא מדובר באנרכיסטים מסוממים ואלימים. ביחד עם דיווחים על אלימות קשה כלפי העצורים, התמונות של הנשים בלבן התחילו למשוך תשומת לב עולמית אל המתרחש במדינה וגם היוו מוטיבציה נוספת למי שטרם הצטרף להפגנות.

אקטיביסטיות הרשת לוקחות את המאבק לשלב הבא

במקביל נמשך המאמץ למשוך כמה שיותר תשומת לב מצד גופי תקשורת בינלאומיים ופוליטיקאים ברחבי העולם. ב-12 באוגוסט שיתפה פעילה פמיניסטית אנה ודוטה סרטון וידאו הקורא למובילי דעה ועיתונאים בעולם לשים לב למתרחש בבלארוס. את הסרטון התחילו לשתף עם תיוג של אנשים שעשויים לעזור ולהפיץ את המידע. אם עד עכשיו לא ראיתם מה קרה בבלארוס, חובה לצפות בסרטון.

SHARE IT. Download&post on your social media. Send it to your congressman, to @elonmusk, to celebrities, to politicians. Don’t just get concerned—spread the word. Keeping silence=supporting dictatorship, murders and violence #Belarus #UseYourLeverage to #FreeBelarus #ЖивеБелорусь pic.twitter.com/C6iIv02UBv

— Anna Veduta 🌻 (@Anna_Veduta) August 12, 2020

למאמץ ההפצה הצטרף אחד הארגונים הפמיניסטיים ברוסיה. אחת הפעילות, ארווין וייקוב (הכינוי שלה בטוויטר) תייגה בין היתר את אילון מאסק, שידוע בסוג של הטרלה שהוא עושה לפוטין ואנשיו. באופן מפתיע (או שלא) מאסק ענה. האם הציוץ הזה הוביל להתעוררות של התקשורת במערב? בוודאי שלא רק הוא, אבל גם הוא, והמאמץ של נשים בהפצת המידע היה מאוד ברור.

הארגונים הפמיניסטיים שבמסגרת פעילותם הצליחו לבנות רשתות קשר ענפות בתוך המדינות במרחב הפוסט-סובייטי ומחוצה לו, כעת הפעילו אותן כדי למשוך את תשומת לב העולם לזוועות המתרחשות בבלארוס. לנשים אלה היה ידע וניסיון בהעלאת האשטגים ברשת, ביצירת תהודה בציבור אפילו בנושאים שלכאורה לא עניינו את הציבור הרחב – לעורר תשומת לב בעניין כה חמור היה חלק מההתמחות שלהן. באותו לילה הטוויטר התמלא בציוצים ושיתופי ציוצים באנגלית וכתבות באנגלית, צרפתית וגרמנית מגופי תקשורת גדולים.

לוקשנקו מתחיל לפחד

ב-13 באוגוסט התחילו שביתות במספר חברות גדולות. חשוב לזכור שברוסיה מפעלים וחברות רבות נמצאות בשליטה ממשלתית, ושהמפעלים הגדולים הם הגאווה הגדולה של לוקשנקו, שרואה בעובדי המפעלים האלה את גרעין המצביעים שלו. הנשים בלבן ועובדי המפעלים היו להוכחה שלוקשנקו נלחם לא באספסוף הזוי ומסומם או כבשים שלא יודעות מה הן עושות (כך תיאר את המפגינים), אלא בעם הבלארוסי כולו, שמצא כוח להתאחד ולהפגין את רצונו. יותר ויותר מפעלים מתחילים לשבות, קריינים ואנשי טלוויזיה התפטרו מערוצים ממשלתיים, מספר אנשי רוח הביעו תמיכה במפגינים.

כשלוקשנקו הבין שהוא לא הצליח לדכא את המחאה בכוח ובאכזריות, הוא הורה על שחרור של עצירים וככל הנראה גם ניתנה הוראה למתן את המעצרים ואת האלימות. גם האינטרנט חזר. אבל ההקלות האלה לא סייעו ללוקשנקו.

האנשים שיצאו מבתי המעצר הפכו לעדים של האלימות הקשה. תמונות של סימנים סגולים ענקיים המכסים את כל הגוף, של עיניים מנופחות ממכות, של חלקי גוף שבורים, יחד עם סרטונים מעוררי אימה של מכות ופיזור הפגנות אלים הגיעו כעת לקהל הרבה יותר גדול באמצעות רשתות חברתיות שהפכו לנגישות גם עבור מי שלא הצליח להתחבר אליהן קודם.

היום (16/8) מתקיימת במינסק צעדת ענק, צעדת החופש. זאת המחאה הגדולה ביותר בתולדותיה של בלארוס, מעל 200 אלף איש התאספו בשדרת המנצחים (פרוספקט פובדיטליי) במרכז עיר הבירה מינסק. מריה קולסניקובה, האישה היחידה מהשלישיה שנשארה בבלארוס, יצאה אל המפגינים כדי להודות להם ולעודד אותם להמשיך להתנגד לרודנות. היא עודדה את כל מי שעדיין מפחד לשינוי, לשכוח את הפחד ולהצטרף אל הרוב המוחה: "אהבה גדולה מפחד. אנחנו הרוב, אנחנו יחד!" כמו כן, היא קראה לשחרור מידי של כל האסירים הפוליטיים ושל כ-4000 אנשים שעדיין נמצאים במעצר.

Belarus Freedom march is the largest gathering in Belarus history! pic.twitter.com/2SwS59qfLS

— Franak Viačorka (@franakviacorka) August 16, 2020

והדרישה המרכזית היא כמובן התפטרותו המיידית של לוקשנקו. מוקדם יותר היום לוקשנקו ערך הפגנה משלו, בהשתתפות של כעשרת אלפים בני אדם, ונשא נאום מבולבל חצי מאיים, חצי מפציר בתומכיו להמשיך ולתמוך בו אל מול האספסוף המשתולל. ברור שהרודן לא יבחל בשום אמצעי כדי להיאחז בשלטונו, אך ברור גם שהכוחות העומדים מולו אדירים. העם רוצה שינוי וכל העולם צריך לשאת את עיניו אל הנשים האמיצות, שגם אם לא התכוונו לכך, מובילות את העם שלהן אל השינוי.

According to @tutby, more than 220,000 people gathered near Stela in Minsk. It's the largest rally in the history of #Belarus. It feels like nobody is indifferent: motorists,youth,the elderly.They are moving to the parliament,where #Lukashenko addressed state institution staffers pic.twitter.com/GcGgOLrstj

— Hanna Liubakova (@HannaLiubakova) August 16, 2020

זוכת פרס הנובל הבלארוסית, סבטלנה אלקסייביץ', מביאה בספרה פני המלחמה אינן פני אישה את קולותיהן של נשים שהיו בחזית הלוחמה נגד הנאצים, קולות שבדרך כלל נשכחים מאחורי סיפורי הגבורה של גברים, אבל לא פחות חזקים וחדים, שחושפים את המלחמה במלוא אכזריותה וכיעורה. היא הייתה אחת מאנשי הרוח הראשונים שהתבטאו נגד לוקשנקו.

בראיון לרדיו סבוֹבּוֹדה, לשאלה מה הייתה רוצה להגיד ללוקשנקו, ענתה: "לך כל עוד לא מאוחר מדי, לפני שגררת את העם לתוך תהום נוראית, התהום של מלחמת אחים! לך! אף אחד לא רוצה מאידאן [הכוונה ליברומאידאן, אירועים אלימים באוקראינה שהתפתחו במסגרת מחאות נגד השלטון בנובמבר 2013, במהלכם נהרגו 125 בני אדם], אף אחד לא רוצה דם. אבל אתה תאב שלטון. והתאווה הזאת שלך דורשת דם".

אולי פני המלחמה אינן פני אישה, אבל פני מחאה צודקת, מחאה שמבקשת חופש, מחאה שדורשת דמוקרטיה, הן בהחלט פניהן של הנשים שמובילות אותה.

* הכתבה נכתבה במקור בתאריך ה- 16.8, האירועים בבלארוס ממשיכים להתפתח.

לקריאה נוספת על מחאה נשית לחצו כאן

תמונות בראש הכתבה: צילום מחומרי התעמולה של מטה בבריקה תמונות בכתה: ויקישיתוף