אזהרת טריגר: חטופים.
"כך עוברים עלינו לילותינו. חלום טאנטלוס וחלום סיפור הבית משתלבים ברקמת תמונות שונות ומשונות: יסורי היום – הרעב, המכות, הקור, העייפות, הפחד וחוסר הפרטיות נהפכים בלילה לסיוטים מבעיתים, שכמותם מציקים בדרך כלל רק לאדם קודח מחום. בכל רגע מתעוררים אחוזי פלצות למשמע איזו פקודה שמישהו צורח בזעם, בשפה לא מובנת." (פרימו לוי, הזהו אדם)
השבוע צדו את עיניי שתי ידיעות שוברות לב ומטלטלות שהוציאה הזרוע הצבאית של החמאס. על פי מדד הצנזורה העצמית של התקשורת הישראלית, הידיעות הללו כנראה נופלות תחת הכותרת "טרור פסיכולוגי". על פי המדד שלי, שתי הידיעות נופלות תחת הכותרת "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו".
שתי הידיעות פורסמו בתקשורת הערבית ובתקשורת הזרה אודות חטופינו. מהימנותן של הידיעות לא ידועה. ייתכן שמוטלת בספק, ייתכן ולא. החל מהיום השני למלחמה, חמאס מפרסם ידיעות על הפצצות צה"ליות שבעטיין נהרגו כך וכך חטופים. ברור שהפרסומים אינם מדויקים. בחלק מהמקרים, מדובר בחטופים שנשבו מתים, אחרי שנרצחו על ידי חמאס ובחלק, מדובר בחטופים שנרצחו בשבי על ידי שוביהם. לצד אלה, ישנם גם חטופים שאכן נהרגו מאש כוחותינו ומהפצצות באיזור בו הוחזקו.
אחת מאותן ידיעות, זכתה להדהוד בכלי תקשורת ערביים מרכזיים ובהם עיתון "אלערבי אלג'דיד". העיתון יוצא לאור בלונדון בערבית ובאנגלית. למרות היותו בשליטה קטארית, הוא נחשב לגוף תקשורת יחסית מהימן ומאוזן, להבדיל מאלג'זירה. הידיעה המדוברת החלה כך: "גדודי אלקסאם מודיעה על הצלת אסיר ישראלי שבוי מניסיון התאבדות".
בתוך אותה ידיעה, מצוין כי חמאס מנהל מערך טרור פסיכולוגי ומפרסם סרטונים של חטופים ישראליים תחת כותרות שונות שמטרתן לייצר לחץ על משפחות החטופים ועל ממשלות ישראל. עם זאת, זו הפעם הראשונה בה מפרסם חמאס דיווח אודות ניסיון התאבדות של חטוף, כך נמסר בידיעה. מצוין גם שהדבר מעיד על הדאגה הגוברת למצבם הפיזי והנפשי של החטופים הישראלים בשבי, תחת הלחץ הצבאי הישראלי.
View this post on Instagram
לאבד את הספירה
"תם ונשלם, הקיץ הקץ. המערכה האחרונה התחילה: החורף ועמו הקרב האחרון. בלא צל ספק זה הקרב האחרון. בכל שעה משעות היום אנו מאזינים לגופנו: שואלים את איברינו: התשובה? נחרצת: לא נוכל להחזיק מעמד. סביבנו אותות הכיליון והקץ הקרב." (פרימו לוי, הזהו אדם)
בסיומם של השבועיים הקשים שעברנו, בהם יום השואה, יום הזיכרון-עצמאות, שיחות משא ומתן שכשלו, מבצע שהחל ברפיח ושר ביטחון שיוצא אל העם ומודה שהיעדר אופק מדיני והיעדר החלטות לגבי "היום שאחרי בעזה" מוחקים את הישגי צה"ל ומחליש את ישראל – אני חושבת על האיש עלום השם הזה, העולם ומלואו הזה, שניסה לשים קץ לחייו. בין אם הסיפור היה או לא היה, אי אפשר להתעלם מהתחושה שהדיווח מעלה. הרגש שיוצא אל האיש ההוא שבחלוף השבעה באוקטובר, יום האימה בו נחטף מביתו – מהנשקייה בקיבוץ, מהממ"ד, מהמיגונית או ממסיבת ריקודים ביער – מוצא את עצמו שורד בשבי ארגון טרור אכזרי במשך חודשים ארוכים.
הוא אולי פוגש חטופות וחטופים נוספים בכל מיני דירות מעבר. אולי נזכר בתעתועי הלילה בחטופים שהיו איתו בהתחלה ועזבו. אולי הוא תוהה היכן הם. והאם שכחו אותו. הוא אולי שרד כבר שומר מתעלל אחד, שומר מענה נוסף. הוא שרד את הרעב הגדול ברצועה, במהלכו וודאי לא אכל ימים ואת הצמא. הוא אולי חי במנהרה ואולי לא רק אור יום כבר שבועות ארוכים. הוא שם כבר שבעה חודשים, שהם 29 שבועות, שהם 223 ימים, שהם 5,328 שעות.
הוא שוכב, הוזה, נרדם, מתעורר. אולי הוא כבר קהה חודשים ותחושות. אולי הוא לא יודע מה עלה בגורל אימו, אשתו, ילדיו שהשאיר בממ"ד כשיצא החוצה לבדוק את מה שחשב לחדירה קטנה שכיתת הכוננות תוכל לה. אולי אימה ובעתה עולה ממעמקי בטנו. הוא מקיא וצורח בלי שליטה. מאשים את עצמו. אולי עולה בו זעם. אולי עולה בו חרדה. האם נותנים לו לראות חדשות? האם הוא מצליח, בתום מאות ימים, להאמין שאנחנו עדיין זוכרים אותו, פועלים כדי לשחרר אותו?
והפציעה שלו, מטופלת? והשגרה של השומרים האלה שעכשיו הגיע אליהם, האם כבר למד אותם? האם האוכל שנכנס לרצועה מסייע לו להיות יותר עירני? מרוכז? הוא רואה את השומרים. הוא יודע מתי הם מתחלפים, יודע מתי הם רואים אותו – ומתי הם לא. ומתי שם את ידו על חתיכת חבל, אבן או ברזל, שישמשו אותו לסיים את חייו? האם הוא ממשיך לספור את הימים? האם איבד את הספירה? הוא חושש שאת הנצח הזה איש לא יסיים עבורו – אולי הוא חושב שאין לו ברירה.
ללא מנוח
"המחשבות מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור ליסורים, שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה. כפי שאדם נלאה מן השמחה, מן הפחד ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה." (פרימו לוי, הזהו אדם)
אני חושבת על החטוף הזה שחזר להכרה, למד את שגרת שוביו, חשב על תכנית פעולה, אסף מידע ומצא כמה כלים או חפצים שיסייעו לו בתכניתו. ובסוף, בסוף גם אזר אומץ בלתי נתפס, למה שלא האמין שיבצע. אני חושבת על הסיפור האחד הזה שיצא אל "אלערבי אלג'דיד" ועל כל הסיפורים שלא יצאו החוצה.
אני חושבת על ניסיונות החילוץ שחטופות וחטופים אולי ניסו לעשות. האם כמו אלון שמריז, סאמר אל-טלאלקה ויותם חיים, ישנם חטופות וחטופים שמסתובבים, חופשיים, חרדים, בעזה? כמה בריחות שתוכננו לפרטי פרטים נוסו? כמה תעוזה, אלתור ועוז רוח נגלו מנשים ומאנשים שלא ידעו שנפשם יכולה לזה? כמה גילויי חיבה, רעות ואחווה נתגלו שם בין הישראלים והתאילנדים שעודם שם. זרים ולא זרים, שנכלאו בבוקרו של היום ההוא וגורלם הפך לאחד.
בכל הימים שהם שם, החטופות והחטופים אינם רק אסירים פאסיביים במנהרה. הם ממשיכים להרגיש, לחשוב, לחוש. נפשם לא יודעת מנוח, פציעותיהם הגופניות והנפשיות מחמירות. תלאותיהם עם השובים, עם האוכלוסייה העזתית, עם המשפחות והשומרים מלאות בהישרדות, בהשלמה עם המציאות ובערעור עליה. בנטילת סיכונים, באומץ לב ובתהומות ייאוש. הכל חי שם, ומת.
ומה איתו, ברגע הזה שחמאס הציל אותו, ומנע את מותו. "הציל" או הציל?
הזהו אדם.
"הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע, והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווכם לחקוק בליבכם. ושיננתם אותם לבניכם בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך, בשוכבכם ובקומכם. והיה כי תדומו – יאבדו בתיכם ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד. ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד." (פרימו לוי, הזהו אדם)
כשקראתי על אודות אותו חטוף עלום, נזכרתי בפרימו לוי ושלפתי את ספרו, "הזהו אדם?", אותו כתב בעקבות אירועי השואה. תהיתי על העינוי, הסבל והשיגעון שאוחז ב-132 מאזרחינו. נזכרתי במשא ומתן שהתפוצץ, כפי שאמר "גורם מדיני בכיר", סביב מספר החטופים החיים שישוחררו. ותלינו שלטים ושמנו סיכה צהובה על הדש ויצאנו לכיכר החטופים ועמדנו בצפירה. האם זה מספיק או שגם אנחנו שקענו אל תוך דומייה?
ואתה, שחמאס "הציל" אותך, מה איתך?
תגובה אחת
מכה בבטן
כתבת כל נכון שירה
שיגיע לאוזניים כרויות ולא ערלות🙏