Reading Time: 6 minutes

למה שינוי מגדרי אינו כמו בלאקפייס? תשובה רצינית

טרנסיות דגמנו בגדי ים בפרסומת ואחת מהתגובות הטרפיות טענה ששינוי מגדרי אינו אפשרי, אלא בגדר הצגה, לא שונה מדראג או משחקנים לבנים שצובעים את פניהם בשחור עבור תפקיד. תמר בן דוד מסבירה את ההבדל
Reading Time: 6 minutes

מאת: תמר בן דוד

לאחרונה עלה קמפיין בגדי ים שבו מככבות דוגמניות טרנסיות, ובתגובה אחת מנציגות התנועה הטרפית העלתה פוסט מטופש להחריד שמשווה בין הקמפיין לבין בלאקפייס. כלומר, ניסתה לומר שטרנסיות הן כמו א.נשים לבנים.ות שיצבעו את הפנים בשחור כחלק ממופעי בידור.

התנועה טרפית, למי שלא מכירה, כוללת פמיניסטיות שמעלות "חששות" בנוגע לנוכחות של טרנס (ובעיקר נשים טרנסיות) במרחבים פמיניסטיים. מדובר בשיח שהתקיים לאורך שנים באופן איזוטרי בפורומים פמיניסטיים, בעיקר בארה"ב ובאירופה. אבל עם עליית הניאו-שמרנות הגלובלית (שכוכביה הראשיים הם דונלד טראמפ, ז'איר בולסונארו וויקטור אורבן ) היא נכנסה לשיח המערבי, ועשתה עליה גם אלינו, כשהיא מביאה איתה את הצדדים המכוערים והמיותרים ביותר שלה.

למען השם, בעצם, עזבו, למעננו – בואו ננסה להשיב ברצינות לאמירה הזו. למה שינוי מגדרי אינו כמו בלאקפייס?

למה להתאמץ ולהגיב לטרפיות?

הן לא ראויות ליחס הזה, הטרפיות הסתומות האלה, באמת. אבל אנחנו כן ראויות להתמודד עם הרי הביוב שנשפכים לנו על הראש ולא להתעלם כי כולנו יודעות איזו בדיחה הן, אבל לאט ובטוח הן עוד עלולות לצבור כאן כח ממשי, אם לא נציב את הבריקדות הראויות.

הרי כפי שכבר הסברתי בפוסט הקודם בנושא, מה שגאוני בטרפיזם ובשטויות שלו הוא העטיפה העבה של מלל פסאודו-ביקורתי. הרי השם החדש שהן מצאו לעצמן, אחרי שהן פתאום התחילו לומר ש"טרפיות" זה כינוי גנאי, הוא "ביקורתיות מגדר" (אם ככה הן מתרגמות ג'נדר קריטיקל, לא בטוחה).

והעטיפה הזו מבלבלת מאד, כי באופן שבו התרגלנו לעשות פוליטיקה (כלומר, בעיקר במבעים מילוליים) אולפנו כבר לשמוע מילים ומושגים – כמו ביקורתיות ומגדר –  שידליקו את הנורה הירוקה בראש ויגרמו לנו לומר "הי, אני בעד זה!" אבל הירוק הזה זה נייר צלופן מתקלף ומגעיל על נורת להט בזבזנית באנרגיה, והגיע הזמן להחליף.

איזו שאלה אנחנו שואלות? בין דראג לטרנס

בחזרה לשאלה "מה ההבדל בין טרנסיות לבלאקפייס", חשוב להבחין שהיא לרוב נשאלת לעומת דראג, ורגע להתחיל מהגרסה הזו: מה ההבדל בין דראג לבלאקפייס?

עם כמה שהשאלה הזו יכולה להיות מלאה גם בכל מיני הנחות הומופוביות ומגעילות, היא אכן חשובה. לרוב התשובה תהיה משהו בסגנון " זה מחאתי וזה לא": כשהכוונה היא שדראג הוא אקט מחאתי ובלאקפייס לא. אבל, נו, זה לא באמת תופס או משכנע אף אחת, כי זה לא ממש טיעון. השאלות שעולות מיד הן "מה הופך את זה למחאתי"? ו"מחאתי באיזה אופן, כלפי מה?".

מתוך השאלות האלה, אנחנו צריכות לעדכן את התשובה לשאלה "מה ההבדל בין דראג לבלאקפייס"?, כך שהיא תכוון מלכתחילה את השאלה שנשאלה לכיוון אחר: לא "מה דראג נועד לעשות"?, אלא "מה דראג עושה"?. בכלל, אגב ביקורתיות, זו ה-שאלה המכוננת עבור מחשבה ביקורתית, באופן שבו היא מסתכלת על העולם, על החיים החברתיים שלנו ועל האופן שבו אנחנו פועלות בתוכם.

אחרי הסטיה (מממ) הקטנה הזו הצידה, מתבקש שאסביר למה השאלה ה'מקורית' הזו על דראג שונה מהשאלה על טרנסיות. משהו על זה שזו הזהות שלנו וזה פוגעני להשוות בין דראג שהוא מופע על במה לבין טרנסיות שהיא החיים עצמם.

אבל כאן, שוב, הבעיה היא שאיננו עונות לשאלה, או מתמודדות עם הדעה הקדומה הבהחלט-מרגיזה שבה. אז במקום זה, במיטב הבאטלריזם, אני מציעה להתחיל בלמזג בין שתי השאלות האלה ולהתייחס אליהן כאחת.

לא כי טרנסיות ודראג זה אותו דבר, אלא כי מדובר בשתי צורות של מעבר מגדרי שקשורות זו בזו בהיסטוריה הקהילתית שלנו ולעתים רבות גם הפרטית של רבות מאתנו. ושתיהן, בסופו של דבר, חושפות אמת עמוקה לגבי המגדר עצמו: את היותו ביצועי, כלומר משהו שעושות.

וגם כי אמנם יש דראג מיזוגני ולא חסרים חולירות טרנסמיזוגנים גם בקהילה שלנו, אבל חלק מהפרויקט הטרפי הוא לפרק בינינו, בין קוויריות מסוגים שונים, להציג את זה כאילו הסטיות המיניות של חלקנו אינן כמו הסטיות המגדריות של חלקנו האחר. ודי לא מתאים לי כל ההפרד ומשול הזה, ולא מתאים לי יותר להתנצל על הבחירה שלי להיות אשה (אוי לא היא אמרה שזו בחירה זה הסוף שלנו!).

מה ההבדל בין מגדר לבין גזע?

כדי להבין מה ההבדל בין המבעים השונים הללו, אנחנו צריכות להבין מה ההבדל בין השדות בתוכם הם פועלים.

[כאן אני מסתמכת על קתרין רוטנברג המעולה וספציפית על המאמר שלה "'Passing': Race, Identification, and Desire", שבעצמו מסתמך המון על ג'ודית באטלר ועל הומי באבא (ואם מישהי פה חנונית מספיק אני מוכנה לשלוח עבודה קצרה שכתבתי על הממשק ביניהם דרך רוטנברג ושאלת הדראג).]

רוטנברג מתחילה בהבחנה של האופן שבו שני שדות הכח האלה, מגדר וגזע, פועלים על סובייקט הדיכוי המרכזי שלהן, נשים ושחורים:

לכאורה, מול ההבניות המגדריות והגזעיות, המסקנה היא פשוטה: עליונות גברית ולבנה לעומת נחיתות נשית ושחורה.

רוטנברג מציעה לנו לחתור עמוק יותר לאופן שבו ההבניות האלה מעצבות את התשוקות שלנו עצמן. עוד אצל באטלר (ואצל פמיניסטיות לסביות שקדמו לה) נחשף האופן שבו הסטרייטיות נכפית עלינו: אנחנו אמורות להבחין בין התשוקה ל- (desire for) לבין התשוקה להיות (desire to be). אנחנו אמורות להשתוקק למגדר שאינו שלנו ולהשתוקק להיות המגדר שהוא שלנו. הסטיה הקלאסית שלנו כקוויריות היא בהפרה של הבינאריה הזו – למשל גם להשתוקק לנשים וגם להשתוקק להיות נשים.

עד כאן יופי.

מכאן, כדי להבין את ההבדל בין מגדר לגזע, רוטנברג מציעה להניח רגע בצד את התשוקה ל- ולפרק עוד יותר את התשוקה להיות. במקרה של מגדר, היא אומרת, התשוקה הזו היא אחידה: אנחנו אמורות להשתוקק להיות משהו, במקרה הזה נשים, ועל-כן להזדהות ככאלה.

אבל, היא אומרת, יש כאן למעשה שני דברים. יש את מה שמצופה מאתנו לרצות (התשוקה להיות) ויש את מה שמצופה מאתנו להיות (הזדהות).

בפשטות, נשים נדרשות להזדהות כנשים ולרצות להיות נשים באופן שמאשר מלכתחילה את נשיותן. על אף נחיתותן, נאמר להן: טוב לכן להיות נשים!

במקרה של גזע, אולי כבר ניחשתן, יש הבדל בין השניים.

בשורש ההוויה השחורה כפי שהגזע (כמערך חברתי) מבנה אותה ניצבת התשוקה להיות לבן. המתח שבתוכו חי הסובייקט הגזעי (או בעצם המוגזע) אינו בין מה שהוא משתוקק אליו לבין מה שהוא משתוקק להיות, אלא בין מה שהוא משתוקק להיות לבין אופקי הזהות שלו.

השחור נדרש תמיד לחקות את הלבן, בעוד הוא לעולם לא יוכל להיות כמותו. בשונה מאצל נשים, האמירה כאן היא אוניברסלית וחד משמעית: טוב להיות לבן. אבל אתם, שבו בפינה. תשוקתכם לעולם לא תתממש, ותמיד תהיו שחורים. ולכן, על השחור גם תמיד לשמור על החיקוי שלא יהיה טוב מדי, שלא יאיים על מעמדו של הלבן.

תמונה של בלאקפייס
This reproduction of a 1900 William H. West minstrel show poster, originally published by the Strobridge Litho Co., shows the transformation from white to black

אז מה ההבדל בין דראג וטרנסיות לבלאקפייס?

אם נשאל את עצמנו "מה זה נועד לעשות", נכנס לברוך הקבוע שיש עם טרפיות כמו עם כל בקלאש מחוכם. "בלאקפייס זה אקט מחאתי על מערך הכוחות שמקבע אותנו בבינאריה הגזענית", הם יגידו.

אבל אם נחזור לקו המנחה של השאלה הביקורתית, מה זה עושה, נוכל לחשוף את ערוותם המלוכלכת:

הטענה הקלאסית של באטלר היא שדראג מנכס וחושף את מלאכת החיקוי שמכוננת אותנו כנשים או גברים ומפנה אותה כנגד המגדר עצמו כמערך מדכא. אבל בעקבות רוטנברג, ביכולתנו לנסח זאת מחדש עם חידוד נוסף: דראג מפר את המיזוג בין הרצון להיות אשה/גבר לבין ההזדהות כאשה/גבר, בהתאמה. הוא יוצר בקע באחת מהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של הפטריארכיה – תשוקה להיות והזדהות אחת הן.

כשגבר עושה דראג, הוא חושף בעצמו השתוקקות להיות אשה, אך אינו בהכרח מזדהה כאחת. מופעים עדכניים יותר של דראג, בהם המגדר של המופיעים מחוץ לבמה או עליה אינו בהכרח בינארי, רק מדגישים את הנקודה: הדראג פורם את הקשר ההכרחי כל כך להטרונורמה, זה שרק עתה למדנו להטיל בו ספק, בין הזהות לבין הרצון להיות.

מכאן, הצגת הנשיות אינה טוענת לתחפושת, אלא לביטוי של תשוקה קמאית ובלתי-מוגדרת עד כדי הפרה של הזהות כעוגן הראשי של הקיום המגדרי, את ההופעה הבימתית כאפשרות אמיתית יותר מזו שמחוץ לבמה. לפתע גבר טוען: טוב להיות נשים!

לחלופין, כפי שעושה אנדריאה לונג צ'ו במופתיות רבה, הטענה הטרנסית תהיה: אנחנו לוקחות את המיזוג הזה והופכות אותו על ראשו. אנחנו רוצות להיות אחרות משציוויתם עלינו, ואכן כך נהיה. כן אני יודעת אנחנו יוצאות פתאום פחות שוות מהדראגיסטיות… מה נעשה.

לעומת זאת, בשדה הגזעני, הדברים נראים אחרת: מה שהבלאקפייס מחצין, למעשה, הוא את הנישול המתמיד של השחור, דרך הצגת האפשרות של הלבן לתפוס את מקומו אם הוא חפץ בכך.

כלומר, כאשר אדם לבן מבצע בלאקפייס, הוא אינו משבש שום חלק במכבש הקולוניאלי, אלא רק מרחיב את הפער בין החירות הבלתי מוגבלת שלו לבין נישול האדם השחור משלו.

ה"מעבר" הגזעי של הלבן כאן אינו בין אפשרויות שונות של התשוקה להיות, אלא בין צורות הזדהות שונות: ביכולתו להזדהות לרגע כשחור, אם בכך יחפוץ. אך התחפושת מובנת תמיד כתחפושת, כשכבה יתרה שמסתירה את האמת החוץ-בימתית.

כך, התשוקה ללובן נשמרת בתור העקרון המארגן של חייו, של חיי השחור ושל הנורמות הגזעיות.

הנביא טירסיאס זכה להיהפך לאשה ואחר כך שוב לגבר, וכשהאלים נמרצים לקבל ממנו תשובה לשאלה "מה טוב יותר" האפס מפקיר אותנו הנשים ועונה "גבר". מבצע הדראג, לעומתו, משיב לשאלת האלים במרד. אך לאחר שהתנסה בהזדהות כשחור, מבצע הבלאקפייס הנתעב חוזר ומאשר: טוב להיות לבן.

במקום סיכום: חיבור מחדש

אפשר ללמוד מכך משהו גם על הפוליטיקה הקווירית לעומת זאת השחורה.

הראשונה (והכוונה היא לפוליטיקה קווירית, לא לפוליטיקת זהויות ניאוליברלית מתישה) דורשת לטשטש את ההבחנות ולכפור בקבעון של התשוקה להיות וההזדהות, למעשה, לחשוף את הסטיה כאינהרנטית לקיום האנושי ולהתמסר אליה כקטגוריית זהות מחברת וסולידרית.

לעומת זאת, הגיוני שדרישה ראשונית מצד הפוליטיקה השחורה תהיה להגן על התחום שהוא שלהם. מול נישול אפשרויות התנועה, לטעון לעצמם סוכנות דרך אפשרויות אחרות של הזדהות ותשוקה להיות. למשל, דווקא דרך מיזוג ההזדהות כשחורים והתשוקה להיות כאלה – Black Power.

ומכאן גם החיבור מחדש של שתי הקבוצות ושני המאבקים: מול הטרפיות, הגזענים החדשים וכל שאר הניאו-שמרנים – אנחנו עונות בגאווה. טוב להיות סוטות, טוב להיות שחורות

לקריאת מאמרים נוספים בנושא טרנס לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Ted Eytan / Creative Commons

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »