בלאדי מורי ללא פילטרים

לפני שבועיים הסתיימה העונה הראשונה של "בלאדי מורי", קומדיה רומנטית קלילה (אפשר להתווכח על זה), המביאה למסך את הסוגיות של נשים ברווקות מאוחרת. ישבנו לשיחה עם סתיו אידיסיס, יוצרת הסדרה
Reading Time: 8 minutes

מאת נעמה אביטל

לפני כשבועיים הסתיימה העונה הראשונה של "בלאדי מורי", קומדיה רומנטית מפתיעה שעסקה, כמעט ללא פילטרים, באתגרים ובסוגיות הקשורים ברווקות מאוחרת. נעמי לבוב היא מורי, מרצה לקולנוע ויוצרת עצמאית ורותם סלע, דנה, היא רופאה מתמחה בגינקולוגיה. שתיהן מגלמות חברות טובות, שמתחזקות חברות קרובה במשך שנים ומתמודדות, כל אחת בדרכה, עם רווקותן המאוחרת. אבל לא רק. עם סיומה של העונה, התיישבנו לשיחה עם יוצרת ותסריטאית הסדרה, סתיו אידיסיס.

אני חייבת לשאול אותך קודם כל את הדבר שהכי מעניין אותי – "בלאדי מורי", סדרה כל כך מפתיעה בנוף הטלוויזיוני, שמביאה חוויה כל כך לא מפולטרת של נשים – כיוצרת הסדרה, איך הצלחת למכור אותה החוצה? אילו מחסומים היו לך בדרך להפוך את הכתיבה שלך לסדרה בשר ודם?

למען האמת, המחסום היחיד שהיה לי היה חוסר אמונה בעצמי. בעצם, זו טעות גדולה להגיד את זה – אני ידעתי שאם יתנו לי לכתוב, אני אצליח. אבל הייתי מיואשת מכמות הזמן שצריך לשבת על התחת לבד ולכתוב משהו שאף אחד לא מבטיח לך שהוא יקרה.

בתור כותבת שעוד לא כתבה למבוגרים ועוד לא מוכרת בתחום של המבוגרים מאוד קשה שיסמכו עלייך ויתנו לך אור ירוק ויותר מזה – שמישהו רלוונטי יקרא את זה. אבל צריך להתחיל תהליך. ולא רק להתחיל: צריך לכתוב פרק, שניים שלושה עד שמקבלים אור ירוק. וזה דבר שלא רק דורש תעצומות נפש ולשבת בבדידות בבית כשאף אחד לא מבטיח כלום זה גם דבר שדורש כסף. את צריכה להתפרנס כל הזמן. במקרה, קיבלתי ירושה קטנה שאפשרה לי אשכרה לממש את האמונה בעצמי ולהתפנות לזה. משם זה קרה די מהר.

אז את יושבת וכותבת משהו עם עצמך. את יודעת על מה את מדברת. ואת שולחת את הדבר הזה לעולם והוא לא תמיד מבין מה את רוצה, זה יכול להתפרש כלא טלוויזיוני… במבט פמיניסטי על הסיטואציה – זה נכון שהמהפכה הפמיניסטית נכנסת אט אט לתרבות המיינסטרימית, אבל הסדרה הזו הייתה בעיני צעד עצום בכיוון. אני לא מתכוונת במובן הקלאסי של שוויון בין המגדרים, אלא במובן של לשים את החוויה הנשית המורכבת, הלא בהכרח יפה, לא בהכרח פוטוגנית, בטלוויזיה.

נכון. אבל מצד שני, בגלל שהמיינסטרים מכוון היום יותר לחוויה הנשית, הרבה בעקבות תנועת MeToo, אז דווקא המעטפת הזו שיצרתי לסדרה עזרה לה להתקדם. ולאו דווקא עצרה אותה. אגב, מנהלות התוכן בהרבה מקומות בטלוויזיה הן נשים. מה שגם מייצר כוח.

אבל אני חייבת להגיד שאני מופתעת ושמחה לגלות שגם הרבה בחורים וגברים מבוגרים כותבים לי שהם התחברו לסדרה. זה מדבר להרבה אנשים. ואני אני חושבת שמי שיש לו חוש הומור חייב לאהוב את הסדרה הזו.

שואלים אותי הרבה אם אני פמיניסטית. אני לא מרגישה שאני מנופפת בדגל, ברור שאני פמיניסטית, מה זה פמיניזם? אני מאמינה שנשים יכולות לעשות כל מה שגבר יכול. זה ברור לי כבר שנים.

ובכל זאת בעיני יש ערך גדול בזה שעכשיו גם גברים צופים בזה ונחשפים לדברים שנשים הרבה פעמים חוות, כי החוויה הנשית היא גם הרבה פעמים חוויה של בדידות.

סתיו: גם של רווקים. אבל החוויה של נשים היא כן יותר מועצמת כי אצלנו יש שעון ביולוגי שמתקתק וגם מסתכלים עלינו קצת אחרת. תמיד אמרו על עופר שכטר שהוא "רווק נצחי" ואיזה מגניב הוא. אבל אין איזו "רווקה נצחית" שהיא מגניבה בתרבות שלנו.

כן, הסדרה נותנת לזה ייצוג. כזה שהוא גם מורכב כי זה לא שהיא לא רוצה זוגיות והיא רק רווקה מגניבה והוללת. היא גם חווה את זה ככאב.

נכון. כי היה לי חשוב לדבר לכלל הנשים ולכלל האנשים, אני מאמינה שרוב האנשים מאוד כמהים לזוגיות והעובדה בשטח היא שרוב האנשים גם בזוגיות. זה לא אומר שרובם מצאו זוגיות נהדרת זה אומר שכולם כמהים לאהבה, ללהיות ביחד, לחלוק את החיים עם מישהו.

דיברת הרבה על התגובות שאת מקבלת, כשכתבת כיוונת לקהל ספציפי, ציפית לתגובות שהסדרה עוררה?

אני כיוונתי לכולם. כיוונתי לרגש האנושי ומאוד חששתי שזה יהיה ז'אנריסיטי, סדרת בנות, סדרת רווקות אפילו, שזה עוד יותר מצומצם. אבל לשמחתי, ממה שאני מבינה ושומעת זה נהפך למשהו אחר. למה שרציתי שזה יהיה.

בעיני, כוחה של הסדרה בניואנסים. אם ניקח את הקיצון אז גור (בן הזוג של מורי), יש את השלב שהוא מתהפך עם מורי בבית. ולמרות שבחלק מהדברים הוא צודק, הוא מתנהג כמו דפוק על גבול הנרקיסיזם, אבל בלי שזה מתפתח לסיפור קיצוני של אלימות במשפחה במובן הקלאסי, של אלימות פיזית, או אפילו מילולית. ובעיניי יש בזה המון כוח כי זו חוויה הרבה יותר יומיומית. החוויה של להתמודד עם בנאדם שלפעמים, פתאום יש לו אגרסיות

כן. גור הוא בן אדם שהוא עבד לחולשותיו. יש כל כך הרבה כאלה. גם מורי היא עבד לחולשותיה וגם מורי לא כל כך בסדר, והיא מניפולטיבית והיא משקרת והיא יכלה קצת יותר לדאוג לו כשהיה חולה. וכן, היא יכלה גם להוריד את הפח. אבל רציתי להביא את זה ככה, כמו שאמרת בדיוק. שזה לא יהיה איזה גבר מתעלל. היה לי חשוב שיהיה פה משהו אחר, משהו שאפשר להתווכח עליו.

אפשר להתווכח אבל יש שם גם אמירה, הצבת גבול. גם אם זה גבול אישי

בדיוק. זו הצבת גבול אישית. ברגע שמורי מתעוררת שם בהפלה ומבינה משהו. היא מבינה שלא טוב וגם לא יהיה לה טוב אז מחליטה לעזוב והיא עוזבת. זה משהו שלקח לי הרבה זמן בחיי הפרטיים להבין ולממש. צריך הרבה כוח, כשאת אוהבת מישהו, לעזוב כשאת מרגישה שלא טוב לך, שדי, שניסית עד הגבול ולפעמים גם עברת את הגבול שהוא כבר לא בריא. זה נורא מחזק להיות החזקה שאומרת די, זה הגבול שלי, ביי.

מה שאמרת קודם על שעון ביולוגי באמת משפיע, מגיל מסוים את צריכה להתפשר. לשחק סוג של משחק של איזונים והתפשרויות. 

אני חושבת שזה משחק תמידי בזוגיות. התפשרויות, התפשרות זו לא מילה רעה אבל יש גבול גם לזה. את צריכה להרגיש עד כמה ההתפשרות שלך גורמת לך לאבד את עצמך, אני בעד שיהיו התפשרויות טובות.

לכל אחת מהדמויות יש אופי מורכב, צריך הרבה כדי להעביר אותן, מורי למרות שהיא קצת בלתי נסבלת בהרבה רגעים הרגשתי כמוה.

הרבה אומרים שמורי בלתי נסבלת ואני לא חושבת, אני מבינה את האמירה. אבל את יודעת, אנחנו עדים לחייה הפרטיים כמו שאנחנו לא עדים לחייה של אף חברה שלנו. אני חושבת שבכל בנאדם טמונות המחשבות האלה, שמורי מממשת ועושה. קנאה, נרקיסיזם… לשקר. אנחנו משקרים מלא. אז נכון, לקחתי את זה צעד קדימה, כי זו גם סדרה, סדרה קומית. חשוב שזה יהיה מעניין וצריכים לקרות דברים מעניינים ולא שגרתיים.

אבל את מורי ראיתי בדיוק ככה ואת גור, עוד בתהליך הכתיבה דמיינתי את השחקן הזה (עומר עציון) ומה שהיה חשוב לי בגור זה שהוא לא יהיה הגבר המתעלל אלא שנראה את הלב שלו, את הגור שבו. זה לא נוגע באזורים של סבל אלא ביחסים בין גברים לנשים, נראה לי שזה קורה לכולנו כל הזמן. בקיצור, לשמחתי זה בול כמו שרציתי.

כן? חשבת על הליהוק?

לא התאמצתי לחשוב על זה יותר מדי בזמן הכתיבה וגם לא מיהרתי להיאחז במה שאני כותבת, נגיד, ראיתי את גור כעומר עציון ובסופו של דבר זה באמת היה הוא אבל על נעמי נגיד רק בשלב האודישנים הבנתי שהיא מורי. אבל כשהבנתי ממש הבנתי.

מאיפה ההשראה לחברות בין דנה שהיא החמודה והמושלמת למורי?

סתיו: דנה היא כאילו מושלמת אבל מצד שני בסוף היא זו ש… בוגדת בנסיך שלה. היא יכלה לא לעשות את זה, היא יכלה לחכות רגע אבל בסופו של דבר היא עושה את המעשים הכאילו הכי קיצוניים והכי לא מובנים.

מעניין אותי באיזה שלב הבנת שלחברות הזו יש ערך סיפורי?

המערכת יחסים הזאת של מורי ודנה, הן שתי דמויות שהולכות איתי כבר עשור בערך. כתבתי איזה פיילוט מזמן, שלא עסק ברווקות מאוחרת מן הסתם אבל המערכת יחסים ביניהן הייתה אותה מערכת יחסים של חברות שהיא משפחה. וזה מאוד דומה קודם כל לפנטזיה שלי ושל הרבה בני אנוש אחרים על חברות, ככה היינו רוצים להיות. וזה לא רק חברות עם נתינה רק זו גם חברות מלאת בעיות. ומצד שני, זו חברות בה לפעמים את מכירה את השנייה יותר מאשר את עצמך ומספרת לשנייה משהו שהיא יכולה להבין רק דרך המראה שהיא מספקת לה. התבגרות מול חברה טובה מקפיצה את ההתבגרות בכמה שלבים ורמות לדעתי. אז יש לי דוגמאות מהחיים שלי לשמחתי וזה מרגש נורא. יש לי חבורת בנות כזו שאמרתי להן פעם "בנים יבואו, ילכו, יישארו לתקופה ארוכה או לא אבל אנחנו זה לנצח". זה כיף, זה מקסים. אבל את יודעת, יכול גם לקרות משהו בחברות הזו ואז זה נורא עצוב זה כמו זוגיות שמתפרקת, זו אשכרה זוגיות ובגלל זה יש בסדרה את כל הרפרנסים לזוג המוזר, אריק ובנץ… זה פשוט זה. זה חלק גדול מהחיים.

לא תמיד הזוגיות ביניהן נראתה בריאה

לא יודעת אם בריאה זו המילה שהייתי משתמשת בה אבל היא לא תמיד הייתה פיירית, הרמונית ומשמחת אבל גם זוגיות היא לא כזו. היה חשוב לי שזה יהיה אנושי, מרגש וקומי.

תמיד ידעת שכשתכתבי סדרה למבוגרים היא תהיה קומית?

כן. אני מאוד באה משם. אני לא כל כך מוצאת טעם בחיים בלי לצחוק על כל הטמטום האנושי, אנחנו מטומטמים. אנחנו מלאים במגרעות ואנחנו כולנו רוצים כל הזמן להיות כל כך מושלמים. מתרעמים על מורי על כל כך הרבה דברים שכולנו עושים. אנחנו אנושיים ואנחנו צריכים להבין שאנחנו אנושיים ואנחנו טועים ואנחנו מבקשים סליחה. זה נראה לי פשוט הכי אמיתי.

תהיה עונה 2?

סתיו: אנחנו מדברים על זה. אני עוד לא יודעת. את חושבת שצריך?

כן! יש לדמויות חיים. אני צריכה לדעת מה קרה עם הסדרה של מורי! ועם אטיאס…

הרבה שואלים אותי למה סיימת את זה ככה? למה לקחתי למורי את התקווה? מה ניסיתי להגיד? אז התשובה שלי לזה היא שקודם כל אלו הרבה פעמים החיים. אבל חוץ מזה חיי הרווקות הם כאלה סיזיפיים והרבה פעמים מכירים מישהו ולרוב זה לא מצליח ורציתי להישאר נאמנה לבעיה הזו.

מורי נחבטת המון. למה את מתעללת בה?

כיף אם הייתי מסיימת בסוף חמוד או בסוף פתוח אחר לא היו השאלות האלה, לא הייתה התחושה הזו שרציתי. עשיתי מניפולציה לצופה וזה מרגש אותי לעשות את זה. גם אני רוצה סוף טוב יותר למורי אבל אני חושבת שמורי צריכה לחפש את האמת שלה. מורי כמוני. היא מלכת ההחלטות המיידיות והריגושים המיידים אז אולי היא צריכה שנייה להסתכל על עצמה ולחשוב רגע ולהבין שהכל בסדר גם בלי גבר (בינתיים) שימלא את החלל הזה. בקיצור, סליחה לכל מי שכאב לו הלב גם לי כאב ואני הייתי צריכה לא רק לכתוב את זה אלא גם לראות את זה בלופים בעריכה וכל הזמן בכיתי.

איך היה בצילומים?

זה היה המון דברים ביחד. זה גם מאוד מרגש לראות איך הכל קם לתחייה וזה גם היה מאוד מפחיד. כי לא משנה שהצלחנו בסצנה אחת בסצנה הבאה צריך להצליח שוב וביום צילום גדול מאוד שקורים בו מלא דברים, צריך להצליח את הכל ולהספיק את הכל. אז זה הרבה לחץ מלווה בהמון, המון סיפוק.

איך הרגשת כשזה נגמר?

היה בזה משהו ריקני. אבל גם ידעתי שאני הולכת להרגיש ככה, אז הכנתי את עצמי. תוך יומיים יצאתי מתחושת הריקנות. ועכשיו מה שמלחיץ זה שאני "בין עבודות". אני לא יודעת מה הפרויקט הבא שאני הולכת להשקיע בו את כל מרצי בשנים הבאות זו החלטה מאוד גדולה וחשובה ואני מנסה לא לטעות, לעשות את הדבר הכי נכון לי. בגלל זה יש התלבטות אם עונה שנייה זה נכון, אבל בעיקרון אני במקום ממש טוב וכיף.

מחשבה על עונה 2 לא מעוררת פחד שלא תצליחי לשחזר את ההצלחה?

לגמרי. הייתי בסטרס מאוד גדול ומה שכיבה אותי זה פחד וכשהבנתי שזה מה שמכבה אותי נתתי לעצמי 2 סטירות, התיישבתי על התחת והתחלתי לכתוב רעיונות והבנתי שהכל בסדר, יכולה להיות עונה 2. צריך פשוט להיות בעשייה, לשבת על התחת שזה עבודה שחורה ובאמת לא קלה.

אז להיות כותבת זה לא כזה רומנטי כמו שמדמיינים

לא, לא… זה כאילו אולי רומנטי לראות את זה מהצד אבל זו חוויה של לבד. וכשאת יושבת לבד וכותבת סצנה לבד, אז בהתחלה היא יכולה להראות לך טובה אבל למחרת פתאום פחות. יש הרבה חוסר ביטחון בתהליך.

אז איפה את מוצאת את הביטחון?

קודם כל, אבא שלי הוא תסריטאי והוא עורך את התסריטים שלי והוא עמוד שדרה מאוד חזק בשבילי בכל התהליך. וחוץ מזה היו סביבי אנשי מקצוע ב-YES שידעתי שאני יכולה לסמוך עליהם. למזלי עבדתי עם אנשים שמבינים אותי.

נשמע שצריך סנטר חזק כדי לצלוח את זה. את חושבת שהיית מצליחה לעשות את זה בגיל צעיר יותר?

זו שאלה שאני שואלת גם את עצמי. אני יודעת ששנים רציתי ולא עשיתי. ואם את שואלת אותי אם אני יודעת מי אני היום, אז גם אין לי תשובה מדויקת כי אני יודעת הרבה דברים על עצמי אבל אני גם יודעת דברים סותרים על עצמי… אולי זה לא כזה חשוב שתכירי את עצמך כזה טוב, אבל שיהיה לך מה להגיד וגם את זה לא תמיד היה לי לפני שהתחלתי לכתוב. תמיד מבקשים לשמוע מה את רוצה להגיד. ולא תמיד היה לי תשובות. הרבה פעמים המצאתי תשובות כדי שיסמכו עליי, שיתנו לי… אבל להפתעתי, ברגע שאני מתיישבת לכתוב, פתאום יוצאת לי איזה ביקורת על משהו ואני מגלה שכן. יש פה איזשהן אמירות, גם גדולות וגם קטנות. ונראה לי שזה מה שהכי חשוב. להיות אדם ביקורתי.

הקעקועים של מורי היו מתוכננים?

כן. זה היה רמז מטרים ליתמות שלה. אני מאוד רציתי, התווכחנו על זה הרבה.

למה התווכחתם?

היו דיבורים על זה שמי מתקעקעת ככה? למה שהיא תרצה תזכורת כזו כל הזמן? אבל בסוף המאפרת, שגם עיצבה את הקעקועים, דיברה עם מישהי שהייתה במצב דומה והבנו שזה דבר שקורה ואנשים עושים. אני שמחה מאוד שהלכנו על זה בסוף. זה גם כן תואם קצת את האישיות שלה והיא גם הייתה טינייג'ארית כשהם מתו, אז זה נעשה גם מתוך האימפולסיביות האופיינית לה.

למה הרגת לה אותם?

יש לזה כנראה יותר סיבות משנדמה לי כי לאחרונה הייתי אצל נומרולוגית שטענה שבגלגול הקודם הייתי יתומה. אבל בעיקרון, אחרי שכתבתי שני פרקים עלתה השאלה איפה ההורים שלה? ולא כל כך רציתי להתעסק בזה. מה גם שרציתי שלמורי יהיה פצע גדול בחייה, שיתגלה מתישהו בסדרה ויעזור להבין אותה, יפתח את הלב כלפיה. אז זה הרגיש נכון. חשבתי על זה רק בפרק חמש, בסצנה בה הם מתחרים מי יותר מסכן. שזו סצנה שהיא מחווה לנוטינג היל.

איזה עוד מחוות יש בסדרה?

יש המון… יש את מה שמאוד קל לזהות, כמו תלמה ולואיז ויש יותר מוסתרים, כמו אבודים בטוקיו, בסצנה שאטיאס ומורי חולקים מיטה.

נשמע כיף לשזור קטעים כאלה

כן זה כיף וגם מאתגר. באיזשהו שלב הבנתי שזה חלק מהפורמט של הסדרה שלי והכרחתי את עצמי לשלב בכל פרק קומדיה רומנטית או סרט שיתכתבו באיזשהו אופן עם הפרק.

איך הגיע הרעיון לשם בלאדי מורי?

זה סיפור די מטופש. הייתי באיטליה עם ידיד והוא הזמין בלאדי מרי. נגעלתי נורא, אבל אז טעמתי ונדלקתי. בדיוק חיפשתי שם לגיבורה וזה פשוט התחבר.

לסיום הריאיון, נשמח להמלצות צפייה לקוראות שלנו

עפתי מאוד על סרט שראיתי ממש בימים האחרונים. "האדם הגרוע בעולם". מעבר לזה, אהבתי מאוד את "ריקוד האש". אבל הסדרה שאני תמיד מדברת עליה בראיונות היא פליבג (FleaBag). אדייק ואגיד – העונה השנייה. מבחינתי זה השראה ענקית. פיבי וולר-ברידג' היא מדהימה, דוגמה ומופת לכתיבה.

משהו לסיום?

אשמח לפנות לכל מי שמדבר על מורי לא יפה ולהגיד תירגעו. הרי כולנו קצת מורי. ואחרי הכל, זה מצחיק לא?

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

כשפמיניזם הופך לכלי היטהרות

Reading Time: 4 minutes הקמפיין המשותף של SafeUp ו"סלברייט", המפתחת טכנולוגיות למעקב אחרי אזרחים עבור שלטונות אפלים, הוא ניסיון היטהרות של סלברייט על הגב של כולנו, נשים ברחבי העולם

קראי עוד »