Reading Time: 4 minutes

אבי היעור או אבי הטרנספר? לפתוח את הקופסה הכחולה 

בסרט "קופסה כחולה" מיכל ויץ מגלה עובדות חדשות על הסבא רבא הנערץ שלה. רחל בית אריה שואלת האם הצאצאיות הביולוגיות והסמליות של הנכבה יכולות לא רק להכיר בעוולות העבר, אלא לשנות את ההווה ואת העתיד?
Reading Time: 4 minutes

איך חברה מתמודדת עם עברה? איך א.נשים פרטיים יכולים להתמודד עם גילויים שקשורים לאבות וסבים שביצעו פשעים רחבי היקף, שקבעו את מהלך ההיסטוריה? האם לצאצאים, כמה דורות אחרי, יש אחריות למעשים, ואם כן, מה האחריות הזאת בדיוק? האם מי שנהנות מפירות של פשעים מסוגלות בכלל להודות בכך? 

 לא מעט יצירות בדיוניות ודוקומנטריות עסקו בשאלות האלה ובהתמודדות של היורשים של פשעים נגד האנושות באזורים שונים בעולם. אליהם מצטרף סרט דוקו ישראלי חדש, שנקרא "קופסה כחולה", על שם הקופסה המפורסמת שבה נאספו תרומות לקרן קיימת לישראל. 

קופסה כחולה עוסק ביוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של קק"ל והמנהל הראשון של מינהל מקרקעי ישראל. ויץ הוא מהדמויות המשמעותיות ביותר בתהליך הקולוניזציה של פלסטין, זה שהביא להקמת מדינת ישראל, בדחיקה המאורגנת של כמיליון פלסטינים מאדמתם שהחל עם ראשוני המתיישבים הציונים, ובנכבה, הטיהור האתני של רוב העם הפלסטיני מארצו, תהליך ששיאו עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 ושנמשך עד היום.

ויץ זכה לכינוי "אבי הטרנספר" כיוון שהיה חבר, כבר בסוף שנות השלושים, ב"ועדה לחילופי אוכלוסין" של הסוכנות היהודית שניסחה תכנית לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית מהארץ לטובת התיישבות ציונית. בעיצומה של מלחמת 1948 ויץ עמד בראש "ועדת הטרנספר" שקבעה את המדיניות לפיה לא הורשה לפליטים הפלסטינים לשוב לשטחים בהם קמה מדינת ישראל.

אפשר לציין גם את השפעתו העצומה של ויץ על מדיניות חלוקת קרקעות עליהם השתלטה מדינת ישראל במהלך המלחמה. הוא זה שחתם, למשל, על העסקה של העברת קרקעות הכפר אלגָ'מַּאסין אלעָ'רְבִּי  לסולל בונה ללא הבטחת זכויות ליהודים המזרחים שיושבו שם במקום הערבים המגורשים. את השטח, המוכר היום כ"גבעת עמל", מוכרת עכשיו עיריית תל אביב בלא פחות מ-350 מיליון שקל. התושבים היהודים מפונים בכוח ומוצע להם פיצוי של פחות ממיליון ש"ח למשפחה. לבעלים המקוריים של הקרקע עדיין אסור לשוב ולא הוצע להם שום פיצוי.

בכך, ובתכניות אחרות שקידם, כמו הדחיפה שלו להקים ישובים מעבר לגבולות תכנית החלוקה לאחר שאלה כבר נקבעו, ויץ מילא תפקיד מכריע בטיהור האתני של פלסטין ובקביעת חלוקת המשאבים המפלה הקיימת עד היום.

"סיירנו הבוקר בכפרים הערבים. הרהרתי בתוכנית שאני הוגה בה זה שנים: פינוי הארץ בשבילנו. בינינו לבין עצמנו צריך להיות ברור: אין מקום בארץ לשני העמים גם יחד. אם הערבים יצאוה, תהיה הארץ רחבה ומרווחת בשבילנו. אם הערבים יישארו, תישאר הארץ בדלותה ובצמצומה. הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים. אין כאן מקום לפשרות! להעביר את כולם. אין להשאיר אף כפר אחד, אף שבט אחד. רק בדרך זו, טרנספר ערביי ישראל, תבוא הגאולה"

כך עברתי היום חלק חשוב מארץ יהודה הצפונית-מערבית, עבור והלוך, וראיתי: כפרים גדולים, צפופי-אוכלוסין, והאדמה סביבם מעובדת: כרמי זיתים, תאנים וגפנים, שדות דורה ושומשום, ושדות שלף. אמנם גם שטחי שממה גדולים, המחכים עוד ליד עובדת, אבל כלום יספיקו אלה לנו? האם נקים כפרים מפוזרים משלנו בין כפריהם המרובים הקיימים, שירבו תמיד על שלנו? וכלום יש אפשרות לקנות שם? הדרכים סייעו לפיתוח ההר ופתחוהו אל העולם הגדול; כל אשר תצמיח האדמה – יידרש ויבוקש; ידיים ישנן – ולמה לא יפתחו עוד כאשר פיתחו עד כה? וכלום בצורה כזאת נוכל לפתח את הפינה שלנו? ושוב שמעתי בקרבי את הקול הקורא: 'פנו את הארץ הזאת', ואז תיבנה היא וייבנה גם עמנו." (יוסף ויץ, 1941). 

בנים ממשיכים או בנות מתקנות?

"קופסה כחולה" מביא ציטוטים דוגמת שני אלה מתוך היומנים המפורטים שניהל ויץ, כמו גם חומר ארכיוני רב, למשל רשימות של כפרים פלסטינים ופקודות ההריסה שהוצאו לאחר שתושביהם גורשו. אבל יותר משהסרט חושף חלק מהיסטוריית הטיהור האתני שמדינת ישראל ורוב אזרחי ישראל עדיין מתכחשים לו, הוא עוסק בשאלת האחריות הבין דורית.  

יוצרת הסרט, מיכל ויץ, היא נינתו של אבי הטרנספר. הסבא רבא אמנם נפטר לפני שנולדה אבל היא מתארת ילדות והתבגרות בצילו וזהות שהרבה ממנה בנוי על היותה בת למשפחת ויץ, כאילו כל יערות קק"ל, ואולי כל הארץ שייכים לה ולמשפחתה, צאצאיו של "אבי היערות". התמריץ לעשיית הסרט בא כשויץ הנינה גילתה את הכינוי האחר של סבה יצאה לבדוק במה מדובר, וכך קראה לראשונה את יומניו, שלא פורסמו עד היום.

בחלק גדול מהסרט היא מעמתת את בני משפחתה – אביה, דודים ובני דודים – עם מה שמצאה. "אם היית במקומו, היית עושה אותו דבר", אחד מהם אומר לה ואביה, איש הטלוויזיה רמי ויץ, מפסיק באיזשהו שלב את השיחה: "מיכלי, אני לא מעוניין לדבר על זה". 

מיכל ויץ כן מעוניינת לדבר על זה, אבל בדיבור קורה לקראת סוף הסרט משהו מוזר: עם קטעי יומן שכתב יוסף ויץ אחרי כיבוש הגדה המערבית ועזה ב-1967 מתברר שהסב המיתולוגי היה בעצם מה שמכונה היום שמאלני. "הפעם הערבים לא ברחו" הוא כותב באכזבה ומזהיר שהשטחים הכבושים יבלעו וישחיתו את מדינת ישראל. האמירה הזאת מוצגת כנבואית אבל היא למעשה המשך אותו היגיון של קטעי היומן משנות השלושים והארבעים: ויץ אינו רואה שום אפשרות לחיות עם פלסטינים ורק משום כך צירופם של שטחים שיושבים בהם מליוני פלסטינים, ובהם מאות אלפים שהוא עצמו מילא תפקיד מפתח בגירושם, מפריע לו. השד הדמוגרפי שעמל כל כך על גירושו וחיסולו חזר. 

"קופסה כחולה" מצטרף לשורה של יצירות, מאמרים ויוזמות אחרות שעוסקות לאחרונה בעוולות הנכבה ובדרישה להכרה בהם. עורך הארץ, אלוף בן, קרא במאמר לא מזמן להפסיק לפחד מהנכבה, וארגונים וקבוצות שונות אף החלו לארגן טקסים ואירועים שמציינים את יום הנכבה.

אבל נראה שברבים מהמקרים האלה, ה"הכרה", כלומר ההודאה במה שידוע מזמן, שהנכבה אכן קרתה, שהגירוש היה מכוון ומתוכנן וכלל מעשי טבח וזוועות אינספור, שמדינת ישראל קמה תוך גירוש המוני, היא לא הצעד הראשון לתיקון, אלא האחרון. כאילו הנכונות לומר את האמת, צעד חשוב, משמעותי וקשה, פותרת לבדה את הבעיה. כאילו פלסטינים אמורים להיות מלאי הערכה לחשבון הנפש הפנימי שישראלים עושים עם עצמם, ולהסתפק בכך.

הדיון הזה, בעצם, נשמע – שוב – כאילו פלסטינים כלל לא קיימים בו, כאילו כולו אמור לעסוק במירוק מצפון, במוסר, בשאלות הזהות של הישראלים, כאילו אין מליונים שעדיין יושבים במחנות פליטים, חסרי רכוש, אדמה ואזרחות, כתוצאה מאותם פשעים. כאילו פלסטינים אינם קיימים. נקודה. 

האם יורשות הקופסה הכחולה באמת ישנו את העתיד?

הדיון הפנימי חשוב, אבל הוא לא יכול להיות סוף הדרך. ממי שמוצאת אומץ מספיק לקרוא ביומנים ישנים ולבחון את דמותו של מייסד השושלת שלה אפשר לצפות להמשיך בכך ולהסתכל גם על השושלת עצמה, על כל השושלות, על הבתים שאנחנו גרות בהם ועל האדמות שעליהן הם נבנו ומי היו בהן קודם ולאן הלכו והאם היה יכול להיות אחרת? האם עדיין יכול להיות אחרת? האם בסופו של דבר, גם דור הנכדים והנינים סבור ש"הפתרון היחיד הוא ארץ ישראל ובלי ערבים", גם אם הוא מנסח זאת אחרת? או האם דור חדש יצליח לדמיין מציאות אחרת, של ארץ שיכולה להכיל את כולם ולקבל את כולן ולא להזדקק לגירוש, נישול, דיכוי וצמצום כדי להרגיש בטחון ושייכות? מי שקוראת ביומנים ורואה את העוול חייבת לשאול את עצמה גם: מה קרבנות העוול רוצים? 

ליוסף ויץ וחבריו היה חזון רדיקלי שהוצא לפועל באכזריות בלתי נתפסת. הם דמיינו ארץ ריקה ואז רוקנו אותה בפועל. החזון הזה ממשיך להיבנות ולהרוס גם היום, עם כל הריסה של בית בסילוואן או בנגב, עם כל טרנספר של קהילת רועים בבקעת הירדן, עם המשך הדחיקה של קהילות פלסטיניות מלוד ומיפו, מחברון וירושלים וחיפה ועכו.

אנחנו, הצאצאיות הביולוגיות והמטאפוריות, של הוגי החזון הזה לא יכולות להסתפק בלימוד ההיסטוריה והודאה שהיו בה "צדדים מכוערים". צריך להיות לנו חזון רדיקלי לא פחות, אבל הפוך לחלוטין, כזה שמשתף, שמבוסס על מי שנמצאות בארץ ומי שהוגלו ממנה, על הצרכים והחלומות שלהן ועל האפשרות שיהיה פה מקום לכולן וכולם במלואן, עם כל ההיסטוריה וכל הסיפור. הקופסה הכחולה רתמה המונים לחזון שחלקם אולי לא הבינו עד כמה הוא רצחני. האם יורשות הקופסה הכחולה ומי שפתחו אותה יוכלו לרתום המונים לחזון ועתיד של צדק, של שותפות אמת, ושל שיבה?

לקריאת מאמרים נוספים על הכיבוש לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: ויקימדיה, תמונות בגוף הכתבה: מהטריילר לסרט "הקופסה הכחולה"

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

גבולות מטושטשים – מטופלות לשעבר של יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על דפוסי הפגיעה

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות ונוסחים טיפוליים, ניתן לצייר את תחושותיהן של הנפגעות כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת.

קראי עוד »