יסמין הלוי: לגופו של עניין

לעמוד הראשי של הפרויקט 

מאת: יסמין הלוי

בהתחלה את בהריון. טוב. נגיד שיש לך הריון סבבה. בכל זאת כמה שבועות טובים את מתה מעייפות? מ-תה? הלכת לנמנם רגע בצהריים ובארבע וחצי בקושי אפשר לקלף אותך מהספה? פה ושם בחילות יש לך? את בוכה פתאום מפרסומות למכונית משפחתית?

אחר כך מגיע השלב שבו סוף-סוף את מרגישה נורמלי ואפילו טוב ואת נראית נהדר ועסוקה בהמון דברים אבל אז כל העולם רואה פתאום שאת בהריון והדבר היחיד שכולם שואלים אותך זה איך הבטן. כאילו דה? איך הבטן. אין לך עבודה, חיי אהבה, תחומי עניין, שאיפות אישיות, עיסוקים בעולם. לא. יש לך בטן. טוב. מובן שאף אחד לא מעלה בדעתו איזה חרמנית נהיית פתאום ואילו דברים מסוגלים לגרות אותך ובאילו שעות.

טוב ואחר כך מגיע החלק האחרון ואז את כבר כולך הר של סימפטומים. כבר התרגלת למחשבה שאת בהריון, הפסקת להכחיש את זה, להתנהג כאילו הכל רגיל ולנסות לקטוף שסק ישר מצמרות העצים, אולי אפילו התחלת ליהנות מהפוזה, מלקקת לך ארטיקים בלי חשבון ומסנג'רת את האיש, זוללת שקדים בשעת לילה מאוחרת כדי להבריח את הצרבת, מתנהלת בכבדות ובוא נניח שאין לך טחורים, אבל הברזל מחרב לך את הבטן לגמרי.

ובוא נניח גם שלא הגעת לישורת האחרונה בשיא הקיץ בשפלת החוף כי על זה אני בכלל לא מסוגלת לכתוב וזה מאוד לא ידידותי לסביבה כל המזגנים האלה.

טוב. עכשיו צריך ללדת. ילדת. וגם אם נניח שילדת לידה טובה ובריאה וחלקה יחסית ואפילו בבית – עדיין כמו שמישהי כתבה פה זה קצת כאילו דרס אותך טרקטור, וגם אם את לא יודעת את זה הגוף שלך יודע שהוא די נכתש. לטווח ארוך.

מזל טוב! נגמר ההריון, נגמרה הלידה, מתחילה ההורות.

ואת חשבת אולי שעכשיו התינוק הוא מחוץ לגוף שלך? שעכשיו הגוף שלך הוא רק שלך ויחזור להיות כמו קודם? ובכן יקירתי טעית. בענק.

קודם כל הרבה דברים עוד כואבים. הרחם כואב; השדיים כואבים; התפרים כואבים; והגב עדיין לא כואב אבל אל תדאגי מותק, יש לך מלא חלב והתינוק בן פורת יוסף שיהיה בריא עולה יפה במשקל אז זה עניין של שבועות ספורים.

בשבועות הבאים את הופכת להיות מסננת. מכל חור נוזל ומשפריץ ומטפטף לך משהו אחר, וגם התינוק שלך נוזל ומשפריץ ומטפטף עלייך משהו אחר מכל חור. וכל בגד שאת לובשת מתחיל כעבור כמה שעות להריח כמו מגבנה, ריח החלב החמוץ מלווה אותך בכל אשר תלכי. ועל כל חור שלך ושל התינוק שלך את שמה שלל ריפודים ומחסומים כדי לשמר את האשליה של יובש מהוגן והיגייני. ואת גם לא יכולה ללבוש כל דבר כי זה תמיד צריך להיות בגד נוח להנקה, כלומר להתערטלות מינימלית ושליפה מהירה. וגם לא לאכול ולשתות ולעשן כל דבר כי כידוע הכל עובר בחלב, וגם אם חטפת את הכאב ראש של הלייף את תסבלי בשקט ולא תיקחי אדוויל כי זה אסור בהנקה.

טוב נו, הספקת לנוח קצת, העניינים קצת נרגעו, התחלת להתרגל, אולי לישון כמה שעות מדי פעם. ואז את מגלה שהשיער שלך מתחיל לנשור בכל מקום (האפקט מטריד במיוחד על סדינים לבנים ונוקשים שזה עתה הצעת בהם את המיטה שהתמלאה הפרשות משלל סוגים כאמור לעיל). וגם השיניים שכל ההריון שמרת עליהן פתאום מרגישות לך כמו שורה מקרית ולא מלוכדת במיוחד של אבנים קטנות, והחניכיים קצת מדממות.. והצוואר, אח הצוואר, את מיניקה בכל מיני תנוחות משונות ונרדמת בהן, והגב, כי אחרי הצהריים זה כל הזמן על הידיים…

ואז את גם רוצה ללכת לאיזה מקום, נניח אפילו שאת רק רוצה ללכת למכולת, את מתה לקפה ונגמר לך החלב ואת מרשה לעצמך מקסימום שניים ביום ולא אחרי שתיים בצהריים, אבל התינוק שלך בדיוק נרדם אז את לא רוצה להעיר אותו. או שהוא ער ואז את לוקחת אותו איתך ומתחילים החישובים: טוב אם אני כבר יוצאת למכולת אביא עוד כמה דברים, אז רגע, איך אני אסחוב? אם הוא עלי אצטרך לסחוב גם אותו וגם את הקניות, אם הוא בעגלה גם נורא לא נוח לסחוב קניות. הגוף הזה שהיה רגיל לשרת אותי כל כך טוב, עכשיו הוא כל הזמן צמוד לעוד מישהו ובכלל כל חופש התנועה של הגוף במרחב זה סיפור אחר לגמרי. וכמובן שהתינוק שלך לא מוכן לשתות משום בקבוק, כי הוא לא רגיל ועד שכבר רצית הוא סירב, אז אין מצב לעזוב אותו ליותר משעתיים וכל הזמן לבדוק אם הכל בסדר בעורף.

וגם אם נקפוץ עכשיו הרבה חודשים קדימה נגיע לתינוק נגיד בן שנה וחצי, עדיין יונק כמובן, אבל זה כבר לא העולל הרך והנזקק אלא ילדון פיצפון שקודח לך עם האצבע בפופיק או חייב ללטף לך את פנים הזרוע או למולל לך איזו קווצת שיער או איזו פעולה חודרנית אחרת שמטריפה לך את השכל ובכל פעם שאת מעזה להזיז לו משם את היד הוא שוב מתעורר ובוכה ועומד על זכותו לשמר את הריבונות שלו על גופך המובן מאליו.

אז קחי נשימה ארוכה, יקירתי, כי על זה באמת אף אחד לא מדבר. לא רק זמנך הפנוי ותודעתך עומדים כאן לשירות הציבור; ולא רק פסיכולוגית מוטל עלייך להכיל את כל מפעל הצרכים שיצרת והרית והולדת; גופך הופקע ממך, הולאם למען מטרה נעלה, ובשנים הבאות את רק מחכירה את הנכס.