בואו נדבר על הדגדגן – לשים סוף לשתיקה הנשית

מאת: נעה ישראלי רוזנברג

כשהייתי בתיכון היה לנו קטע כזה לצרוח במסדרונות בית הספר את שמות האמהות והאבות אחד של השני תוך כדי גניחות אורגזמיות ולהתפוצץ מצחוק. היה לנו הומור מתוחכם ובשיעורים משעממים ציירנו תפריט של מסעדה שכל המנות בה קשורות לאיברי מין (למשל "קומ-פות" או אשכים ממולאים). היינו קוראות אחת לשנייה בכינויים מביכים כמו "כוסענק" וסיפרנו שבקיץ נסענו לתותה-לה-מאנה. ועדיין, היה נושא אחד שהתעלמנו ממנו לחלוטין. אוננות. לא דיברנו על זה. לא בבית. לא בבית ספר. לא בין חברות. לא בשום מקום.  אני זוכרת איך חיפשתי בקדחתנות מידע בשאלות ותשובות במעריב לנוער וב"מה קורה לגופי".  ובו זמנית נגעלתי מהמילה הזאת, אוננות. כמו נזלת.

לעומת זאת הבנים בשכבה שלי, בבית ספר ובצופים דיברו רק על זה. בקולי קולות. כל הזמן. כל היום. זה היה מגניב "לעשות ביד". זה היה קטע כזה של גבריות מתפתחת, של מי עושה ביד הכי הרבה. היו להם שירים כאלה של אצטדיון כדורגל, שפיארו את האוננות הגברית.

אבל אנחנו הבנות? שתיקה. טאבו טאבו טאבו. לא התגאנו, לא התפארנו. העדפתי להיבלע על ידי האדמה מאשר לשאול חברה: תגידי, את עושה ביד? כי הרי ברור שאם בנות מאוננות הן עושות זאת במחשכים, עטופות בגלימה של בושה.

"גם עכשיו יש בי חלק נבוך, ואני נבוכה מזה שאני נבוכה"

ככה זה. נערות ונשים לא מדברות כמעט על אוננות. על לגעת בעצמן. על עונג עצמי. אני תופסת את עצמי כאשה מחוברת, פתוחה, מתקדמת ועדיין, סביב נושאים של עונג מתעוררת בי איזו ילדה ביישנית.  אפילו עכשיו יש בי חלק נבוך, ואני נבוכה מזה שאני נבוכה.  כאילו, תגידי, מה הבעיה שלך?  אז כן, זה נטוע בי עמוק. אף על פי ולמרות.

למזלי גיליתי את הכיף האדיר הזה, במקרה, בערך בגיל תשע, באמבטיה. אח"כ זה הפך לתחביב. הייתי נועלת את הדלת, רק אני וזרם המים, עד שהיו צועקים לי מחוץ לדלת שגמרתי את הכנרת. בכל פעם מחדש, אחרי האמבטיה הייתי מתמלאת תחושת בושה, הרגשתי לא בסדר, כאילו רצון להתנער מזה, אני יכולה להיזכר בתחושה הגופנית הזאת, של דחיה מעצמי.

בו זמנית היו בי שני חלקים: החלק הסקרן, של הנערה המתבגרת שרצתה לחקור עוד מהעונג הזה, וחלק כזה שמרן, שהפנמתי איפשהו בדיאנאי שלי, שזה לא הולם. שאני לא אמורה.

רק לא מזמן, בשיחה קרובה עם חברות ילדות שגדלו איתי, גיליתי שהן לא נגעו בעצמן בכלל. עד גיל שלושים. הייתי המומה. הייתי בטוחה שכולן נוגעות בעצמן ורק שותקות לגבי זה (אני עדיין אגב בטוחה). שתיהן העידו על קושי לגמור מחדירה.

להביט בנשים שמדגימות למצלמה איך הן מאוננות

למה אנחנו – נשים שחיות במאה ה-21, עם מים זורמים בברז, גישה לכל מידע אפשרי, כסף בבנק, משכילות וחכמות שעומדות על רסיסי הזכוכית של התקרה שנופצה על ידי נשים גדולות וחזקות לפנינו; למה אנחנו – נשים מחוברות, שמשתמשות בגביעונית ועושות מעגלי לב, ומאמינות בחופש הבחירה; למה אנחנו מתקשות כל כך לגעת בעצמנו? מתקשות כל כך לדבר על כך בחופשיות? נבוכות? חושבות שמשהו בנו בטח לא בסדר אם אנחנו לא נהנות מחדירה?

יש אתר אינטרנט מהפכני, שבו נשים במגוון גילאים וצבעים בפנים גלויות, מדברות על אוננות. הן מסבירות לנשים הגולשות באתר, בדיוק בדיוק איך הן מאוננות. הן לא רק מסבירות, הן גם מדגימות, בצילום תקריב למצלמה איך הן מאוננות. זה לא אתר פורנו, הוא רחוק מלהיות סליזי או אפל, וזו הגדולה שלו – הוא לוקח נושא שצריך להיות באור, שצריך להיות טבעי ונורמלי ומתייחס אליו ככזה.

למה לא בעצם? למה שנתבייש? אז נכון, אין צורך לענג את עצמנו באמצע הקניון, וברור שזאת פעולה שדורשת פרטיות, ממש כמו יחסי מין, אבל למה לא לדבר, להסביר, ללמד?

איזה בוקר התעוררתי וחשבתי לעצמי – איזה טירוף. איך הן מסכימות, הנשים המתוקות האלה, להצטלם, ככה, בפות גלויה למצלמה, לגעת בעצמן ותוך כדי להסביר מה הן עושות? פתאום הרגשתי כמה אני שייכת לדור אחר, מלא בושה ואשמה. לא הצלחתי להבין איך זה סבבה להן, כאילו איך הן לא רוצות לקבור את עצמן ולשים רעלה על הראש עד סוף ימיהן?

ואז בבת אחת הגיעה ההבנה – גדלתי מתוך בושה. בתוך תרבות של בושה. צמחנו ועלינו מתוך תלי תלים של תרבות פטריארכלית, גברית, מונותאיסטית שבה קולן של נשים לא נשמע. כי כמה אלפי שנים של תרבות כזאת, בראיה היסטורית, זה לא באמת הרבה זמן, ותהליכי עומק וריפוי לעתים דורשים דורות רבים של עבודה פנימית.

ולא שמישהו אמר לי משהו בבית, לא שאמרו לי לא לעשות או לא לגעת. אבל גם *לא* דיברנו על זה, לא היה לי את מי לשאול, לא היה לי ממי לבקש אישור שזה נורמלי. שזה טוב ובריא ונעים וכולן עושות את זה. זו היתה תגלית מדהימה שגיליתי עם עצמי ושמרתי בסוד.

איזו טעות ענקית.

על האורך המפתיע של הדגדגן 

יש לנו בגוף הנשי איבר גאוני, שיש לו חשיבות עצומה לבריאות הגופנית והרגשית שלנו ואנחנו פחות או יותר מתעלמות ממנו.

הנה כמה עובדות על הדגדגן (שליקטתי מתוך כתבה של שרון אורשילמי) :

• יש בו 8000 קצות עצבים, כלומר זה האיבר עם הכי הרבה עצבים שיש לנו בגוף. יותר מפי שתיים מאשר בפין.
• יש לו חלק פנימי וחלק חיצוני. החלק החיצוני, זה שאנחנו יכולות לראות ולגעת בו, הוא רק קצה הקרחון של האיבר שרובו פנימי.
• הדגדגן כולו מצוי מתחת לעור עם שתי זרועות שנפרשות מתחת לשפתיים של הפות ועוטפות אותן. הזרועות מגיעות עד לתשעה סנטימטרים  (!)
• מה שמופעל בזמן אורגזמה ואגינלית הוא שורש הדגדגן מבפנים. כאמור, לדגדגן שלוחות ארוכות שמגיעות גם לחלק הפנימי של הפות ומשם נשים יכולות גם לחוות אורגזמה. גם כאשר האורגזמה היא פנימית, הדגדגן הוא זה שמפעיל אותה. הלחץ והגירוי שמופעל על הדגדגן מבחוץ, הוא זה שמפעיל את שורש הדגדגן מבפנים.

אולי אתן מצפות שאכתוב כאן עובדה נוספת, והיא שהדגדגן הוא האיבר היחיד בגוף שאין לו תכלית אחרת מלבד עונג. זו תפיסה נפוצה. אבל אני לא מאמינה בה. לדעתי הטבע יצר את הדגדגן מסיבה מסוימת, והוא יעיל בהרבה מקרים, אפילו בחדר הלידה. למה אני מתכוונת? אדבר על כך בטור הבא, בחלק השני (מתוך שלושה) בסדרת ה"דגדגן".

לכתבות נוספות בנושא מיניות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: coloringcuties מאתר pixabay