דוד אטון: תוקפנות שמתחפשת לאהבה

דוד אטון, מטפל אלטרנטיבי, ממציא שיטת הטיפול "לנשום שינוי", פגע בעשורים האחרונים בנשים וגברים, מטופלים, תלמידים ומתלמדים, שהגיעו אליו כדי לטפל בעצמם או כדי ללמוד שיטות טיפול חדשות ומצאו עצמם מנוצלים מינית, כלכלית ואף סופגים אלימות והשפלות.
Reading Time: 30 minutes

בחורף 2019 עברתי תקופה קשה. נחשפתי לנתונים על משבר האקלים שטלטלו אותי, צללתי אל תוך פצעים עמוקים שלי. מערכת היחסים שהייתה לי אז הייתה מתוחה וביחד עם קושי כללי – הגיעה החרדה לחיי. עוד לא ידעתי להגדיר אותה, רק הרגשתי מתח הולך וגובר, עד רמה של קושי בתפקוד. משך שבועות רבים האתר של דוד אטון, שמכר המליץ לי עליו כמטפל יוצא דופן, היה פתוח אצלי בדפדפן. "לנשום שינוי", כך כינה את השיטה שפיתח – שיטה של לחיצות באיזור הסרעפת שמשחררות לחץ, מתח וחרדה. 

״במשך למעלה מעשור חקר ופיתח דוד אטון שיטת טיפול רגשי הוליסטי ייחודית שמפגישה אותך עם הרבדים הנסתרים של התת מודע בדרך לריפוי ואיזון נפשי וגופני. דרך עבודת נשימה יסודית ועמוקה, עיסוי ושחרור הסרעפת, מגע ושיחה, שיטת "לנשום שינוי" תשחרר אותך מטראומות, פחדים ודפוסים שהצטברו בגוף ובכך תוכל להצליח לנקות חסימות רגשיות ולחוות מחדש רגשות שהודחקו במשך שנים, בתהליך מטלטל ומעמיק תוך ליווי ותמיכה מלאה של המטפל״. 

כך נכתב בטקסט הפותח את האתר, בליווי תמונה של בחור עם פנים טובות ומחייכות, שיער ארוך ועיניים כחולות. התקשרתי אליו כדי לקבוע פגישה. "אני סובלת מחרדות", אמרתי. כבר בטלפון הוא שאל "יש לך טראומת ילדות?" אמרתי שכן וסיפרתי בקצרה. הוא שאל "בטוחה שלא היה עוד משהו?" "לא שידוע לי, עניתי". 

הקליניקה שלו בכפר סבא היתה סגורה כשהגעתי. הוא בדיוק פתח – הדליק את האורות, הדליק מרווה לטיהור. "את רוצה?" שאל. הנהנתי והוא פיזר סביבי את המרווה השרופה והריחנית. נכנסנו לקליניקה ואחרי כמה שאלות בסיסיות הוא אמר בפסקנות: ״אני חושב שנפגעת מינית. בילדות. זה היה באיזור גיל 3-8. זה לא היה מהמשפחה הקרובה, אלא מישהו די רחוק״. 

הייתי בהלם. זה בלבל אותי. לרגע לא הבנתי לאן הגעתי. לא זכרתי שביקשתי ממנו תקשור, או שידעתי שהאיש מתקשר. אבל הייתי במצב רגשי כל כך מבולבל שכל מה שעלה לי זה הפחד. הפחד שמא הוא צודק. ואם הוא צודק, אז כדאי מאד שאעשה מה שהוא אומר לי.

נשכבתי על המיטה והוא התחיל בטיפול. עשה לי אבחון על פי כף הרגל. ״היה לך שבר גדול מאוד בחיים. אבל התגברת עליו״. אמר. הוא התחיל ללחוץ לי על איזור בית החזה והסרעפת, לא יותר מדי חזק, אבל מצאתי את עצמי מבקשת מספר פעמים שירגיע. הוא ביקש שאשמיע קול כדי להוציא את ״זה״ החוצה. הטיפול היה לי חזק. בסיומו, ליד דלת היציאה, הוא חיבק אותי. ״איזה יפה את״. הוא אמר. ואצלי, כל מה שעבר בראש זה ״מה אני עושה עכשיו?! יש מצב שנפגעתי מינית בילדות״. 

מצב חירום רוחני

שלושה ימים אחרי המפגש הזה, בלי שהבנתי את הקשר בין הדברים, עברתי משהו שקרוב להתקף פאניקה ראשון. דוד זימן אותי לפגישה נוספת וכתבתי לו שהטיפול שלו מציף מידי עבורי ושאני לא חושבת שיהיה לי טוב להגיע אליו שוב עכשיו. 

אחר כך התכתבנו עוד קצת, ואני נכנסתי לתקופה משונה, מלאת חרדות. מכיוון שחשדתי, בעקבות ה״אבחנה״ שלו, שאולי נפגעתי מינית בילדות, קניתי מחברת שחורה וניסיתי להיזכר דרך ציור. שאלתי את אמא שלי אם היה קרוב משפחה בסביבה שהיא השאירה אותי לבד לידו בילדות. התחלתי לחלום הרבה. סיוטים. התחלתי לצייר את החזיונות שעלו לי. חשבתי שאני משתגעת. בן זוגי דאז הביא לי את הספר של סטניסלב גרוף ״החיפוש הסוער אחר העצמי״ שמדבר על מצב שנקרא ״מצב חירום רוחני״. חשבתי שזה מה שקורה לי. באיזה יום אחרי ריצה בשדות, דוד התקשר אלי. ״נזכרת כבר?״ הוא שאל. אמרתי שלא. הוא אמר לי ״אני רואה שיום אחד את תהיי מורה גדולה״. אמרתי תודה וניתקתי. מאז לא דיברנו.

חודש אחר כך התחילה הקורונה ולי התחיל ברונכיטיס. מצבי הנפשי החמיר, והתקפי פאניקה אמיתיים וממשיים החלו לתקוף אותי. אל דוד לא חזרתי. חודשים רבים אחר כך, שכללו מעבר דירה לעיר אחרת ובמצב הרבה יותר טוב ומאוזן הסכמתי להגיד לעצמי שחוויתי פגיעה בטיפול. ועדיין, רוב האנשים הקרובים אלי לא ידעו את הסיפור. 

 ״זו חוויה מאוד מערעת מבחינת תפיסת המציאות כי יש פה איזו שהיא אמירה עבורך, שאת לא תופסת נכון את המציאות שבה את חיה".אומרת ד"ר אילת כהן וידר, פסיכולוגית קלינית, מומחית לטיפול בטראומה, אובדן וחרדה וחברת קבוצת פסיכואתיקה. "אז יש בזה ממש מנגנון של הטרפת דעת.  זה באמת שם את כל השליטה ואת כל ״הידע״ בידי ה"מטפל". הוא מערער לך את תפיסת המציאות. מנקודת המוצא בה אנחנו פונות לטיפול, זה מאוד קל לזרוע ספק. הוא בעצם  מתנחל בתוך הלא-מודע שלך״. 


עברו חודשים רבים. הייתי לקראת סיום לימודי, ומצאתי את עצמי בתפקיד חדש כעיתונאית חוקרת בנושא של פוגענות בטיפול, לאחר התחקיר שהובלתי בפוליטיקלי קוראת אודות ארז ארג׳ונה כרמל. התחקיר יצר אפקט מתפרץ של הר געש, ולפתע נשים רבות בקהילות השונות החלו לדבר את הפגיעות שעברו בתוך חדר הטיפולים ובסדנאות. בעקבות כך, הגיעו אלי ולמערכת פוליטיקלי קוראת עדויות על פגיעות של למעלה מ-80 מטפלים שונים בתחומי הגוף, הנפש והרוח.

לילה אחד התעוררתי מוטרדת. החלטתי לכתוב את הסיפור של מה שקרה לי במפגש עם דוד, מכתב שבסופו של דבר שלחתי גם אליו. הזכרתי לו את הדברים שאמר לי באותו טיפול ראשון, הסברתי לו שה״אבחון״ האינטואיטיבי הזה שלו, שעברתי טראומה מינית בילדות, שלא היה נכון, מותאם או מבוקש על ידי, דחק אותי הרבה מעבר לקצה הרגשי איתו הגעתי למפגש. סיפרתי לו על השיחות שלי עם מטפלים מקצועיים בטראומות, ועל העובדה הפשוטה שכל טראומה שנמצאת בגוף ובנפש, חייבת לצוף באופן אורגני כי התערבות חיצונית מסיבית ולוחצת כל כך עושה רק נזק. התגובה של דוד אטון לא אחרה לבוא, בה הוא מתנצל ולוקח אחריות על המעשה – על אף שמופתע לשמוע שהדבר בכלל קרה. בהמשך, הוא מספר שהוא נמצא בתהליך דיוק ומודה על ההודעה שהזכירה לו שעליו לשמור על ענווה, כשפוגש מטופלים.

הרגשתי שיש פה לקיחת אחריות כלשהי. כתבתי לו שההתנצלות הגיעה אלי, וצירפתי לינק לזום על פגיעות בטיפול שהשתתפתי בו. חשבתי שזה יהיה קלוז׳ר יפה לסיפור הזה. אך לצערי, במבחן המציאות זה נראה אחרת לגמרי. במקום להיסגר הסיפור רק נפתח עוד ועוד והתקווה שלי, שמדובר בטעות שנעשתה ללא כוונת זדון, מתבררת כמנגנון חוזר של פגיעה, אלימות, מניפולציות וטשטוש גבולות מול קבוצה של מטופלות ומטופלים. 

"כוח העל" של מטפלים: סוגסטיה

היום אני יודעת להסביר לעצמי מה היה אותו כוח שהפעיל עלי דוד באותו מפגש הראשון. הוא נקרא סוגסטיה, בעברית – ״השאה״. זה הכוח הפסיכולוגי הלא מודע שמשפיע עלינו לפעול, לחשוב ולהשתכנע במשהו באופן שהוא מחוץ לשליטתנו המודעת. מטפלים מחזיקים בכוח הזה מעצם היותם מטפלים. לכן המילים שלהם שוקלות יותר אל מול מי שמגיע/ה אליהם לטיפול. 

הסוגסטיה היא שגורמת לנו בכלל לקחת את הדברים שלהם כנכונים. רופא למשל, בונה את הכוח הסוגסטיבי שלו דרך הכשרה, תעודות, לבוש, קליניקה ומעמד חברתי ומקצועי. למעשה ככל שהאדם משוכנע יותר בכך בכוח ההשפעה שלו עצמו, כך כוח הסוגסטיה שלו גובר. במקרה של דוד אטון, הספיקה פגישה אחת או אפילו שיחת טלפון על מנת שהסוגסטיה תופעל במלוא עוצמתה. במקרים מסוימים, כפי שיראו העדויות שנביא בהמשך, אותו כוח אפשר פציעה פיזית ונפשית מתמשכת של מטופליו. 

על מנת לשמור על מטפלים בפסיכותרפיה מהכוח הרב הזה שיש להם על חיים של אנשים אחרים, הם צריכים לעבור הכשרה אינטנסיבית וארוכת שנים שמטרתה, בין היתר, הבנת סוגיות אתיות בצורה עמוקה. בנוסף, עליהם להיות תחת הדרכה צמודה. כאשר מטפל אינו עומד בתנאי הסף הללו, הסיכוי שהוא יפגע במטופלים שלו גובר בצורה ניכרת. 

בסוף יולי 2021, הגיעה למייל של פוליטיקלי קוראת ההודעה הבאה:

״שלום, שמי הודיה. אני רוצה להתלונן על מטפל בשם דוד אטון מהררית שחצה מולי גבולות מיניים וגם פיזיים אלימים, גם בטיפולים פרטיים וגם בסדנאות מול קבוצת אנשים. בין היתר הוא ליטף אותי בכל הגוף, הוא נישק אותי ושלח ידיים, הוא נתן לי סטירה חזקה מול כולם באמצע סדנא, בטיפול אחד הוא ישב לי על הכתף כל כך חזק שהכאב לא עבר במשך שנה שלמה. יש עוד נשים שהוא חצה איתן גבולות ויש עוד גברים שקיבלו ממנו מכות רצח תוך כדי סדנא כדי "לעורר" אותם, ויש מישהי שהוא אפילו שבר לה צלע. וכולן וכולם שותקים ואני לא יכולה לשתוק יותר!״

ואני הפסקתי לנשום. 

תיבת פנדורה נפתחת

כמה ימים אחרי קבלת המייל, לאחר שביקרה במעגל בפרדס חנה בנושא פגיעות בטיפול בעקבות מקרה ארז ארג׳ונה, מפרסמת הודיה פוסט בפרופיל האישי שלה ובו היא מתארת את הפגיעה שעברה מדוד, מבלי לציין את שמו. באחת התגובות (שנמחקה מאז) ענתה אשתו של דוד, ובכך למעשה זיהתה אותו בפני הקוראות.

לאחר תגובתה, נשים נוספות פנו אלי עם הסיפורים על דוד. הסיפורים מציגים אדם שהאתיקה הטיפולית שלו מעוותת לחלוטין. אדם חסר גבולות, שתוקף את מטופליו, פיזית ומינית ואף אלים כלכלית כלפי שותפיו העסקיים והאנשים העובדים עמו. אדם שיש סביבו קהילה שאחד ממטופליו לשעבר הגדיר במילה הקשה ״כת״. 

אחת מהן היא מיכל (שם בדוי). שטופלה אצל דוד במשך תקופה ארוכה. זה היה לפני 13 שנה, כשהיתה באמצע שנות העשרים לחייה. באותה תקופה היא בעצמה למדה שיאצו ורפואה סינית והחליטה לטפל בעצמה, בשל פגיעה מינית שעברה. לאטון הגיעה במקרה. היא העריכה את הרוך והכריזמה שנבעו ממנו. בעדותה, היא מציינת שחלקים בטיפול היו טובים עבורה. לאחר כמה מפגשים הרגישה שהמטפל רכש את אמונה והחלה להיפתח אליו, על אף ההגנות והניתוקים הרגשיים ששמרו עליה עד כה. אז, במהלך טיפול סטנדרטי וללא כל התראה, גלגל אטון סדין והחל חונק את מיכל. היא התחננה שיפסיק והוא בתגובה הידק את האחיזה. בתום ה"טיפול", האשים דוד אטון את מיכל שהיא מתנהגת בקורבנות וטען שמטופלת אחרת שלו הגיבה בצורה שונה לחלוטין והצמידה אותו לקיר עם אגרוף. הוא כינה את תגובתה של מיכל "עלובה" והיא יצאה מהטיפול אפופה בבושה ובחרדה. 

זה קרה לפני 13 שנים. הייתי בת 24-25. באותו הזמן התחלתי בעצמי ללמוד רפואה סינית ושיאצו ותוך כדי הלימודים, עלה המקום של הפגיעה המינית אצלי. הבנתי שאני צריכה טיפול. דוד אטון היה גר באמירים עם משפחתו באותו זמן. אני לא לגמרי זוכרת איך הגעתי אליו אבל כשהגעתי לקליניקה התרשמתי מאד משיטת הטיפול שלו. זה היה נראה לי מאד עוצמתי לעבוד עם הנשימה על טראומות. הייתי אז בתחילת הדרך שלי בתור מטפלת, הכל היה נראה לי מאד מעניין ולדוד היה מן רוך כזה וכריזמה והרגשתי שאם יש מישהו שיכול לעזור לי להוציא את הטראומה – זה הוא. אגב, באותו זמן היו המון דברים שהוא עזר לי וקידם אותי בהם, כמו היחסים שלי עם אבא שלי ז"ל. ככה שמאד הערכתי אותו והמלצתי עליו והבאתי לו עוד מטופלים. 

במשך כמה חודשים הוא טיפל בי במגע. חלק מהטיפול היה די כואב אבל קיבלתי את זה. שיתפתי אותו גם בפגיעות המיניות שקרו לי. זו הייתה ממש תחילת הדרך שלי, לפתוח את מה שהיה סגור כל כך הרבה שנים. זה היה מאד רגיש אצלי וחוויתי הרבה ניתוקים, כהגנה על עצמי. ואז, בטיפול רגיל, כשאנחנו באווירה נעימה ורכה ואני מרשה לעצמי להיחשף, להתחבר לרגשות – לכעוס, לבכות… שזה משהו שהוא מאד לא טריוויאלי אצלי. ללא שום הכנה מוקדמת או שיח מקדים הבנאדם פשוט לוקח סדין, מגלגל אותו, מסובב לי אותו סביב לצוואר באיקס ומתחיל לחנוק אותי. חונק אותי ברמה שאין לי אוויר. את בטוחה שאת הולכת למות, את כמו בסרט. את בהלם ואת לא מבינה כי לפני רגע הכל היה רך ומי בכלל העלה על דעתו מצב כזה. לפני רגע נחשפתי, אני במקום הכי פגיע שלי עכשיו, שוכבת על מיטת טיפולים ופתאום הוא חונק אותך עם סדין. הוא עשה את זה במקצבים. כלומר, חנק ואז שחרר קצת כאילו כדי לראות איך אני אגיב. בכל פעם שהוא עצר אני פשוט התחננתי על חיי. אני לא זוכרת אם בכיתי אני רק זוכרת שממש התחננתי והוא בתגובה פשוט הידק שוב את הסדין כדי לחנוק אותי. כלומר, אני בתוך חוסר אונים, מתחננת ובוכה שיפסיק והוא בתגובה פשוט חונק אותי שוב ושוב… זה קרה כמה פעמים – שהוא משחרר ומחכה לתגובה שלי ואני מתחננת שיניח. אני גם לא יודעת לאן זה הולך להוביל, אני לא יודעת אם הוא הולך לחנוק אותי עד שאני אמות… באותו רגע את גם לא חושבת יותר מידי, את נכנסת למצב של הישרדות.

הייתי בהלם. לא עיכלתי בכלל את מה שקרה. גם הייתי ממש ילדה. היום אני מסתכלת על זה וחושבת – איך לא אמרתי כלום? איך לא עשיתי כלום? איך נתתי לזה לעבור ככה? לא יודעת. 

בטיפול הבא הוא אמר לי "את עדיין קורבן". פשוט התחיל להאשים אותי שאני עדיין משחקת את תפקיד הקורבן. שאני לא לוקחת אחריות ושהתגובה שלי הייתה עלובה. "עשיתי את זה למטופלת אחרת ובאותו רגע היא קמה מהמיטה והצמידה אותי לקיר עם אגרוף", ככה הוא אמר. אמרתי לו תשמע, זו לא אני. אני לא כזו והוא בתגובה המשיך להשוות אותי אליה ואמר שאני צריכה להתנהג ככה ולהפסיק לשחק אותה קורבן בחיים שלי. להתחיל לקחת אחריות להגן על עצמי. בשלב הזה התחלתי להסכים איתו. וואלה כן כל מה שעשיתי היה להתחנן על חיי. בדיעבד אני אומרת לעצמי – וואלה אני נפגעת תקיפה מינית. אחד התסמינים הקלאסיים, היום אני יודעת, הן אשמה ובושה. זה כל כך קל לגרום לי להרגיש אשמה, בטח אם אתה מטפל שאני מעריכה. 

וזהו… המשכתי לבוא לטיפול למרות שהיו לי רגשות מעורבים אבל שוב, הייתי כל כך מנותקת רגשית, מנותקת מעצמי… אחר כך הייתה לו סדנא, שם סיפרתי את זה לאחת הנשים והיא הסכימה איתי שזה הזוי.

בהמשך, פגשה מיכל אסיסטנטית של דוד אטון שסיפרה לה שה"מטפל" שבר לה צלע בטיפול. אז, מספרת מיכל, נדלקו לה אלף נורות אדומות "אם מטפל מגיע למצב שהוא שובר צלע למישהי בטיפול, אז כנראה שאני לא רוצה להמשיך בטיפול כזה". מיכל מספרת שמאותו רגע בו שמעה על שבירת הצלע, התגנב אליה חשש ממשי מאטון והזכרונות מאירוע החניקה שבו וצפו. "אני זוכרת שהיה לו פרצוף כמו בסרטים, של כאלה שנהנים להכאיב. היה לו מן חיוך קר על הפנים ועיניים בורקות בטירוף… אני זוכרת שנבהלתי ונלחצתי, מהחיוך על הפנים בזמן שהוא מכאיב לך". 

מיכל מספרת שזיהתה את דוד אטון מהפוסט של הודיה, עוד בטרם הגיבה שם אישתו. עד שקראה את הפוסט, הדחיקה את החוויה הקשה לחלוטין. "פתאום אמרתי לעצמי – וואו, אולי זה העצים לי את החרדות? הרי באתי לטפל בפגיעה מינית שאחד הסימפטומים שלה הוא חרדות ופאניקה ודברים שמעכבים אותך בחיים והמטפל אשכרה תקף אותי בעודי מתחננת על חיי! זה מעורר חרדה ללא ספק. בטח כשזה קורה בחדר טיפולים – איפה שאת אמורה להיות הכי מוגנת. גם עכשיו, כשאני מספרת לך אני נדהמת. התת מודע שלי לקח את זה שנים למקום של אשמה ובושה ובעצם, הטיפול שלו העצים לי את הדפוסים ההם".

כיום, עובדת מיכל כמטפלת. הכעס על דוד אטון מבחינתה, נמצא שם לא רק בשל הנזק שעשה לה, אלא גם בשל ההתנהלות הלא מקצועית. "לא ידעתי מה הולך לקרות. האם זה יגמר? האם הוא יהרוג אותי? היה בזה משהו מאד מפחיד. ממש מתעלל. התעללות, איו מילה אחרת. וכשזה מטפל, המצב מורכב עוד יותר – זה אדם שאתה מעריך, זה אדם שעוזר לך ואתה תלוי בו. הגעתי אליו במלוא החשיפה וההתמסרות".

תחום הטיפול הפרוץ

דוד אטון הוא מטפל ומורה מצליח בשיטת הטיפול שהמציא. כיום, כדי לזכות בטיפול אישי איתו מטופלים נדרשים להיכנס לרשימת המתנה. מחזור התלמידים האחרון שלו הסתיים ביולי, וכבר נפתח מחזור חדש בסוף החודש הזה (אוגוסט 2021). הוא מלמד בארץ ובחו״ל, מעביר סדנאות ומכשיר מטפלים. השיטה שלו כוללת לחיצות חזקות על הסרעפת וחלקי גוף שונים במטרה ״לשחרר״ אנרגיות טראומטיות מהגוף. יש לציין שאין שום ביסוס מדעי לשיטה הזו. באתר, צריך לחפור לא מעט כדי למצוא מידע על ההכשרה שלו כמטפל. בסוף מצאתי את המידע המיוחל בסרטון שמופיע תחת השם ״רקע ונסיון של דוד״:

״אני מטפל במשך עשרים שנה בטכניקה הזו. טיפלתי גם לפני. למדתי נטורופתיה, רפלקסולוגיה, הילינג, רייקי, ארומתרפיה ועוד הרבה. כשהתחלתי לעבוד הרגשתי חיבור מאוד חזק לגוף-נפש דווקא, ומתוך עבודה עם כירופרקט התחלתי לחקור את הקשר בין הנפש ובין הנשימה, ואז הבנתי שיש מוקד שקשור לנשימה שהוא הסרעפת בעצם והרגשתי שבא לי לחבר בין הטכניקות שבאתי מהן, שהן רפלקסולוגיה ועיסוי ובין הנשימה ובין הנפש. וכשסיפרתי לכירופרקט על החקירה שלי הוא מאוד התלהב ואמר שהוא מבין את הקשר בין עמוד השדרה לבין הסרעפת… הוא אמר ״מיד אני רוצה שתעשה לי טיפול״. הוא נשכב ועשיתי לו טיפול… הוא אמר ״תקשיב, זה מדהים״. הציף אותי באנשים. עד אותה תקופה עבדתי ברפלקסולוגיה. מאותו רגע הוא אמר: "אתה עובד בסרעפת". מהר מאוד ראיתי תוצאות אצל אנשים. אנשים התחילו לבכות, התחילו להתפרק, התחילו לשחרר המון מועקות שהיו להם, אנשים דיווחו על נשימה יותר טובה…  לאט לאט התחילו לעלות תכנים נפשיים רגשיים, והתחלתי לעבוד עם זה. התחלתי ללמוד דמיון מודרך, פרחי באך, את כל התחומים של הנפש יותר… ומתוך זה לאט לאט התגבשה לה השיטה. אחרי 7-8 שנים הבנתי שחסר עוד רובד ואז התחלתי לעשות סדנאות״. 

דוד אטון הוא דוגמא מצוינת למצב הפרוץ של תחום הטיפול בישראל. אדם שההכשרה הטיפולית שלו מסתכמת ב"דמיון מודרך ופרחי באך" הופך למטפל שפוגש אלפי אנשים ומכשיר עשרות ומאות נוספים. הוא עובד איתם על תכנים טראומטיים, חרדות קשות, מחלות כרוניות ואף עובד עם נשים בהיריון. ושוב, כמו בסיפורים קודמים אנחנו נדרשות לעמוד על החוט הדק שנמתח בין התועלת של טיפול אלטרנטיבי – במקומות בהם הפסיכולוגיה הקלינית נכשלת לבין המחסור הטוטאלי ברגולציה של המקצוע – בקוד אתי, בהכשרה ראויה. מחסור שיוצר קרקע לפגיעה אדירה בנפשות. 

אז למה לא עזבת אותו?

בשונה מגניבה או רצח, לפגיעה מינית אין גבולות ברורים: מה שנלקח הוא לא החיים או הרכוש. בפגיעה מינית, בפרט כשמתרחשת בתוך מערכת יחסים שיש בה מרות, יש פלישה, חדירה וטשטוש גבולות. יש לקיחה איטית של חלקים בנפש, של אמון, של עצמאות ושליטה. ישנה פציעה ויצירת פיצולים בין החלקים השונים – החלק שמקבל משהו מהדמות המטפלת: אהבה, הזנה, התייחסות מיוחדת – והחלק שנפגע. במקרים כאלה, האשמה עצמית היא מאוד נפוצה, כיוון שאנו מנסות ליישב את הקונפליקט בין החלק שנפגע, לחלק שקיבל הזנה מאותה דמות פוגענית. 

״מדובר בניצול של מצב של חולשה״. אומרת ד״ר כהן וידר. "המטופלת באה עם כמיהה לרוך ולהגנה ולתיקוף, והמטפל בא עם שפה מינית פוגענית ונוצר פה בלבול בין השפות והבלבול הזה מאוד מתעתע. זה לא כמו שמישהו בא ומעיף לך בעיטות ובוקסים ואת מבינה שזה נגדך. פה זה מאוד סמוי ומאוד חמקמק. זו תוקפנות שמתחפשת לאהבה. זה ניצול ברמות עומק שחודר תחת העור הרגשי. זה כמו סרטן ששולח גרורות לכל מקום. אני קוראת לפגיעה מהסוג הזה פגיעה בנשק גרעיני. זו פגיעה ממש באטום, בגרעין הכי פנימי. כי את באה לטיפול להיות בסביבה בטוחה ומוגנת שבה תוכלי לפתוח את הלב שלך ולהחלים, ובמקום זה על שולחן הניתוחים הזריקו לך רעל".

על פי חוקי האתיקה המקצועיים לפסיכותרפיה ועל פי החוק במדינת ישראל, כל קשר רומנטי בין מטפל למטופלת נחשב כפגיעה מינית, עקב יחסי המרות שאינם מאפשרים הסכמה של המטופלת למעשה המיני. המעשים המתוארים פה על פי החוק, מוגדרים כמעשים מגונים תחת יחסי מרות (האסורים תחת חוק העונשין ודינם שלוש שנות מאסר).

קשה מאוד למטופלות שנפגעו מינית או רגשית בתוך טיפול לשים את הגבול עבור המטפל, כאשר מופעל עליהן הכוח הסוגסטיבי בתוך הקשר הטיפולי הקרוב שכבר קיים, והתחושה שלהן שהאדם הזה עזר להן לא מעט ואולי אפילו ״הציל״ אותן, שמעורבבת עם התחושה שהן מאוהבות או מתאהבות בו. בתוך בליל התחושות המבולבל והקשה הזה, כדי לעזוב את הקשר הטיפולי נדרשת פרספקטיבה חיצונית, שמאירה את המטפל באור אחר. פתאום הוא לא רק המושיע והגואל, אלא שהוא גם אדם פוגעני כלפי האחר. זהו אקט שדורש אומץ בלתי יתואר, לפרוץ דרך מסכת השקרים והניצול אל עבר ההבנה שמשהו לא תקין ואפילו פלילי נעשה לי, על חשבוני. שמישהו פגע בי, ניצל אותי, והפר את האמון שנתתי בו בצורה כל כך עמוקה.

"מקסימום תאנסי אותי" 

הודיה פגשה את דוד אטון לפני כחמש שנים. היא מספרת שהטיפול התחיל בלחיצות כואבות על הסרעפת ותקשורים מגלגולים קודמים. במהלך הטיפולים החמיא אטון להודיה שוב ושוב על יופיה והביע את דעתו השלילית על בן הזוג שלה דאז – מטופל של דוד אטון גם הוא. באחד המפגשים הראשונים התיישב אטון על הכתף של הודיה והותיר אותה עם כאב שנמשך כמעט שנה שלמה. מפגשי הטיפול הפכו במהרה למסכת של "התאהבות הדדית", במהלכה מלווה דוד אטון את הודיה בתהליך הגירושין שלה, מגיע אליה הביתה "לבדוק אם היא מסתדרת" ומחליף את הלחיצות של הטיפול בליטופים. 

הודיה המשיכה להגיע לטיפולים ולסדנאות של אטון עד שבאחת מהן, נתן לה המטפל סטירה כואבת כדי "להוציא אותה מהקורבנות". בטיפול אחר, מספרת הודיה שכבר לא יכלה להחזיק את חומות ההגנה מפני המטפל – והם התנשקו. אז החליטה לעזוב את הטיפול. 

"זה היה לפני חמש שנים בערך. הייתי אז בפרו, ובן זוגי לשעבר היה בארץ. היה לנו עסק של רוקחות טבעית. הוא יצא להררית ללקט צמחים ושם פגש את דוד לראשונה. הוא הלך אליו הביתה ללקט לבנדר ודוד סיפר לו שיש לו שיטה של עבודה עם חרדות ודיכאונות.  בן זוגי ישר התקשר אלי לפרו וסיפר לי עליו. בעצמי נסעתי לפרו כדי לעבור איזה תהליך טיפולי שלא כל כך עבד לי. אחרי כמה חודשים כשחזרתי מפרו נזכרתי בשיחה הזו על דוד, והיא החזירה לי איזו תקווה. דוד אמר לו שכל המיואשים שניסו הכל מגיעים אליו והוא מצליח לעזור להם. אחרי כמה חודשים חזרתי לארץ והתחלתי אצלו את הטיפול. 

החל מהטיפול הראשון היו לחיצות מאד כואבות על הסרעפת. הוא גם תיקשר כל מיני דברים שקרו לי – שהייתי מכשפה והתחבאתי במערה וגילו אותי ותפסו אותי ושרפו אותי על המוקד. הוא עשה עלי רושם של מישהו שיודע משהו וכשהגעתי אליו לטיפול שני אמרתי לו שכל השבוע כאבה לי הסרעפת. הוא אמר "רק שבוע? יש אנשים שסובלים מהכאב שבועות". ככה שנרגעתי והבנתי שהכאב לא חריג. אז המשכתי לבוא. לא הייתי שלמה עם שיטת הטיפול, בחודשים הראשונים של הטיפול היה קול בתוכי שאמר- לא יכול להיות שככה מגיע ריפוי, משיטה כל כך אלימה שמכאיבה כאב שאי אפשר לשאת. הייתי מגיעה לטיפולים כשאני רועדת מפחד מהכאב אבל המשכתי לבוא ובאיזשהו שלב קיבלתי שזו הדרך לריפוי. הוא אמר "רק האמיצים מגיעים לפגישה השניה". מאותו רגע הוא התחל להחמיא לי, לומר לי כמה אני יפה. הלכתי שבי אחרי המילים האלה. 

למרות שלא באתי לטיפול כי רציתי להתגרש, ולא הבעתי שום רצון לכך – כבר בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר לי שהוא לא מבין מה אני עושה עם הבן זוג שלי ושהוא אף פעם לא טועה. זה לא היה בשום הקשר של שיחה. הוא פשוט שתל את חוות הדעת הזו שם.כשאני ובן זוגי הגענו ביחד לסדנה הראשונה שלנו איתו, הוא ביקש שלא נדבר כל הסדנה אחד עם השניה, גם לא בהפסקות, ובלילה הוא שם אותנו בחדרים נפרדים (הוא היה קובע מי ישן עם מי בחדר). אחרי סשן חזק עבורי באותה סדנא באתי ונתתי לבן זוגי חיבוק ואני זוכרת שדוד דפק בי מבט.  כן חשוב לומר שבזכות הטיפול התגרשתי וכן, זה צעד שאני מודה עליו. הייתי אז בת 34 ומאד פחדתי לעשות את הצעד. אבל בכל זאת – איך אתה, כמטפל, מביע את דעתך בכזו נחרצות על בן הזוג שלי? ואני יודעת על מקרים נוספים שהוא ממש ניסה להפריד בין בני זוג. ובאמת, כשעזבתי את הבית אז הוא היה מאד שם. הוא ניצל את העובדה שאין מי שתומך בי וכל הזמן אמר שהוא שם איתי ושאני לא עוברת את זה לבד. הוא ידע להגיד את המילים הנכונות כדי להפוך ל"מושיע" שלי.

בשלב כלשהו, אחרי הגירושין, התאהבתי בו. אני מגיעה לטיפול פעם בשבוע כבר כמה חודשים, מגיעה לסדנאות ומבחינתי, מצאתי את הדרך לריפוי, אני גם מתחילה לראות תוצאות – אחרי שמגיל 20 אני בטיפולים שלא עובדים לי. מבחינתי כל מה שהוא אמר היה דברי אלוהים חיים. נסחפתי אחריו והוא גם היה מאד פלרטטן, מאד מיני. זה החמיא לי מאד. קלטתי שאני מאוהבת בו. שיתפתי אותו בזה באחד הסשנים ואחרי כמה חודשים הוא סיפר לי שזה הדדי ושהוא גם מאוהב בי. אני זוכרת שמישהו שחיכה לטיפול אחרי התבקש על ידי דוד לצאת מהמבנה, מהמתחם, כדי שחלילה לא ישמע כלום ואז הוא אמר לי "תקשיבי, אני גם מאוהב בך. אני אמשיך לטפל בך כי אני ערב לך מגלגולים קודמים ואני יודע שאני לא אמור לטפל בך עכשיו". דיברנו על אשתו ועל הבנות והוא אמר "אל תדאגי, אני שומר עלינו (עלי ועליו) ששום דבר לא יקרה. את יכולה לשחרר". שם הייתי במקום מאד מבועת כי מבחינתי, כל הגוף שלי היה מכווץ מזה, והוא היה מקניט אותי ואומר דברים כמו ״מקסימום תאנסי אותי״. מבחינתי היה מדובר בגבר נשוי. ומהרגע שהוא אמר לי שהוא גם מאוהב בי, כל אופי הטיפול השתנה. הוא הפסיק ללחוץ על הסרעפת והכל הפך תשוקתי מאד. הוא היה מלטף לי את כל הגוף ואומר "אני מראה לך כמה אהבה יש בך". זה ממש הרגיש כאילו שאנחנו עושים אהבה, אבל הכל היה רק בליטופים, ולא שום דבר מעבר. הליטופים הגיעו מיוזמתו, ולי לקח זמן להתמסר אליהם. המקום הזה ממש סינוור אותי. שאלתי אותו אם הוא ואשתו ביחסים פתוחים והוא אמר שהם ניסו וזה לא עבד. זה הרתיע אותי. הייתי שכנה פה, הייתי אצלם בארוחת ערב… היה לי חשוב לא להיכנס לזוגיות של מישהו אחר והיו לי המון רגשות אשם. אני יכולה לומר שאני זו שהחזיקה את זה שלא יקרה שום דבר. 

פעם אחת הוא אמר לי "אני רוצה לבוא אליך לראות שאת מסתדרת בטבעון בבית החדש שלך". שאלתי אותו אם הוא מגיע לכל המטופלים שלו הביתה. הוא אמר שלא, אבל שהוא רוצה לראות אם הסתדרתי. זה היה נראה לי הזוי ובאותו טיפול, הכל היה גם מאד קרוב ואינטימי. הוא ממש נשכב עלי כולו בטיפול. חשוב לומר ששום דבר לא היה נגד רצוני, הייתי מאוהבת בו וזה כל הזמן מאד החמיא לי ומאידך, כל הזמן הרגשתי שזו אשמתי שמשהו כזה בכלל קורה. באותו טיפול, העגיל שלי נתלה לו על הסוודר מכל הליטופים וההתחבקויות והוא אמר שהוא יבוא אלי להחזיר לי אותו. עכשיו, אני כל יום מגיעה להררית, יש לי כאן עסק ויש לי גם מלא עגילים, יכולתי להסתדר בלי העגיל הזה עד לטיפול הבא אבל הוא התעקש להגיע אלי. הוא בא במוצאי שבת אלי הביתה ואני הייתי מבועתת. פחדתי שיקרה משהו עם אדם שהוא גבר נשוי. הוא קלט את זה ושוב אמר "תשחררי, אני שומר עלינו".

"הכל היה מאד מיני. אני זוכרת שפעם הוא הצמיד אותי לקיר, תפס אותי עם הידיים והיה מאד קרוב אלי ואז אמר במבט מתגרה: "תני לי להציק לילדה הכי יפה בכיתה". הכל היה כזה, מיני ותשוקתי. בהמשך, הגעתי לסדנא שלו שם היה תרגיל בו נכנסתי למצב אמוק ממש, שאני לא רוצה להיות פה. הוא פשוט בא אלי והביא לי סטירה כואבת, עם כל המשקל של הבנאדם הזה, עם כל הגודל שלו, כאילו כדי לעורר אותי, לא יודעת. שאני אצא מהקורבנות שלי. זה היה מול אנשים בתוך סדנא, כך שזה היה מאד משפיל. בחיים לא נתנו לי סטירה לפני כן, זה היה ממש… יצאתי משם בריצה, זה היה חורף והיה קפוא. אפילו לא נעלתי נעליים, פשוט רצתי בשלוליות עם גרביים, הכל רק כדי לברוח ולא להיות שם. זו הייתה סיטואציה כואבת מאד – פיזית ונפשית. 

הלכתי לחדר שלי והוא שלח את האסיסטנט שלו שיקרא לי בחזרה לסדנא. שום התנצלות, רק "דוד מבקש שתחזרי". חזרתי, זה היה סוף היום והיה תרגיל מסכם ואני לא דיברתי איתו. בבוקר הוא בא להגיד לי שלום והתעלמתי אז הוא אמר לי – "מה את עכשיו לא מדברת איתי?" ולא התנצל, לא דיבר אפילו על הסטירה. המיינד שלי סיפר לי איזה סיפור כזה טוב, כנראה, על כמה שהוא סומך עלי שהוא נתן דווקא לי את הסטירה הזו וכמה זה מחמיא. וזהו, הסיפור חלף.

מבחינת אלימות, גם בתחילת הטיפולים איתו, היה טיפול שהוא פשוט התיישב לי על הכתף עם כל הגודל שלו ואמר לי "תנשמי לכאב". במשך שנה שלמה כאבה לי הכתף אחר כך ולא יכולתי ללכת לרופא כדי לא להיתקל בשאלה של "מה קרה?". מה אני אגיד לו? שהמטפל שלי עשה לי את זה?

יש משהו בשיטה הזו שהיא מאד אקסטרימית. אני זוכרת שפעם מישהו חדש בסדנא שאל את דוד אם הוא פגע פיזית פעם במישהו. דוד אמר לא אבל אסיסטנט אחר אמר שכן, הוא שבר פעם למישהי צלע. דוד נתן לו מבט של "שתוק! לא מדברים על זה". אז זה חלף לידי. אותו אסיסטנט הפסיק לעבוד איתו, האסימונים נפלו לי רק אחר כך כי הייתי מאד מופעלת מהקסם שלו. אני חושבת שהוא גם ניצל את ההכשרה שהוא עצמו נותן לאלימות בסדנאות שלו, למקום המיני. באחת הסדנאות, בהפסקה, שכבתי על הרצפה והוא פשוט נשכב עלי עם כל הגוף, מול כולם. יש משהו מדהים בסדנאות האלה – כי מותר הכל. מותר להתפרק, מותר לצרוח… אבל הוא ניצל את המותר הזה למטרות האישיות שלו". 

אני הגעתי לדוד ממקום של ייאוש מעולם הטיפול וסוף סוף מצאתי משהו שעובד. הייתי מוכנה לעשות הכל ובאמת, ראיתי גם תוצאות. הוא הראה לי גם דברים טובים. אבל הטיפולים המשיכו להיות מאד מיניים. אני זוכרת שפעם אחת, אחרי שנגמר הטיפול הוא אמר לי "תקשיבי אני עשיתי אהבה עם הגוף הזה" וזה באמת הרגיש ככה, אפילו שמדובר היה רק בליטופים. עד שיום אחד הגעתי אליו שבורה לחלוטין ובאותו יום התנשקנו. זה היה יום שנמאס היה לי מהכל. אמרתי פאק איט לא אכפת לי מהחיים האלו אני לא מחזיקה יותר כלום. כל מה שרציתי היה שהוא ילחץ לי על הסרעפת ואני אצרח והכאב יצא והוא לא עשה את זה אלא המשיך בשיטת הטיפול החדשה שהמציא, בה הוא מלטף אותי. ברגע ששחררתי ולא היה לי כוח להחזיק את זה – זה היה הרגע שהתנשקנו והוא באותו רגע שלח ידיים לתוך המכנסיים. את זה עצרתי מיד. גם לא ציפיתי לזה בכלל. מצד אחד הייתה לי המון תשוקה אליו ומצד שני, היה את הצד שאומר "מה לעזאזל קורה פה? זה המטפל שלי, והוא גבר נשוי!". וזהו. הוא עצר את הנשיקה ואולי התעשת אבל לא אמר כלום. שבוע אחר כך דרשתי ממנו שנדבר על זה. הוא כאילו בהתעלמות מוחלטת מהעניין, אמרתי לו – "נראה לך שאנחנו לא מדברים על מה שהיה שבוע שעבר?" הסברתי לו שאני לא מתכוונת להמשיך בטיפול והוא לא הצליח להבין למה ורצה שנמשיך את הטיפול כרגיל. בסוף הוא שחרר ואני חושבת שגם הוקל לו. בסוף המפגש, כשכבר באתי ללכת, הוא הסתכל לי בעיניים והתכופף אליי והתנשקנו ובאיזשהוא שלב הוא עצר את הנשיקה. מבחינתי זה היה סבבה, כי הוא כבר לא המטפל שלי". 

לאחר שפרסמה הודיה את הפוסט שלה בנושא, אשתו של דוד אטון הגיבה לה, כאמור. 

"היא ניסתה לומר – הוא לא רצה להיות איתך אז את נוקמת בו. זה ממש לא היה ככה". אומרת הודיה. "היה שלב בטיפול שהוא אמר לי "את בחיים לא תוכלי להיות הבת זוג שלי. תמיד יש סביבי נשים שמאוהבות בי ואת לא תעמדי בקנאה הזו". לא הבנתי מאיפה הוא מביא את המשפט הזה. אמרתי לו שאני בכלל לא מעוניינת להיות הבת זוג שלו. נכון שהלב שלי אהב אותו, אבל אני ראיתי בו אדם לא מוסרי שאי אפשר לבטוח בו או לסמוך עליו". 

הודיה מספרת שגם שנתיים אחרי הטיפול עוד החזיקה את רגשות האשם על מה שקרה שם. "התנשקנו כשאני לא החזקתי, כשהייתי במקום נמוך. את כאילו מגיעה לטיפול, את לא אמורה להיות במיטבך… אבל שנתיים אחר כך לא הצלחתי לשחרר את האשמה ולא משנה כמה הסבירו לי שהוא זה שאמור לשמור על גבולות הטיפול". בשלב מסוים, כשהיו נפגשים במקרה בהררית, הייתה הודיה מתעלמת ממנו. "אחרי הפעם הראשונה שלא אמרתי לו שלום הוא אמר לי "שלא תעזי לראות אותי ולא להגיד לי שלום!". הוא כל הזמן ניסה לדחוף לזה שאבוא ואשתף אותו במה שאני מרגישה. בשלב מסוים קלטתי שאני לא רוצה אפילו להתעמת מולו, לא מעוניינת במניפולציות שלו". 

כשגילה בן הזוג לשעבר של הודיה, על הסיפור, הוא הלך להתעמת עם המטפל שלו לשעבר. "בעצם הוא היה מטופל שלו ואיכשהו הוא ערבב אותו ואת הכל ועד היום הוא לא ביקש סליחה על שום דבר. 

גם זה שבר אותי, כי זו פעם ראשונה שטיפול נתן לי תקווה שאוכל לרפא את עצמי וזה פשוט התנפץ לי בפנים. זה שבר ענק שהוא בכלל לא קולט אותו". 

לפני שלוש שנים הפסיקה הודיה את הטיפול אצל דוד אטון אבל הסיפור רודף אותה עוד היום. מאז ובמשך שלושת השנים שעברו, היא לא מצליחה להכנס לזוגיות. ״כל גבר שאני פוגשת אני ישר לא בוטחת בו ובטוחה שהוא יבגוד בי כמו שדוד בגד באשתו, הבוגדנות שלו שרטה אותי כל כך״. אטון עוד ממשיך לנסות וליצור קשר. "הגעתי לדוד ממקום מאד נמוך בחיים שלי ולא ציפיתי שהולך להיות עוד יותר גרוע. בעצם, מזה שלוש שנים אני הולכת לטיפולים על זה שהייתי בטיפול אצלו". 

לאחר פרסום הפוסט, דוד אטון יצר קשר עם הודיה, בנסיון למזער את הנזק עבורו. הוא כתב לה: ״עשיתי את הכל מתוך כוונה אמיתית לעזור. ממש עצוב לי שזו החוויה שלך… אני ממש מבקש… שנבחר כמה אנשים מהקהילה שמקובלים על שנינו ונעבור ביחד על מה שכתבת ותסתכלי לי ולהם בעיניים ותגידי שזו האמת״

הבקשהִ הזו, "להסתכל לו בעיניים", מניחה שוב את משקל האחריות על כתפיה של הודיה. עליה "לחשוף את האמת" ו״להגיד שהיא לא משקרת״ בסיטואציה של משפט שדה, בה תוכח לכאורה חפותו. הוא יתנצל, היא תתנצל וכולם יזכו לגאולה. זהו ניסיון להמשיג פגיעה אתית ופלילית באופן שמבטל את החוויה של הנפגעת ואת האחריות של הפוגע ומציב אותם זה מול זה, שווים בנטל האחריות. זו בקשה שדורשת מהנפגעת לצעוד שוב אל עולמו של הפוגע, על אף שזה עלול לסכן את שלומה הנפשי. דוד אטון מבטיח לה באופן מניפוליטיבי "ריפוי", כאשר למעשה ריפוי של פגיעה מינית עובר קודם כל דרך ארגון מחדש של הסיפור בתוך סביבה בטוחה ובחירה עצמאית בדרך הריפוי המתאימה לנפגעת והחזרת השליטה לידיה. הבקשה לסוג של מפגש ״צדק מאחה״ או עימות קהילתי שאינה מגיעה ממנה, במתכוון מבטלת את האלמנטים הפליליים של המעשים שלו ואת יחסי הכוח המובנים בבסיסה של מערכת היחסים הזו ומנסה להפוך אותה למעין ״מריבה בין בני זוג״. בכך, הפגיעה נמשכת. 

"זה לא היה רומן, זו לא הייתה אהבה. אני לא יודעת להסביר מה זה היה"

סער (שם בדוי) פגשה את דוד אטון ב -2013. אחרי שנה של טיפול, היא התחילה להגיע לקורסי המטפלים שלו, וזאת במקביל לטיפול הפרטני. בקורס הראשון היא הרגישה משהו פלרטטני מגיע מכיוונו. הפלרטוט הזה הפך לקשר מיני של ממש בזמן שהייתה עדיין מטופלת אצלו, בסדנאות, בהכשרות ואחריהם. הטיפולים של סער עברו לשעות האחרונות ביומן, באופן לא מדובר אבל ברור לחלוטין ואטון היה מזמין אותה לישון בקליניקה. בנוסף, הפכה סער לאסיסטנטית בסדנאות שהעביר ולעיתים הייתה חולקת עמו חדר, "כמו שמקובל". כשביקשה גבולות ברורים לטיפול, הציע לה להחליט בעצמה מה הם. באחת הסדנאות תקף דוד אטון את סער מינית ובהמשך – דרש ממנה להתנצל בפני אשתו על ה"בגידה לה הייתה שותפה". 

"בשנת 2013 הגעתי אליו לראשונה לטיפול. אחרי שנתיים בהן הוא טיפל בי הוא פתח קורס מטפלים. הוא שכנע אותי להגיע לקורס שלו כדי שאהיה מטפלת בעצמי. במקביל לקורס, המשכתי לקבל טיפולים פרטניים ממנו.

הטיפול שלו היה סטנדרטי, כלומר חלק מהותי מהטיפול דורש לעבוד ולהתמודד עם כאב. זה תהליך שלקח אותי לאיזה קצה, אבל היה לי מעולה. כשהתחלתי את הקורס, עשינו סדנה ובנקודה הזו הוא פלרטט איתי וניסה לקבוע אתי. בשלב מסוים אני חושבת שהוא ביקש שאשאר לישון איתו, הוא אמר לי: "יש לך פה קליניקה פנויה אם את רוצה", כזו הצעה.

הרגשתי בלבול מהול בהתרגשות, לא הבנתי למה הוא מציע לי דבר כזה וגם הדגשתי בפניו שהוא נשוי. הוא אמר שהוא ואשתו במערכת יחסים פתוחה… בקיצור זו הייתה הדרך שלו להזמין אותי לישון אצלו.

זה היה מביך וזה היה מוזר, ולא זרמתי עם זה אז.

באחת הסדנאות הוא שוב שאל אם אני בטוחה שאני לא רוצה להישאר לישון. שוב, היו דיבורים על זה, הייתה תחושה שמותר לו בגלל מערכת היחסים הפתוחה עם אשתו. בסוף הסכמתי. היינו ביחד בחדר, אני חושבת שהייתה עוד מישהי בחדר. הזיכרונות שלי מבולבלים. ישנו ביחד מחובקים וכל ההתנהגות שלו הייתה מינית. והעניין חזר על עצמו פעם בכמה זמן. 

בזמן הזה הוא המשיך להיות המטפל שלי. איכשהו, תמיד הייתי המטופלת האחרונה והייתי נשארת אחרי הטיפול. פעם אחת אני ממש זוכרת שהוא הציע שאני אשאר גם לישון הוא פתח מזרון על הרצפה וישנו ביחד בקליניקה ממש עד הבוקר.

זה נמשך לדעתי איזה שנתיים, הרבה זמן. לא בכל טיפול קרה משהו. אבל בסדנאות זה כבר היה צפוי שהוא יבקש שנהיה יחד לבד בחדר. בסדנאות כבר הייתי על תקן של אסיסטנטית ולא תלמידה.

את צריכה להבין שיש בזה המון ריגוש מצד אחד ומצד שני יש פחד ובושה ולא יודעת, קשה להסביר. בשלב הזה אני חושבת שהוא אמר לי שהוא ואשתו החליטו לחזור לזוגיות רגילה, כלומר לא פתוחה. זה בלבל אותי מאוד כי בעצם הוא בוגד באשתו, אבל אף אחד לא מדבר על זה, ועדיין הקטעים המיניים ביננו המשיכו.

אמרתי לו שאני מבולבלת, שכל הקטע הזה מתערבב לי עם הטיפול. אני זוכרת בוודאות שהוא שאל אותי מה אני חושבת לעשות. אמרתי לו שאולי אני אעבור לקבל טיפול באמצע היום ולא להיות אחרונה ולא להישאר כדי ליצור גבול ברור ולחתוך. וזה בדיוק מה שעשיתי. הוא מיוזמתו ממש לא שם שום גבול.

מה שקורה בעצם, זה שאני יושבת אצלו כמטופלת, מדברת על הטראומות שלי ובמקביל יש בינינו קטע מיני. וכן, היו טיפולים שלא קרה בהם כלום. אם היה לי בן זוג באותה תקופה, זה בטוח לא היה קורה… פעם הייתה סדנה של מטפלים ודווקא אז היה לי בן זוג… ואני זוכרת, אני לא יודעת, אולי אני בהדחקה מכל הסיטואציה – אבל הוא פשוט נכנס לתוך המיטה שהייתי בה, היו עוד מטפלים ליד, זה לא היה אינטימי… והוא, לא יודעת, הוא חיבק אותי, נגע בי לגמרי בצורה מינית, ואז יצא מהמיטה. זה נראה לי אחת הסיטואציות הכי קשות שהיו לי. הרגשתי שבגדתי בבן הזוג שלי התביישתי מאוד. זה היה רגע נורא מבחינתי. 

מתישהו הוא ואשתו היו בטיפול זוגי והוא חשף בפניה הכול. בסוף הוא פשוט פנה אליי וביקש ממני לדִבר אתה וממש לבקש ממנה סליחה. ואני עשיתי את זה כמו אישה טובה. אני זוכרת בדיוק שהוא אמר לי: "אני ממש מתבייש לבקש את זה". אבל האמת שגם אני רציתי לעשות את זה, כי גם אני הרגשתי אשמה ואמרתי לו שאני אדבר איתה ואתנצל.

הרגשתי קצת כמו קדושה מעונה, כאילו אני באיזו שליחות מדהימה, שאני מתקשרת ככה להתנצל בפניה. ממש עפתי על עצמי שאני עושה את זה. זה דרש הרבה כוחות נפש להתקשר למישהי שאין לי שום קשר אליה חוץ מזה שהיא אשתו של המטפל שלי ושראיתי אותה פה ושם בסדנאות. התקשרתי אליה והייתה שיחה מאוד מאוד קשה שבה היא טענה שהוא אמר שאני פיתיתי אותו והיא אמרה לי "איך את מעיזה… מה את לא מבינה?" שכאילו, איזה מין מטפל זה אם יש קשר מיני? "איך לא עזבת אותו? איך את לא עוזבת אותו?" בעצם היא האשימה אותו בעצמה, אבל היום היא מתכחשת לזה, כן? היא אמרה לי במפורש "למה את נשארת בטיפול עם מטפל שעושה כזה דבר?" בסוף השיחה היא בכתה ואני בכיתי והיא אמרה לי תודה שהתקשרתי, היא אמרה שהיא מעריכה את זה, הייתה שיחה ממש מהלב. שוב, הרגשתי מאוד אצילית אבל רק היום הבנתי שזה עוד מניפולציה שלו.

זה הסיפור. הייתי מבולבלת, אני חושבת שיש לי הקלטות של עצמי שאני אומרת שאני יודעת שכל מה שקורה בינינו לא טוב ומה אני עושה בכלל ומה אני מרוויחה מזה ולמה אני עושה את זה? כזה דיבור פנימי עם עצמי. פעם אחת, אחרי אירוע מסוים ובדרך לטיפול אצלו העזתי והקשבתי להקלטה. הבנתי שזה גם החמיא לי, היה לי כיף שרוצים אותי. שאני כזאת מיוחדת שאפילו המטפל שלי נופל לרגליי, כזו תחושת כוח כביכול. אבל חוויתי הרבה בלבול, הרבה התנגדויות, הרגשתי שאני מאבדת את השכל הישר. זה לא היה רומן, זו לא הייתה אהבה. אני לא יודעת להסביר מה זה היה. הייתה תשוקה מינית והרבה הדחקות וחוסר יכולת לראות את המציאות כפי שהיא". 

סער מספרת על הניצול הכלכלי של דוד אטון את מטופליו וכן, את האסיסטנטים והתלמידים שלו. כשחבורה של תלמידים המשיכה למחזור לימודים שני וגילתה כמה יקר ומחייב הוא, התפוצץ הסיפור כולו.

"את חייבת להיות אסיסטנטית שש פעמים ולשלם אפילו על האוכל שלך. הייתה תחושה שהוא שואב לכולם את האנרגיה ואצלם זה היה הטריגר. כשזה התפוצץ מול שאר החבר'ה, הפסיקו בינינו יחסי המין. זה היה בנסיעה הראשונה לסין, שם הייתי אסיסטנטית שלו בסדנא שהוא כמובן לא שילם לי עליה שקל״.

סער מספרת שבנסיעה השניה שלה עם דוד אטון לסין, אז כבר הייתה מטפלת מנוסה יותר ורחוקה מהסיטואציה המינית בין שניהם, נאלצה לעבוד מהבוקר עד הערב בטיפולים פרטיים ובסדנאות של אטון על מנת לכסות את הוצאות הלינה והאוכל שלה. מכל הכסף שהרוויח אטון בסדנאות, הוא שילם לה 400 דולר.

"אז אולי התחלתי להבין שזה עובר את הגבול. אבא שלי לא אהב את זה, הייתה תחושה לאנשים סביבי שמדובר בניצול". שם הבינה סער שהיא חווה ניצול נוסף, כלכלי: "בסופו של דבר כולם עזבו אותו ואני נשארתי. זו נקודת מפנה מאד כואבת מבחינתי, נשארתי איתו כי היה לי הרבה מה להפסיד ברמה הרגשית. הוא כל הזמן היה אומר לי שאני המטפלת הכי טובה. יותר טובה ממנו. היום אני מבינה שזו טעות גדולה, לבנות את הערך העצמי שלך דרך המטפל והמורה שלך. אם הייתי עוזבת – לא הייתי שווה כלום". 

סביב סער החלו תלמידים רבים לעזוב. חלקם כינו את הקהילה של דוד אטון "כת". אחרים, התעמתו איתו והוא נאלץ להתחיל לעבוד עם חוזים מסודרים. באותה תקופה, התעמתה איתו סער על הניצול המיני שחוותה ממנו והוא התנצל.

"זה כבר לא עזר", היא אומרת. "אני לא חושבת שהוא מבין מה הוא עושה. לא מבין שזה פוגעני. הייתי צריכה להסביר לו". כשהחלה סער טיפול אצל מטפלת אחרת, הסבירה לה המטפלת החדשה שמדובר היה בניצול מיני. "היא הציבה לי מראה מול הפנים לכל מה שניסיתי להדחיק", היא מספרת. "המטפלת אמרה לי שהוא יכול לשבת על זה בכלא, שזה משהו שלא עושים נקודה. "אין מצב שאת נמצאת במערכת יחסים עם המטפל שלך". זה הספיק לי. היינו אז לקראת נסיעה שלישית לסין ואיך שיצאתי מהמפגש עם המטפלת סימסתי לו שאני לא רוצה לטוס איתו לסין ושזה לא קשור לכסף. הוא שאל אם קרה משהו ואמרתי לו שאני מתחילה להבין דברים על מערכת היחסים שלנו ושאני לא רוצה אותו בחיים שלי. אז הנושא הציף אותי, התחלתי לחלום על זה. שלחתי לו בהמשך הודעה שבה כתבתי לו שהוא פגע בי וניצל אותי מינית וביקשתי שלא יצור איתי קשר. שגם לא יגיב להודעה הזו. הוא אכן לא ענה". אחרי חודשיים שלח לה אטון בכל זאת הודעה. התעניינות "סתמית" בשלומה.

איך את מרגישה עכשיו כשאת מספרת את כל זה? 

"עכשיו אני כאילו חזקה אבל בהמשך אני בטח אתפרק. אני ממש בימים קשים. שוב לשחזר את הסיפור מחדש זה קשה אבל בדיוק כמו שאמרת זה מאוד מאוד משמעותי, הסיפור שאני מספרת. אני אגיד יותר מזה – אני עדיין מטפלת בטכניקה שלמדתי ממנו. הייתי מתייעצת איתו בענייני טיפול גם כשהפסקתי להיות מטופלת שלו. וגם בשמו, תחת הכשרתו יצאתי לעולם הטיפולי וזה מאוד מורכב, יש לי מחשבה לסגור את הקליניקה שלי. עולות בי שאלות קשות: אם את הכול למדתי אצלו אז מה זה אומר עלי? מה אני משחזרת ממנו? מה אני מקיימת בתוך המרחב שלי? האם אני גם חוצה גבולות? ויש גם בושה. אני אדם בוגר, אני מטפלת, אני לא אדם חלש, אני אדם חזק אז איך נפלתי ברשת שלו? איך הוא לקח ממני את הכוח? האם הוא באמת לקח לי?"

"מסע אסטרלי"

עמרי הגיע לטיפול אצל דוד אטון בגיל 25 לאחר תקופה של חרדות. הוא לא ידע הרבה על מה שאמור להתרחש בטיפול. תוך זמן קצר, מצא עצמו קופא, פיזית, במהלך הטיפולים. ההבטחה של אטון ל"שחרור רגשי" שמביא ל"ריפוי מטראומה" לא רק שלא התממשה, אלא שעמרי מצא עצמו מתוסכל ומלא ברגשות אשם על כך שהטיפול לא עובד. באחד המפגשים, לאחר שביקש מאטון הסברים על האופן בו אמור הטיפול לעבוד, דחף אותו אטון בכוח מפינה לפינה בחדר ופקד עליו "תוריד!״ (תוריד אינפורמציה, כמו download, מונח מהעולם התקשורי). באחת הסדנאות, עמרי התעורר לפתע כשאטון רוכן מעליו ומבשר לו שהוא הפסיק לנשום במשך ארבע דקות – עד כדי כך ששפתיו נהיו כחולות. כששאל לפשר הדבר, הסביר לו דוד אטון שהוא עבר "מסע אסטרלי״ והוסיף, ״הנשמה שלך יצאה מהגוף״. לאחר 9 חודשים ללא שינוי ואף החמרה במצבו, עמרי עזב את הטיפול.  

"הייתי בן 25, הגעתי אליו אחרי שנתיים בהן התמודדתי עם סוג של חרדה קיומית מתמדת ותחושת שיתוק מול העולם, זה היה מאוד לא נעים אבל לא הפריע לי לתפקד. רק מאוחר יותר הבנתי שיש קשר בין החרדות שלי לטראומות שעברתי בילדות. היום אני מאובחן עם פוסט טראומה מורכבת ומקבל קצבת נכות, ומתגורר במוסד שיקומי. לדוד אטון הגעתי אחרי ששללתי מאוד את הרפואה הקונבנציונלית ומישהי שפגשתי בפסטיבל המליצה לי לדבר איתו. אמרה שהוא עושה פלאים, כמו קוסם. כך הגעתי אליו, מלא בציפיות ותקוות. 

אני לא סובל מהתקפי חרדה, אלא חווה תסמינים של חרדה לאורך כל שעות היום. חלק גדול מהזמן השרירים בגוף שלי מכווצים בכאבי תופת ואני חווה אי שקט כמעט תמידי. בעקבות הטיפול של דוד אטון זה פשוט הפך קיצוני יותר. מאז הטיפול אצלו התסמינים האלו החליפו בהדרגה כמעט כליל את החוויה איתה נכנסתי והשתלטו לי על הסיסטם. שנתיים אחרי שסיימתי את הטיפול אצלו החלטתי להתאשפז ומשם המשכתי למסגרת השיקומית. 

כבר בפגישה הראשונה שלנו הוא אמר לי "אתה אחד המקרים הכי קשים שראיתי" וכל הזמן דיבר על האינטואיציה החזקה שלו ועל כך שהוא יודע עלי דברים מתוך הגוף שלי – אבל אף פעם לא סיפר לי מה הוא יודע שאני לא. 

כמטפל, הוא מאוד נהנה מהמקום ממנו הגעתי אליו, תפסתי אותו כמושיע והוא הבטיח לי אינסוף הבטחות. הוא בנה תכנית טיפול של 33 טיפולים ואני קיוויתי שהוא יצליח לקחת ממני את כל הסבל הזה".

הצעתו של דוד אטון לעמרי הייתה "להסכים להרגיש" אך במהלך הטיפולים חווה עמרי שוב ושוב קיפאון. שריריו היו ננעלים ונתפסים ללא שליטה. במקביל, אטון המשיך לטפטף לו מסרים על השחרור המתקרב, כאילו שכל דבר שקורה שם בחדר הוא צעד לריפוי, גם כשמדובר בסבל של ממש.

"בכל פעם שניסיתי לשאול אותו לגבי הטיפול או כשאמרתי שאני לא מרגיש שום שינוי חיובי, הוא היה מדקלם מסרים כלליים על להסכים להרגיש כאב.  גם כשהתחננתי שיעזור לי, המקסימום שקיבלתי היה "בוא אליי ואני אפעיל עליך את הקסמים שלי". הוא גרם לי להרגיש אפס. כשהייתי מתעקש לשאול על אופי הטיפול היה אומר "לא טוב לך? תלך. יש מספיק אנשים שייכנסו למקום שתפנה ואני לא צריך להסביר לך על אופי הסשנים הטיפוליים". הוא היה יכול להגיב בכל מני מסרים סותרים ואבחונים רנדומליים – "אתה יותר שברירי ממה שנדמה לך״, " זה כי אתה שונא את עצמך", או שהיה פתאום משנה את עמדתו לגמרי ואומר משהו כמו ״מה רע לך בחיים, אתה עובד בככה וככה, מסתובב, חי את החלום…״. פעם אחרת אמר: "אולי בכלל החוזה הנשמתי שלך זה להיות חייזר״

"בטיפול שלו היו לחיצות שמטרתן היא להכאיב. חוויתי ממנו הרבה פעולות שהן מעבר ללחיצות על הסרעפת, שהן למעשה רוב הכאב. צריך לנשום אל תוך האצבע הדחופה שלו וככל שאתה עושה את זה יותר מתוך ההסכמה להרגיש כאב – כן ייטב. פתאום, בלי להכין אותי בכלל, אני מרגיש חבטת פתע על החזה או את שורש כף היד שלו בום – על מפתח הלב. ואני שוכב בעיניים עצומות והכל כאילו לגיטימי… כבר אחרי הטיפול הראשון, שהוא קרא לו "אבחון", שארך דקה או שתיים בהן הוא פשוט לחץ עם האצבעות על הסרעפת שלי, התחלתי לשלשל בלי סוף. כשסיפרתי לו הוא התייחס לזה כאל דבר חיובי. כל הזמן פמפם לי את זה שאם כואב, אם משהו רע קורה בגוף – זה סימן שדברים משתחררים.

"פעם אחת שלחתי לו איזו הודעה כדי להבין משהו לגבי מטפל חלופי אליו הוא שלח אותי כשנסע לחו"ל והוא סימס לי בתגובה: "גם על הטיפול שלך אתה מנסה לשלוט?" עכשיו, נכון שיש לי דפוסים שקשורים בצורך בשליטה, אבל הוא לקח את זה למקום של לעג. והיו המון רגעים הזויים כאלה. כמו הפעם ההיא, שאמרתי לו שאני צריך משהו אחר, פרקטי יותר, והוא התחיל לגרור אותי מפינה לפינה בחדר, לשתול אותי ברצפה ולצעוק עלי "תוריד", כאילו במטרה שאני אוריד את המידע, אתחבר למשהו, לא יודע… הרגשתי מסכן. תשעה חודשים הייתי אצלו וכל מה שקיבלתי זה את האידיאולוגיה שלו. הייתי במצב נפשי כל כך גרוע אחרי שעזבתי והייתי זקוק לעזרה… וכשלא היה לי למי לפנות וסיפרתי לו במייל על מה אני עובר הוא לא נתן לי שום הכוונה, רק פלט איזה משהו על זה שאני "ילד קריסטל" (שהם הדור הבא של הנשמות אחרי "ילדי האינדיגו") ושהוא הולך ומבין עם הזמן איך לזהות "אותנו".

"בסדנאות שלו יש המון דגש על הפסיכודרמה אבל בשורה התחתונה, זה פשוט לדחוק אנשים לקצה. לטרגר אותם בלי שום הקשר טיפולי. "בואו נציף דברים". בסוף כל סדנא כזו, של שלושה ימים, יש סשן לחיצות משותף של כולם. כלומר, יש עכשיו עשרים אנשים ששוכבים על מזרונים ברצפה ושלושה או ארבעה מטפלים שעוברים ביניהם ולוחצים על הסרעפת. ברגע הזה אתה אמור להתפרק ויש כאלה שאכן מתפרקים. מה שהסיטואציות האלה ייצרו לפחות בי, זו קנאה על כך ש"אחרים מצליחים ואני לא"… בכלל, כל תרגיל שמישהו התפרק בו היה מייצר בי כיווץ שהתלווה למחשבות שלשם אני צריך לשאוף, שלהצליח לבכות זו השאיפה הכי גדולה. 

"בסדנאות האלה, אטון ביקש מאיתנו להרים יד בכל פעם שהוא מבקש מתנדב כדי שתהיה לנו הזדמנות להשתתף, גם אם לא נבחר לתרגיל המסוים הזה. אני הייתי מרים את היד בכל תרגיל והוא פשוט לא היה משתף אותי, אף פעם. בשלב מסוים הוא רמז לי שהוא עושה את זה בכוונה, כדי לתסכל אותי או משהו כזה. הכל שם על טהרת המניפולציה. הוא לוחץ לך על כפתורים ומפעיל ולזכותו יאמר שהוא יודע על מה ללחוץ לאנשים… 

"אני לא זוכר באיזו סדנא זה היה, אבל בזמן סשן הלחיצות שסיפרתי עליו, אף אחד מהמטפלים לא בא אליי. מסתבר שזו ההוראה שהוא נתן. כשניסיתי להבין למה מתעלמים ממני, הוא בדיוק עבר לידי ואמר לי משהו כמו "אולי אם היה לך את האומץ לבוא להגיד את זה לי ולא לדבר עם אחרים", ואני חושב שההמשך היה "אז לא היית כל כך עלוב". אני מסתכל על עצמי של אז ולא מאמין כמה שבוי הייתי… קשה להסביר אבל באותו רגע נכנסתי לקטע שאני פשוט חייב לגרום לו להתייחס אליי. מבחינתו, הוא נהנה מכך שאני נאבק על תשומת הלב שלו. פשוט ניסיתי לקום ולגרור אותו לכיוון המזרון שלי והוא פשוט שיחק איתי.

"בסדנא אחרת, אחרי הסשן בשלב מסוים אני שומע אותו מעליי אומר "אתה בסדר?", אני פוקח את העיניים והוא אומר לי "אתה לא נשמת עכשיו במשך ארבע דקות. השפתיים שלך היו כחולות". הוא טען שיצאתי ל"מסע אסטרלי", שהנשמה שלי יצאה מהגוף. אני לא זוכר כלום מהאירוע, כנראה שאיבדתי הכרה. אני לא יודע מי לחץ לי על הסרעפת באותו סשן אבל בשביל להחזיר אותי, לדבריו, הוא נתן לי בומבות על החזה. 

"קרה לי דבר דומה גם בטיפול פרטי איתו. שכבתי במיטת טיפולים והוא יצא לשירותים או משהו כזה וכשהוא חזר הוא אמר לי שמצא אותי לא נושם".  

לבסוף, עזב עמרי את הטיפול בעקבות שיחה עם בת הזוג שלו דאז. דוד אטון לא ניסה ליזום שום שיחת סיכום והמפגשים פשוט הפסיקו. עמרי מספר שמאז שעזב את הטיפול, הסימפטומים שהוא הגיע איתם התרחבו. מאז הטיפול אצל אטון הוא סובל מתסמינים פיזיים של ממש – התכווצויות שרירים, קשיים בנשימה ודקירות בבטן, דריכות ואי שקט כמעט טוטאליים. "אני לא יכול להאשים אותו בטראומות הילדות שלי, אני גם לא יודע אם הדברים האלה היו קורים ללא הטיפול. אבל לצאת מטיפול במצב גרוע יותר משנכנסת אליו ולהיתקע עם זה… בלי שהמטפל לוקח שום אחריות, זה כבר משהו אחר". הוא מוסיף כי ״אף אחד ובעיקר לא הוא הכינו אותי לאפשרות שנזק כזה עלול להתרחש, ואיך להיות עם האצבע על הדופק ולבצע מעקב שדברים לא יוצאים מכלל שליטה״. עמרי מתגורר כרגע במוסד שיקומי, ומספר כי רוב העבודה שהוא עושה בשנתיים האחרונות היא בעיקר לבנות מחדש את האמון שלו בדמויות טיפול, ועל פי דבריו – ״ללמוד להאמין שרוצים בטובתי״.

Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול אצל יפתח בר, מטפל בשיאצו, מספרות על מגע לא הולם וחציית גבולות. סיפוריהן חושפים פרקטיקה חוזרת של המטפל, המייצג תופעה רחבה: איך באמצעות מילים עדינות
Reading Time: 9 minutes לפגיעה מינית יש צורות רבות, חלקן מתוחכמות ומתעתעות. נשים שעברו טיפול

מנגנוני ההגנה של הנפש

לעיתים, כפי שניתן לקרוא בעדות של סיון (שם בדוי), המפגש עם מטפל לא מוכשר ולא מותאם עלול להביא למצבים פוגעניים ומסכני חיים. סיון פגשה את אטון לפני כעשור, כשהייתה בתחילת שנות השלושים לחייה. היא לא זוכרת הרבה מהטיפול – רק שיצאה מאחד המפגשים איתו בתחושה קשה של אבדון ורצון להרע לעצמה. במפגש אחר שאל אותה  אטון האם היא נפגעה מינית במהלך הילדות, ואף הוסיף ואמר שהוא לא מבין מדוע מגיעות אליו כל כך הרבה נשים שנפגעו.

"גרתי בסביבת אמירים והרבה אנשים סביבי הלכו אליו לטיפול. לפי העיקרון של דוד, אדם בריא ונטול טראומות לא ירגיש כאב כשלוחצים לו מתחת לצלעות. זה היה הקו המנחה של הטיפול שלו. הוא לא אמר שהוא הוכשר בתחום טיפולי ספציפי אבל הוא הדגיש שהוא מרפא טראומות מהעבר. אני לא זוכרת הרבה מהמפגש הראשון איתו או מהמגע הפיזי שלו. אני זוכרת שהטיפול אצלו עורר אצלי המון קושי וכאב. אחרי הטיפול עליתי עם אחותי לשכנים שלנו, לקומה גבוהה וממש חשתי דחף לקפוץ משם. יצאתי מהטיפול מעורערת לחלוטין. אחותי התקשרה אליו וצרחה עליו "איך אתה מעז לטפל במישהי כשאין לה תמיכה בבית והיא חיה לבד וצריכה להתמודד עם הדברים לבד??" אחרי הסיטואציה ההיא הפסקתי עם הטיפולים שלו. אני זוכרת את ההלם של אחותי, היא לא הבינה איך אפשר לצאת מטיפול כשאני אבודה לחלוטין ומוצפת וסובלת… ומעולם לא הייתי אדם אובדני".

סיון אכן נפגעה בילדות. היא נזכרה בפגיעה הזו כשנה לאחר שהפסיקה את הטיפול אצל דוד אטון. "התקשרתי אליו, אבל זה היה בשבילי יותר מאשר בשבילו, כדי לעכל את מה שאני גיליתי לאט. לקח לי הרבה שנים לעכל את גודל הפגיעה שחוויתי וגם כשאמרתי לדוד שהוא צדק, עוד הייתי עם סימני שאלה, עד שנכנסתי לטיפול ייעודי בטראומה מינית, במקום שמתמחה בנושא. במשך כארבע שנים הייתי מטופלת שם", היא מספרת. "זה אחד הדברים הקשים ביותר – להודות בפני עצמך שעברת דבר כזה. לגוף יש מנגנוני הגנה והוא לא חושף את הפגיעה עד שהנפש יכולה לעכל את זה ובאמת, רק בגיל 40 יכולתי לעמוד מול הפגיעה שעברתי בסביבות גיל שלוש. אלו דברים שאם את חושפת אותם לפני שהנפש מוכנה לכך, היא עלולה לא לעמוד בזה. זו הסכנה בטיפולים אצל מטפלים שלא הוכשרו לטפל בפגיעות ובטראומות באופן מקצועי״. 

סיפור בנאלי

בישראל, מדינה שבה אחוז הסובלים מפוסט טראומה ביחס לגודל האוכלוסייה הוא פי שלוש מבארה״ב, ללא שום פיקוח, הבנה, או המשגה של תהליך תקין של טיפול נפשי, מטופלים רבים מופקרים לשלל שיטות ניו אייג׳יות לא מיודעות טראומה, לא מפוקחות, מזיקות ולא מתאימות, ללא יכולת להבחין בין המוץ לתבן, בין המוכשרים לדבר ובין הנרקסיסטים שהמליכו עצמם לתואר המושיע. 

בתוך בליל מושגים שנזרקים לחלל האוויר ללא שום ידע מחקרי, עם תוכניות הכשרה שנולדו מהיום למחר, מנחים ומטפלים בעלי הכשרות מפוקפקות אם בכלל, ועם סדנאות שמציעות הבטחות מפוצצות ומילים גדולות – גם המרחב שמבקש להביא מזור לפגיעה, לרפא, יכול להפוך להיות המקום שבו אנחנו נפגעים ונפגעות אפילו יותר.  

לזירה הטיפולית אחריות בלתי נתפסת על גורלם וחייהם של א.נשים. מול מטפל.ת נחשפים הסודות העמוקים ביותר של מטופלים ומטופלות, שעוברים תהליכים עמוקים בתמיכת הטיפול. 

אני חושבת על המילים שסיימתי איתן את המכתב שלי לאטון: ״הרגשתי…שאתה אדם טוב שבאמת רוצה לעזור לאנשים.״ אחרי העדויות שהגיעו אלי, אני תוהה – מדוע כתבתי את המשפט הזה? האם מספיק להגיד שאדם ״מטפל״ כדי להחליט שהוא ״טוב״, גם אחרי שעשה נזק משמעותי? מדוע מטפלים זוכים להטבה האוטומטית הזו, לסלחנות המובנית על הפגיעות שהם מחוללים – בניגוד לנותני שירות מתחומים אחרים, שאחרי שפגעו או רימו אותנו אנחנו מתרחקים מהם כמו מאש? 

הסיפור של דוד אטון נהיה כבר סיפור בנאלי, לא מיוחד. כנראה שעכשיו נקבל למערכת עוד עדויות. קהילות מסויימות תזעזענה, מטופלים מרוצים שלו יהיו בהלם וידווחו עד כמה הוא שינה את חייהם וסביר להניח גם דיונים ברשתות החברתיות שידברו על הנזק מול התועלת – אם הוא עזר לכמה אנשים, האם זה בסדר שהוא גם פגע בכמה?  

ושוב, הזכות לפרנסה והזכות לשמור על שמו הטוב תעלה לזירה להתחרות בזכות שלנו לביטחון. בזכות להיות לא מנוצלת, לא להינזק נפשית, פיזית וכלכלית על ידי המטפל שלך. 

אך בהנתן חוסר התפקוד של הרשויות ביכולת לאכוף פשיעה נגד מטופלים ומטופלות, הפגיעה בפרנסה ובשם הטוב היא הדרך היחידה של הנפגעות והנפגעים לקבל סוג של צדק ובעיקר, לוודא שלא תתרחש פגיעה נוספת. בדיוק כמו שפעם היינו לוחשות את שמותיהם של הפוגעים שלנו מפה לאוזן. כך הם נכתבים היום על גלי האתר. נשארים כאן כהוכחה ניצחת לעובדה שזה באמת קרה לי, שהסיפור הזה הוא הסיפור שלי והוא נמצא בעולם ועכשיו אתם יכולים, אתן יכולות, לקרוא אותו. 

*לדיווחים על מטפלים פוגעניים  politically_corret@gmail.com

דוד אטון בחר שלא להגיב לדברים

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: