אשרם במדבר: החלק השני

בחלק הראשון סיפרנו את הסיפור על חלום האשרם במדבר, שהחל כניסיון לבנות אי של חופש וחיי קהילה, אך בניהולם של רן שרפמן ("עוטסב") ודניאל נצר ("שרדהה"), הפך לקרקע פורייה לניצול מיני והתעללות מינית, ניצול כלכלי והתעמרות במתנדבים ובמתנדבות. בחלקו השני של התחקיר נספר על מה שהתרחש – ובחלקו עודנו מתרחש, באשרם במדבר (הנקרא היום "שיטים"), בין חברי וחברות הקהילה, במהלך האירועים שהופקו במקום וכן, בין אורחים ומנחים חיצוניים לאנשי האשרם.

פסטיבלים, סדנאות חיצוניות ואף אירוח בחדרים של האשרם מהווים עד היום מקור הכנסה עיקרי  של אשרם במדבר או "שיטים", כפי שהמקום מכונה כיום, וגם קיבוץ סמר שבבעלותו המקום נהנה מההכנסות. אווירת הכפייה המינית, כפי שהוצגה בתחקיר הראשון, המשיכה באשרם גם בעונת הפסטיבלים ועם הגיעם של מנחי סדנאות חיצוניים למקום. "אשרם במדבר" התנהג כמרחב טיפולי לכל דבר ועניין. הציג עצמו כבית של התפתחות אישית, אירח סדנאות ומטפלים ומשך אליו את אלו שחיפשו דרך התפתחות רוחנית. המשתתפות והמשתתפים נמשכו אל ההבטחה לחופש וטרנספורמציה ולעיתים אכן חוו באשרם חוויות משנות חיים ומרוממות רוח. אך היו גם מי שניצלו את המרחב והשתמשו בו על מנת לפגוע, תוך שימוש מניפולטיבי בחלקיקי תיאוריות מן המזרח. 

העדויות הרבות שהגיעו ל"פוליטיקלי קוראת" מספרות על אווירת "טרף" ו"ציד". על מינון הגברים במקום כדי שה"בשר" (הנשים במקום) יספיק לכולם. על האופן בו העצימו המנהלים את נושא המיניות באשרם, הפכו אותו למדיד והישגי, כמו ב"משחקי רעב" מעוותים. תחילת עונת הפסטיבלים היוותה את יריית הפתיחה: במהלך האירועים הללו התרחשו במקום אירועי אונס, כפייה מינית, פריצת גבולות אישיים, פגיעות מיניות בין חברי וחברות האשרם ואפילו פגיעות במהלך סטים טיפוליים. הכל תוך אצטלה של טיפול וטיפוח הנפש והתהליך הרוחני – תוך שימוש במוניטין שצבר האשרם במרוצת השנים ובאמון שרחשו לו האנשים המגיעים אליו ולעיתים, אפילו פסיכולוגים ששלחו אליו את מטופליהם. 

אזהרת טריגר: התחקיר מכיל עדויות קשות על פגיעות מיניות מורכבות. עשינו מאמץ רב לחסוך מהקוראות את החלקים הקשים בעדויות (אותם ניתן לקרוא בעדויות המקופלות לאורך הטקסט) ובכל זאת, גם העדויות המצונזרות מכילות חלקים מורכבים. שמותיהן של כל נותנות ונותני העדות בכתבה הם שמות בדויים, על מנת להגן על זהותם.ן.

השתתפו בהכנת התחקיר: שני קדר, מרדכי ברונשטיין | השתתפה בכתיבת התחקיר: נועה בורשטיין חדד

"מעבר לניצול המיני, אלה שיטות שמביאות לשעבוד מחשבתי. זה בא להפוך אותנו לנתינים טובים במערכת שנועדה לשרת את הקודקוד שלה. הרבה מאיתנו הגענו לאשרם בעת משבר וסמכנו על המקום ועל המוניטין שלו". (טיטאן)

הדוקטרינה עליה התבססו עוטסב ושרדהה בניהול האשרם נלקחה באופן חלקי מהתיאוריה של אושו. על פיה – מין הוא הכוח המניע את העולם ועל כן יש לחגוג אותו, לשמוח בו ובעיקר – לפרק את המבוכה סביבו. "עוטסב היה לועג לאנשים בלי סוף על דברים שקשורים למיניות שלהם, או למראה שלהם. כאילו כדי להוציא מזה את העוקץ", מסבירה ונוס

ואכן, המיניות באשרם הפכה לנושא הישגי. הפגיעות, לעומתה – לנושא אישי. "זה שלך", כך נראה, היה מטבע הלשון הנפוץ ביותר באשרם. "היה משהו באשרם שהפך על פיה את האחריות האישית", אומרת ונוס. "שטען שהכל זה שיקופים ואפשר רק ללמוד מהם. זה היווה בסיס להפקרות מאוד גדולה – במיוחד בכל הקשור ליחסים בין אנשים. זה נתן לגיטימציה להתנהגויות פוגעניות, כוחניות – לא רק של עוטסב, אלא גם בינינו". ההישגיות המינית הפכה למרכז החיים של אשרם במדבר והמקום עוצב על מנת "לעמוד במדדים" הללו. כך, מספרות העדויות, נשמר רוב נשי באשרם והן עודדו ללכת שם חשופות חזה. המקום הוצג ושווק לאורחיו כמרחב של חופש מיני, מקום שופע בנשים צעירות בו אפשר להתנסות במיניות ללא עכבות. אלו שנמנעו ממין – בין אם במכוון ובין אם לא, הוקנטו והושפלו פומבית. "קיבלתי את המסר שמשהו בי לא בסדר, כי לא הייתי עושה הרבה סקס", מספרת ונוס. "היו גם את הגברים שלא הצליחו עם נשים", היא משתפת, "והם היו משתמשים באשרם כמרחב להתנסות. הקטע היה שלכולם מגיע לנסות, כולם יכולים לפרוץ גבולות. לנו כנשים היה כמעט בלתי אפשרי להפריע לגברים בתהליך השחרור שלהם – כלומר לומר להם לא. אז שיתפנו פעולה, זרמנו. לפעמים גם שכבנו איתם. אני ממש זוכרת את המקום הזה, של לעמוד מול גברים שאני לא מעוניינת בהם ומה שקורה כרגע ממש מטריד אותי, אבל אני לא יכולה להגיד "לא", כי אני בתפקיד הטרף. ההרגשה הייתה שאנחנו איזה גוף לתצוגה, איזה משהו לשימוש. זה מה שחלחל אלינו משרדהה ועוטסב".

ג'ופיטר הגיעה לפסטיבל "לילות אהבה" כשהייתה בת 18, בשנת 2015. בינה לבין איש צוות של האשרם התפתח קשר מיני. "הייתי בת 18, הוא היה בן 30. זה היה נחמד, זה הרגיש בסדר", היא מספרת. בשלב מסוים, ביקשה ג'ופיטר להיפרד מאיש הצוות ועם תום הפסטיבל נגמר הקשר בין השניים. מאוחר יותר, כששבה לאשרם כדי להצטרף לתכנית הWOMP, חזרה להיפגש עימו. "זה היה מצב מוזר כזה, שאני לא מצליחה להפסיק את המיניות איתו. בכל פעם שניסיתי, הוא ממש שכנע אותי שאני לא פתוחה מינית, שאני צריכה להתחבר ליצרים שלי, התחיל להסביר לי כל מיני תיאוריות של אושו", היא מספרת. "ממש בשפה של האשרם, הכל כדי לשכנע אותי שזה לא שאני לא נמשכת אליו, זה שפשוט יש לי עכבות מיניות. שמעתי את זה ממנו, שמעתי את זה יום יום באשרם ובסוף את משתכנעת. התחלתי להאמין שמשהו בי לא בסדר". אחרי שבועיים של בלבול ביקשה לשים סוף לקשר. "לקח לי לילה שלם לשכנע אותו להיפרד. אחרי זה הוא התרחק ממני לחלוטין והוא היה האדם היחיד שהכרתי, אז בשלב מסוים ביקשתי ממנו שננסה להיות ידידים". בשלב זה, חזר איש הצוות לנסות לשכב עם ג'ופיטר שוב ושוב, עד שבשלב מסוים נשכב עליה, החזיק אותה בכוח וכפה את עצמו עליה. "אחרי זה הוא נכנס להתקלח איתי. הייתי כל כך בהלם. היה מישהו במקלחון ליד ופשוט קיוויתי שהוא יבוא לעזור לי לברוח. לא הצלחתי להוציא מילה".

"החוויות שעברנו שם היו כל כך משפילות", אומרת טיטאן. "כל כך מבטלות את הרגש שלנו. כדי לשמור על יחסי הכוחות, תמיד היו יותר בנות צעירות מאשר בנים. היה דיבור עלינו כאילו יש מלא בנות שרק רוצות למצוא מי יזיין אותן. והבנים יכולים פשוט לעבור מאחת לשניה. זו החוויה שעוטסב ושרדהה מכרו". "בכל פעם שהגיע מישהו חדש, בן או בת, התייחסו אליו כאל "בשר חדש"", אומר נפטון. "התנהגות תחרותית, אפלה, כמעט לא אנושית לפעמים. גברים מחזרים אחרי נשים שלא מעוניינות בהן, מריצים עליהן מניפולציות…"

שביט (שם בדוי) הגיע לאשרם במדבר בעצת הפסיכולוג שלו, לפני שנים ספורות, כשהיה בן 27. "הגעתי למצב בחיים שלי, של חרדה מאוד גבוהה, שמנעה ממני שינה במשך שלושה או ארבעה חודשים", הוא מספר. "חיפשתי שקט, מקום לנוח בו ולרפא את החרדות. הפסיכולוג שלי ניסה לעזור לי בכל דרך והמליץ לי להגיע לאשרם. אני אוהב את המדבר, כל החיים שלי אהבתי את המדבר. חשבנו שיהיה לי טוב לצאת קצת, לנשום אוויר. לקחתי רכבת לבאר שבע, אוטובוס לשיטים וכך הגעתי לאשרם במדבר". 

הפסיכולוג של שביט המליץ לו על אשרם במדבר לאחר שבעצמו נכח בשתי סדנאות אותן העביר שרדהה. שביט גם לא היה המטופל הראשון שנשלח על ידו למקום. "הייתי שולח אל האשרם אנשים, מתקשר לשרדהה ואומר לו שאני שולח אליו באופן אישי מישהו – תשמור עליו", מספר הפסיכולוג של שביט, שמו שמור במערכת. "כך היה גם עם שביט שהיה במצב מאוד קשה". 

שרדהה הבטיח לפסיכולוג של שביט שישמור עליו וגם קיבל את פניו כשהגיע לאשרם. שביט סיפר לו את סיפורו, סיפר לו על החרדות ועל תחושת הפגיעות עימה הוא מגיע למקום אך בזה תם הקשר בין השניים. שרדהה לא שמר עליו, לא דאג לו והתעלם מהאירועים העתידים לבוא. 

במהלך שהותו של שביט במקום, הוא עבר התעללות מינית ממשית – כשבצדה האחד עוטסב מכנה אותו "הומו" במעגלי הבוקר, מאחר ששביט שוחח עם אחד מחברי האשרם על מצעד הגאווה וגם מכיוון שביקש לא להיות פעיל מינית ובצדה האחר – חברי האשרם למיניהם המאמצים את הכינוי ודורשים משביט להוכיח להם שהוא לא הומו. שביט, שנדרש להוכיח את משיכתו לנשים, מחוסר שעות שינה ומצפה לתהליך רוחני וטיפולי, מספר שהחרדה איתה הגיע לאשרם הייתה קשורה גם למיניות, אחרי מספר חוויות מורכבות שעבר. "וכל הזמן הייתי צריך להוכיח שאני לא הומו. כי מבחינתם אני הומו עד שיוכח אחרת". 

עם תחילתו של השבוע השני לשהותו במקום, קראה לו אחת הבחורות לחדרה. "הרגשתי שקורה פה משהו ואני צריך להוכיח", הוא מספר. "הגעתי לשלב שאני רוצה שיהיו נחמדים אליי. שיקבלו אותי, שאני לא אהיה כל הזמן תחת איזו עין בוחנת, של שונה ומצורע". אותה בחורה ביקשה משביט לשכב איתה, הוא סירב, היא נישקה אותו, הפשיטה אותו ולבסוף השניים שכבו. "הלכתי אחרי כמה זמן והרגשתי הכי גרוע בעולם", הוא משתף. "הרגשתי שאני רוצה להוריד ממני את המבט של עוטסב, את העול. אני לא הבנתי אפילו איזה מטען היה עלי. כשיצא שביט ממתחם המגורים, הוא קיבל את ה"כבוד" המדובר, על כך ששכב עם אותה בחורה. "בתחושת הבטן שלי הבנתי שגם היא לא רצתה לעשות את זה. זה כל כך מוזר להגיד, הרגשתי שאני עובר אונס ואני לא יודע מי אנס אותי. היא לא אנסה אותי, אני לא כועס עליה. אבל כן, זה היה אונס. ובערב למחרת הנשמה שלי כבר הייתה שבורה". 

"הוא הגיע פגוע ועשו לו אביוז מטורף", אומר הפסיכולוג של שביט. "עשו לו פעולות כמו שעושים בטיפולי המרה. זו הייתה התקפה של ממש על המיניות שלו". מאז אותו אירוע, הפסיק הפסיכולוג של שביט לשלוח לאשרם מטופלים. "זה היה פשוט מאוד מסוכן", הוא אומר. "כמו להכניס מישהו לניתוח, לנתח חלקים בגוף שהוא לא רוצה, לזהם גם אותם ואז להשליך אותם במדבר".

"ההטרדות המיניות שגורות בשפה של דרי המקום", מסכמת רהב. "כל מילה וכל מעשה נעשים בשם הפתיחות, השחרור – אם זה המיני, או החברתי. אלה הכל טכניקות של שבי מחשבתי, גזלייטינג, מניפולציות – הכל כדי לשמר את האשלייה הוורודה של המקום". "כל הזמן היה שם את המשחק המבולבל בין פתיחות מינית טהורה אל מול חילול הקודש, הנשמה והאדם. והכל במסווה של רוח וקדושה", אומרת שמש (שם בדוי). זה היה מאוד מסוכן ומאוד פוגעני. אבל כל מה שדיברנו עליו כל הזמן באשרם זה שזה בסדר אם זה פוגע, שהכל מותר. ואם נפגעת – זה שלך. זה קטע ממש לא בריא". 

"כל העיסוק במיניות באשרם היה מעוות. כמה שיותר בולט, כמה שיותר שכולם ידעו על הסקס. כמה שיותר שעוטסב ידבר על זה במעגל… אובססיה חולנית שהכל חייב להגיע לסקס. והיו לזה הסברים רוחניים שעוטסב ושרדהה נתנו ואנחנו האמנו להם". (ונוס)

כהכנה לפסטיבל "זורבה הבודהה", האירוע המרכזי של האשרם המתרחש פעמיים בשנה, היה נפתח במקום משחק "גמד ענק" בין כל חברי הצוות והמתנדבים. "השבועות שלפני הזורבה הם עבודה בלתי פוסקת", מסבירה טיטאן. "זה סיר לחץ שכדי להפיג אותו היינו משחקים גמד ענק. חלק מהמתנות היו מתוקות, כמו לוכדי חלומות או תכשיטים שאנשים היו עושים ולצד זה, הרבה דברים בהשראת המקום… לשלוח חבורה של בנות שיעשו לאפדאנס לאחד הבנים או אפילו לשלוח מישהי למישהו, שתרד לו. וזה היה סיוט לקבל את הפתק של עוטסב. את צריכה להוכיח את עצמך בפני הצ'יף הגדול". "לעוטסב היה משפט קבוע: 'ציצים זה כמו שקיעות, זה תמיד יפה ואף פעם לא נמאס לראות'", מספרת ונוס 

עוטסב היה תולה לוח גדול במשרד שלו ובו טבלה – בה היה מסמן את מספר הפעמים ש"קיבל" חזה חשוף. "אם החזה גדול הוא היה מסמן ארבעה קווים", מסבירה טיטאן "מצאנו את עצמנו נכנסות אליו למשרד, מראות לו את החזה. לפעמים בקבוצה, בשיירה, או לבד. זו המסורת". "הייתה אווירה כזו, שאין מקום ליובש". "פירשנו את זה כסוג של "העצמה נשית", כאילו המיניות תהפוך לכוח שלנו", מסבירה ונוס "בסוף הוא היה סופר כמה ציצים נשלחו אליו ולפי זה מדרג את הגמד שלו", מסכמת טיטאן. 

"מה שאני קיבלתי מהגמד שלי, שאם אני זוכר נכון היה עוטסב, זה שתי בנות מהצוות שלקחו אותי הצידה והרימו מולי את החולצות שלהן", מספר נפטון. "הייתי בן 16. ומהר מאוד זה נהיה קטע שנשים חושפות את החזה שלהן מול גברים רנדומליים במהלך היום ובודקות אם הם עוצמים עיניים. אם הם עוצמים – הם הומואים". הוא מסביר. "כולם מחמיאים לי שיצא לי לראות ציצי בגיל כל כך צעיר, לא חושב שאם הייתי נערה היו מגיבים לזה באותה צורה". 

עבור נפטון, הצד השני של מטבע ההישגיות המינית הזו, היה תקיפות מיניות של ממש, אותן עבר כסוג של "חניכה גברית": "הייתי בן 16 ביום בו הצטרפתי רשמית לצוות ההקמות של האשרם. שאר הגברים היו בני עשרים פלוס. הוחלט לעשות לי טקס התקבלות כזה. אני זוכר משם רק תמונה אחת – שניים מהבחורים מחזיקים אותי בכתפיים ובחור שלישי נעמד מולי, שולף את איבר המין שלו ומנופף בו מול הפנים שלי". נפטון מספר שהדחיק את הדברים לחלוטין, עוד באותו הרגע. "הם שמו מוזיקה וכולנו רקדנו והמשכנו לצבוע את הקירות. כשבפנים אני חש תחושה עמוקה שמשהו פה לא בסדר – ומדחיק אותה". 

בהזדמנות אחרת, בה נכנס נפטון לבריכה של האשרם, צלל אחד מחברי הקהילה מתחתיו, משך את התחתונים שלו וזרק אותם מחוץ לבריכה. "אני לא זוכר איך הצלחתי להוציא את עצמי החוצה ולהתלבש", מספר נפטון. "אני זוכר שברחתי לחדר, מרוקן לחלוטין". 

הטיפול בתקיפות מיניות היה סלקטיבי לחלוטין. מקרה קיצון אחד מקפל לתוכו מורכבות יוצאת דופן שזעזעה את חברות האשרם. מרקורי מספרת: "בוקר אחד עוטסב ושרדהה קראו לכל הבנות מעל גיל 18 למשרד. באתי וראיתי בתוך המשרד את אחד המתנדבים. עוטסב הצביע עליו ואמר ״הבחור הזה הטריד מינית מישהי אתמול בלילה, נגע בה בלי הסכמה. מה יש לכן להגיד לו?״ כל הבנות התחילו לבכות ולהגיד כמה זה כואב להן לראות אדם כזה מולן. כולנו היינו בחורות צעירות שכל אחת עברה משהו, חלקנו עברנו דברים באשרם. זו הייתה סיטואציה טריגרית, חסרת כל גבולות. פעולה קיצונית שלא מתחשבת באף אחת מאיתנו. בהמשך היום, במעגל בוקר, היה ברור שמשהו לא טוב קרה לכולן. אני חושבת שהשיחה פגעה בכל הנוכחים בחדר מלבד עוטסב ושרדהה, ושהבחירה לעשות אותה הייתה אנוכית ולמטרות שליטה". "זה היה פשוט דאבל סטנדרט", אומרת ונוס. "זו הייתה הדרך שלו להראות לנו שפגיעות מיניות מתרחשות כשהמיניות מודחקות ואנחנו באשרם מוגנות מזה. כי פה הכל גלוי ואין מה להסתיר. זו גם הייתה הדרך שלו לבלבל אותנו ולהרחיק האשמות מעצמו. כי מי תחשוב אחרי זה שהוא עושה את אותם הדברים בדיוק? אפילו לא מי שיודעת את זה, אפילו לא מי שעברה את זה ממנו בעצמה". 

"הגבולות מאוד מטושטשים בסדנאות האלה ואנחנו נותנות אמון מוחלט במנחים. אז אם משהו רע קורה לך את שואלת את עצמך "אולי אני לא בסדר? אולי אני לא משוחררת?"" (טרה)

בכל שנה, התארחו בפסטיבל "זורבה הבודהה" עשרות מנחים. חלקם צמחו באשרם, חלקם הגיעו מבחוץ. האווירה במקום, בשילוב עם סדנאות מיניות לא מוגנות, יצרו מרחב כאוטי ומבלבל, קרקע פורייה לניצול – שהתממש לא אחת. ג'ופיטר הכירה את האשרם דרך אותם פסטיבלים. היא הגיעה לשם לראשונה בשנת 2014, כשהייתה בת 17. "הייתה אווירה מאוד לא מוגנת. כל סדנא שיש בה מגע – יש בה גם הטרדה מסוג כזה או אחר". היא מספרת. "בזורבה של 2014, בסדנת עיסוי, אחד המשתתפים פשוט נשכב עלי והתחכך בי. בהזדמנות אחרת, כשנשכבתי לישון, בחור שדיברתי איתו קודם פשוט נכנס לשק שינה שלי וניסה לחדור אלי". אותו בחור היה אורח בפסטיבל ג'ופיטר ביקשה להתלונן עליו לצוות. איש הצוות שאל אותה אם יכול להיות שאותו בחור התבלבל וחשב שהיא בת הזוג שלו "ובזה נגמר העניין", היא מסכמת.

האקלים הרעיל במקום חדר בקלות גם למרחבי הטיפול ולחדרי הסדנאות. לא רק שמרחבי הטיפול אינם בטוחים בעליל, לא רק שמשתתפים שונים חופשיים "לגנוב" הטרדות, חיכוכים, נגיעות – מבלי שאיש מהאחראים מתערב – אלא שהאחראים בעצמם פועלים מתוך דוקטרינת טיפול לא מבוססת ופוגענית. "בסשן ריברסינג (סשן המתרחש אחת לשבוע והנוכחות בו היא חובה למתנדבים – ק.ר) נשכבים 20-30 אנשים במתחם המדיטציות", מספרת טיטאן. "ויש מדריך ואולי הלפר או שניים. אלה אנשים שלא קיבלו שום הכשרה מלבד החיים באשרם. ומפה מתחילים לנשום ובשלב מסוים מתחילים לצרוח ולהוציא והמנחים מעודדים את זה, להוציא את האנרגיה התקועה ולפעמים שרדהה, המנחה גם לוחץ חזק חזק על הסרעפת כדי שנרגיש את זה ונתמודד עם הכאב שלנו. יש פה עניין של לדחוק אנשים לתוך הטראומה שלהם, כי דוקטרינת הטיפול הייתה קודם כל לשבור את כל ההגנות של הבנאדם, ללכת דוך לתוך הטראומה, לא לעצור איפה שהגוף או הנפש אומרים מספיק. ככה, בין היתר, הופכים אדם למעורער יותר וקל לתמרון – במסווה של הליכה בדרך רוחנית אמיצה ומאתגרת". הדוקטרינה שמתארת טיטאן, שימשה לא אחת את המנחים על מנת למוסס את הגבולות האינטואיטיביים של המשתתפים בסדנאות. כך, ללא גבול אישי וללא מנחים שמציבים גבול חיצוני, התרחשו במרחבים רבים באשרם פגיעות מיניות קבוצתיות. במקרה של רון, הגבולות לא רק בוטלו לחלוטין, אלא שעל המשתתפים נאסר לדבר על מה שהתרחש בחדר הטיפול. "היו שם הרבה דברים שהם בגדר פגיעה מינית קבוצתית".

רון היה המנחה המוביל בתחום המיניות באשרם. "מנחה הבית לענייני טנטרה", מכנה זאת טיטאן "מנחים יודעים שזה ממש בסדר לשכב עם בנות", היא אומרת. "זה מוצג כריפוי, של טראומות. וכל ההכנה מראש, כל האקלים באשרם – תצאי מאיזור הנוחות שלך וכל זה… כל המערכת של השעבוד המנטלי לטובת רצונותיהם המיניים, הכל מושרש עמוק. גם סדנת הגבולות שהועברה, בה לימדו אנשים איך להגיד לא, זו הייתה פשוט פיקציה. זה רק נותן לך אשליה של שליטה ושל מרחב בטוח והופך אותך למטרה קלה עוד יותר". 

רון היה מגיע בכל חודש לאשרם כדי לקיים במקום סדנא שנקראת "ריפוי מיני" ("sexual healing"). באותה סדנה, המעודדת תרגול בעירום, נוצר לחץ מסיבי על המשתתפים לקיים את התרגילים המוצעים להם, כשאחד מהם הוא להתחלק לזוגות ולהכניס אצבעות לפי הטבעת זה של זה. אחרי הסדנא, הוא אסר על המשתתפים לדבר.

מבירור שערכנו, רון, עוזריו או אנשי האשרם במדבר לא בדקו בשום שלב את מי שהגיע לסדנה. לא נעשתה שום בדיקה שמוודאת שהמשתתפים נקיים מכל תלונה על הטרדה או פגיעה מינית. כך, כל מי שרוצה נכנס לסדנה ומקבל הזדמנות לגעת, לבחון ולפגוע בגוף של אדם אחר, תוך שאותו אדם נותן אמון מלא במנחים של המקום, שמעבירים אותו, לכאורה, תהליך התפתחות רוחני. "זה פסטיבל שמוכר רוחניות, שמוכר עבודה עצמית וכולו מבוסס על השיטות והדוקטרינות שעוטסב ושרדהה הביאו למקום הזה", מסבירה טיטאן. "אין קרקע פורה מזו לניצול מיני".

בסוף שנת 2015 פנתה רהב לפסיכולוגית המתגוררת בקיבוץ סמר ואשתו של איש הקשר בין הקיבוץ ל"אשרם במדבר". הן נפגשו ורהב סיפרה לה על המתרחש באשרם במדבר. אותה פסיכולוגית הבטיחה לעשות כל שביכולתה על מנת להפסיק את ההיקשרות של הקיבוץ עם "אהלן אהלן הפקות" ובאמצע שנת 2016 הודיע הקיבוץ לשרדהה ועוטסב שהחוזה מולם לא יחודש. "כשעזבתי את האשרם התחילו עליי שמועה שהתפלפתי", מספרת רהב. "זה היה מסוג הדברים שמפיצים על מי שעוזב את האשרם. אמרו עלי כל מיני דברים. זה לא היה אכפת לי, אני רציתי לדאוג שהם לא ינהלו יותר את המקום. אז הלכתי לאותה אישה והיא אמרה שתעשה כל מה שהיא יכולה. אני יודעת שהם היו די מופתעים שלא חותמים איתם שוב על החוזה". 

בינואר 2017 עזבו שרדהה ועוטסב את המקום והנשים והגברים ששהו שם התפזרו בחלקם. "מה שהיה לי הכי קשה, זו התחושה שהחלה להתבשל בתוכי. שהתחלתי לחשוד שמה שעוטסב עשה לי היה לא בסדר", מספרת טיטאן. "זה היה בגדר שברון זהות עצמי, כי הוא האדם שאני הכי אוהבת וקרובה אליו בעולם, מה פתאום שאני ככה אחשוב עליו? במקביל, גיליתי עוד סיפורים כמו שלי, זהים להחריד", היא מסכמת. "אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם כל החבילה לא הייתה מתפרקת ולא הייתי נזרקת כך בבוטות אל העולם, אולי לא הייתי יוצאת מזה אף פעם". 

נכון להיום "שיטים" הוא שמו החדש של האשרם במדבר. הוא מתקיים תחת הניהול של קיבוץ סמר. "עוטסב ושרדהה כבר לא שם", מפרטת טיטאן "ובכל זאת, כל הדורות של מטפלים שהם גידלו עדיין שם. דוברים את אותה השפה. הרבה מהמודלים שהשניים יצרו התפשטו בשוק הרוחני אז אנשים שצמחו עם התפיסות שלהם עוד ממשיכים להפיץ אותם. להפיץ את הניצול המיני, את התפיסות הכתיות, את הנצחת הנתינות הזו". לבנה, שהגיעה לאשרם בשנת 2017, כשהייתה בת 18, מספרת שהניצול לא נעלם מאורח החיים במקום. "הגעתי מבית דתי והתגלגלתי ברחובות כבר מגיל 17. ב"שיטים" מיד תפסו עלי בעלות. הם בודדו אותי ומנעו ממני קשר עם המשפחה, ההורים שלי חיפשו אותי והתקשרו לשיטים שוב ושוב. הם לא הסכימו לתת מידע עלי וחמור מזה, לא מסרו לי שמחפשים אותי. שנתיים חייתי במחשבה שלאף אחד לא אכפת ממני", היא מספרת.  לבנה מספרת על פגיעות מיניות שעברה באשרם על ידי אחד מאנשי הצוות. "שנתיים אחרי הפגיעה נאלצתי לעבור ניתוח מאוד מורכב בגלל הצורה בה פגע בי. אני נושאת צלקות מהאשרם עד היום, צלקות פיזיות". 

על אף סיום החוזה עם "אהלן אהלן הפקות", שרדהה המשיך להפיק את פסטיבל "זורבה הבודהה" עד להתפרצות הקורונה בשנת 2020 ולהנחות סדנאות גם בפסטיבל ״זורבהה הבודהה״ האחרון שהתקיים בפסח 2022. טרה, שהגיעה לראשונה לאשרם בפסטיבל בשנת 2017, מספרת על אווירה מינית קשה וחסרת כל גבולות שנותרה במקום. "הגעתי לשם עם הרבה מאוד אמון ונכנסתי לסדנא של רברסינג", היא מספרת. "שם עשינו סוג של נשימה מעגלית שמכניסה את הנפש למקום מאוד פגיע. זה לופ של נשימה שמשחרר הרבה חסמים ומציף המון דברים. הגעתי למקום מאוד פגיע, של פריקה ובכי. עוזר המדריך ניגש אליי, התיישב מולי ואמר שהצ'קרה סביבי סגורה". זמן קצר לאחר מכן, הגיע אותו עוזר הדרכה למקום בו ישבה טרה והציע לה להכיר. "לא ידעתי איך לתפוס את הסיטואציה כי לפני רגע היית מולי במקום של יחסי מרות, הדרכת אותי בתוך סדנה". טרה מספרת שעוזר ההדרכה לא עזב אותה החל מאותו רגע, גם לא אחרי שאמרה "לא" מספר פעמים וגם לא אחרי שהמציאה תירוצים וסיבות כדי להשתחרר ממנו. "מאותו רגע כל הפרספקטיבה שלי על המרחב השתנתה". 

בשלב מסוים, עם ההבנה שנפלה, החלה טרה להשגיח בעצמה על הסדנאות. כך היא מספרת על הפסטיבלים האחרונים אליהם הגיעה, באפריל האחרון: "ראיתי סיטואציות שנראו לי לא טוב, כמו גבר שמלטף ומחבק אישה, הוא נראה מבסוט והיא נראית במצוקה. קמתי והפרדתי ביניהם. היא אמרה לי תודה. יצאתי מתוך נקודת הנחה שאף אחד אחר לא מפקח ושיש לא מעט אנשים שזקוקים לתמיכה בסיטואציות האלה. אז ויתרתי על התהליך שלי". 

במילים אחרות, בדיוק כפי שתיארה טיטאן, האקלים שהחילו עוטסב ושרדהה נותרו במקום גם עם תום חוזה הניהול מולם ואפילו אחרי ששרדהה הפסיק להפיק את הפסטיבלים. "באחת הסדנאות אחרונות ראיתי מישהי שאיבדה את זה. לגמרי", מספרת טרה. "אמרתי לאחד העוזרים ודקה אחרי זה ראיתי אותה מתנשקת עם כל מיני גברים במרחב ועושה שטויות והגברים סביבה מבסוטים. אף אחד לא עשה שום דבר כדי לסייע לה".

עבור אלה שהתגוררו ונפגעו באשרם, לעזוב את המקום – בין אם ברצון או בהוראתו של עוטסב, הייתה חוויה קשה ומבלבלת. במשך תקופות ארוכות, כל עולמן היה העולם הפנימי שנוצר בתוך גבולות הקהילה. הן נותקו מהמשפחה והחברים, הפכו לתלויות באשרם מבחינה כלכלית, קהילתית ורגשית. אלו שבכל זאת עזבו, סבלו מהתנכלויות והפניית גב מצד הקהילה. לעיתים הופצו עליהם שמועות ש"התפלפו", הדלת נסגרה מאחוריהם וביתם אבד לעד. 

ההתאקלמות בחזרה לחיים שבחוץ לא הייתה פשוטה: להתרגל מחדש לעולם בעל נורמות חברתיות שבאשרם נחשבו לפסולות ולגבולות מיניים שנחשבו מוקצים. קשה מכל הייתה ההבנה שחלחלה אט אט – על עומק ומהות הפגיעות שעברו. במשך שנים, ידעו עוטסב ושרדהה להפוך את חברי וחברות האשרם (ואת "הבנות שלהם" בפרט), לנאמנים להם מן היסוד. ממש כמו מי שחוו התעללות במשפחה, גם מי שנפגעו באשרם התקשו לקבל ולהודות בכאב ובנזק שהבית האהוב שלהן יצר בנפשן. הפגיעה שעברו מורכבת וההשלכות שלה רבות ועמוקות. 

מי שיצאו לחפש בית מאפשר, מתוך סנטימנט אנושי טבעי המבקש חופש ושייכות, הגיעו אל קהילה מיוחדת במינה שהעניקה להם מכל טובה. נותנות עדות רבות השתמשו במשפט "התקופה היפה בחיי", בספרן על האשרם. אך מה שהיה כל כך יפה ונשגב, הפך בידי אותם פוגעים לחרב פיפיות. לכלי הפגיעה שהופנה בעצמו אל עבר החברות והחברים על מנת לשעבד אותם מחשבתית, מינית וכלכלית. פגיעה מסוג כזה, מתחפשת למקום אפור. היא מדמה הסכמה ושיתוף פעולה כשלנפגעת אין אפשרות אמיתית להתנגד ואפילו לה נדמה שהיא פועלת מתוך רצון חופשי. לעיתים רק בפרספקטיבה של שנים אפשר יהיה להבין את עומק העוול שנגרם לך. 

הנפגעות מספרות על תחושות של בלבול, בידוד ורגשות אשמה אותן הן נושאות עד היום. נותני ונותנות העדות בתחקיר הזה הן כוכבות זוהרות ואמיצות. בנדיבות ליבן הן משתפות אותנו ומצליחות להאיר זרקור על מנגנוני הפגיעה המורכבת ועל הדרך בה פוגעים טומנים מלכודות שקופות לקרבנות שלהם. אני מודה להן מאוד. 

תגובת "שיטים" וקיבוץ סמר:

אנו מודים למערכת "פוליטיקלי קוראת" על התחקיר ושימור השיח הציבורי סביב נושאים חשובים אלה.

אכן, בין השנים 2008-2016 מתחם 'אשרם במדבר' הושכר לחברת "אהלן אהלן הפקות", אנו מקווים שככל ומעשיהם יתבררו כנכונים כפי המתואר בכתבה, גורמי האכיפה יפעלו במלוא העוצמה עד לחקר האמת ומיצוי הדין מול בעלי החברה. יובהר כי מאז 2017, לא התקיים כל קשר עסקי בנינו לבין חברת ההפקה המדוברת.

אנו מאמינים בחופש הפרט, ובזכות הבסיסית של כל אדם לתחושת ביטחון במרחב הפרטי והציבורי כאחד ופועלים ונפעל בעתיד למנוע כל פגיעה בזכויות אלה.

מאז 2017, פעלנו נמרצות להעלאת המודעות לשמירה על גבולות אישיים, קידמנו קורסים וסדנאות למניעה, זיהוי וטיפול בנושאי הטרדה מינית לצוותי העבודה והכשרנו את הצוותים הרפואיים לטיפול רגשי על מנת לתת מענה למצבים כאלה ואחרים במהלך האירועים תחת מתחמים של מרחב בטוח.

באשר לשגרת החיים והעבודה במקום כיום – הרי שמדובר בהתנהלות שונה לחלוטין. מתחם האירוח "שיטים" עושה כל שביכולתו להחזיק מרחב בטוח ונעים ככל האפשר ורואה בעין חמורה כל הפרה או פגיעה במרחב האישי של המבקרים והמבקרות, חברות וחברי הצוות והמתנדבים.

תגובתו של רפיק ידידיה:

כשהקמנו את האשרם במדבר היינו צעירים מסוחררים מתורתו של אושו ורצינו להקים השיאים קומונה שחיה לאורו שיטתו. הקומונה התפרקה ואני עזבתי אחרי שנתיים מסיבות אישיות.

בשנת 2016, הגיעו לאוזני תלונות על פגיעות מיניות שמתקיימות במרחב. בשלב זה פניתי לבעלי הבית של האשרם, קיבוץ סמר, העברתי להם את המידע והן נקטו בפעולות הנדרשות. אני מתנצל בפני כל אישה או איש שנפגעו מינית בגלל המרחב הלא בטוח שהיה לי חלק ביצירתו.

דניאל נצר "שרדהה" ורן שרפמן "עוטסב" בחרו שלא להגיב לדברים

הבהרה: העדויות של נוגה (שם בדוי) הוסרו מהכתבה לבקשתה