במסגרת פסטיבל פסנתרים של תיאטרון ירושלים יתקיים בחמישי הקרוב (25/10) סיור בתערוכה 'פאני מנדלסון וקלרה שומאן' עם האוצרת נגה ארד-אילון והרצאה של ד"ר אדית זק על חייהן של שתי המלחינות. לכבוד המאורע, מורן בלכר ראיינה את ד״ר זק.
גילוי נאות: מורן היא מנהלת מדיה חברתית בחברת Funia, שמקדמת את פסטיבל הפסנתרים עבור תיאטרון ירושלים.
אם יעצרו אתכם ברחוב וישאלו אתכם מי הם המלחינים הגדולים בהיסטוריה, קרוב לוודאי שתגידו 'באך, מוצרט ובטהובן' אך ספק אם תציינו ולו מלחינה אחת. וכל זאת למה? לא מכיוון שלא היו נשים פורצות דרך שמוזיקה הייתה המקצוע שלהן אלא מכיוון שההיסטוריה בחרה להתעלם מהן. כתוצאה מכך קולן נאלם באופן כמעט ברוטלי ובמשך מאות בשנים לא שמעו אותן ועליהן – לא בבתי ספר, לא באולמות הקונצרטים, לא בספרים ולא בכל מדיום אחר.
ד״ר אדית זק היא מוזיקולוגית בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה, מרצה, חוקרת וסופרת, אשר מתמחה בנשים יוצרות, מקומן בחברה, כוחן, וייצוגן בתרבות. עבודת הדוקטורט שכתבה (בשיתוף עם פרופ' Raymond Monelle) נחשבת כפריצת דרך בפרשנות מגדרית במוזיקה.
עשיתי דוקטורט במגדר והתעניינתי במלחינות. רק משנות ה-70 החלו להתעניין בנשים מלחינות, אבל השינוי הזה איטי. כתבתי ספר בשם 'אהבת הסירנות – על יוצרות, יצרים ויצירה' (אשתר, סדרת נשים יוצרות תרבות, 2015), העוסק בנשים מלחינות, סיפור חייהן וסיפור היצירה שלהן, ולדעתי והגיע הזמן להעלות אותן על פני השטח.
כיצד ניתן להסביר את מיעוט המלחינות והמנצחות משחר ההיסטוריה ועד היום?
נשים לא קיבלו את אותם התנאים ללימוד המקצוע ולא נבחרו לתפקידים בכירים בתחום [בהשוואה לגברים]. הייתה הדרה מוחלטת. נשים לא הופיעו באולמות קונצרטים כי זה לא נחשב מכובד. בעבר נשים לא קיבלו הזדמנויות כמו מלחינים אחרים, אם זה בגלל שדרשו מהן להישאר בבית ולמלא את התפקיד המצופה מהן של האם ועקרת הבית, ואם זה בגלל החברה. כשקלרה שומאן קבלה משרה בקונסרבטוריון בגרמניה, תהו איך אישה מקבלת תפקיד כזה. האדם שמינה אותה לתפקיד אמר שהיא כמו גבר משום שהיא מלמדת ומרצה. אבל היא עסקה בתפקיד הזה משום שהיא הייתה צריכה לפרנס את שמונת ילדיה אחרי שבעלה המלחין המפורסם, רוברט, התאבד. המהפכה הפמיניסטית החלה רק במאה שעברה ועדיין אין שווין זכויות מלא. מספר המנצחות והמלחינות הוא קטן מאוד, כשהמלייה הקובע הוא הגברי. גם פרס ישראל מוענק לרוב לגברים.
למה כל כך חשוב לך לספר את סיפורן של נשים מלחינות?
חשוב לספר את הסיפור שלהן כי זה חלק מההיסטוריה, ממש כמו שחשוב לספר על השואה והקמת מדינת ישראל. הסיפור של נשים מלחינות זה סיפור על העצמה נשית וממנו אנחנו לומדים איזו דרך נשים עשו במוזיקה ובכל התחומים.
ספרי לנו על המלחינות שנוכל להכיר במסגרת התערוכה והפסטיבל.
קלרה שומאן ופאני מנדלסון הן שתיהן מלחינות מהתקופה הרומנטית מהמאה ה-19, שלמרות הקשיים הצליחו לעבור חלק מהמשוכות וזכו לכך שישמיעו את המוזיקה שלהן, אבל עדיין במגבלות מסויימות. פאני לא הופיעה בקונצרטים ובמרחב הציבורי, בעוד שקלרה הופיעה במרחב הציבורי, אבל עם היצירות של בעלה רוברט. הייתה לה השפעה על המוזיקה של רוברט ושל ברהמאס, שלפי השמועות היה ביניהם סיפור אהבה. אחרי שרוברט התאבד היא לקחה על עצמה לקדם את המוזיקה שלו; היא ניגנה והופיעה עם היצירות שלו ואת המוזיקה שלה היא שמה בצד והפסיקה להלחין.
פאני ואחיה פליקס למדו יחד מוזיקה עד לשלב בו הופרדו הלימודים של הבנים והבנות. פליקס ואחיו פאול למדו אצל מרצים בכירים שנשכרו עבורם ומשם יצאו "לכבוש את העולם". פאני ואחותה רבקה למדו מיומנויות של ניהול שיחה, שפות זרות, רישום וציור, ריקוד ומוזיקה וכן פרקטיקות הנוגעות לניהול משק הבית. פליקס התייעץ איתה לגבי היצירות שלו, אבל הוא טען שהיא לא צריכה לפרסם את המוזיקה שלה בגלל שהיא אישה ואמא. היא שמעה בקולו הרבה שנים עד שאמא שלה ובעלה הצייר שכנעו אותה להוציא את המוזיקה שלה לאור. רק שנתיים לפני שהלכה לעולמה בגיל 42, היא החלה לפרסם את המוזיקה שלה. שתי המלחינות האלו ידועות בשל הקרבה שלהן למלחינים הגברים.
מה צריך להשתנות בעולם המוזיקה היום כדי שיותר נשים יוכלו להשתלב בו?
צריך לכתוב ולקרוא יותר על נשים במוזיקה, ללמוד עליהן בבתי ספר ובאוניברסיטאות ושמוזיקולוגים יחקרו את המוזיקה שלהן. לא ייתכן ש-50 אחוז מהאוכלוסייה לא יזכו להכרה. בספר שכתבתי הזכרתי 20 מלחינות שנשכחו מההיסטוריה ולא קיבלו את ההכרה הראויה להן כמו פאולין ויארדו, איימי ביץ׳ ולילי בולאנז’ה, ועוד רבות וטובות שחייבים לחשוף אותן ואת יצירתן לצורך הבנייה מחדש של השיח המוזיקלי וההיסטורי. איך נדע להעריך ולהבין מוזיקה אם נכיר רק מוזיקה שנכתבה על ידי גברים במשך 800 שנה?
צילום אדית זק: סטודיו דרור כץ.