באחת ההופעות הנדירות שלה, אפרת בן צור סיפרה שלפני כמה שנים, קצת אחרי שאמה מתה, היא ניגשה למדף הספרים ושלפה משם ספר שירים של דליה רביקוביץ. בתוכו היא פגשה את השיר "על דרך הטבע", והלחינה אותו. השיר, שיצא כסינגל למעלה משנה לפני צאת האלבום, מנסה להבין ולתת פשר ומשמעות לאובדן, לכל אובדן שהוא. למצב הנורא והבלתי נתפס, שבו רק לפני רגע היה אדם, ופתאום הוא אינו. נעלם. את חידת ההיעלמות הזו, ואת אותו "חושך על פני תהום" של האבל היא מנסה להבהיר ולפרש, למצוא לזה מילים ולחן. גם השירים הנוספים באלבום "עיר מרוחקת" נוגעים, באופן כזה או אחר, בתהומות האובדן ובכאב הפרידה.

את המילים של רביקוביץ היא עוטפת בלחן מעגלי וסוחף, שמכניס מידה של דחיפות לטקסט; כזה שלאחריו לא ניתן עוד לקרוא את השיר הכתוב מבלי להצמיד לו את המנגינה הזאת. לקראת סוף השיר, היא חוזרת שוב ושוב על המשפט הלפני אחרון בשיר: "ושם המקום נקרא עולם", עד להתפיידות וההיעלמות של השיר; רביקוביץ מחברת בין המילה "עולם", לתופעת ה"היעלמות" של אותו אדם אהוב, ואולי מנסה לומר לנו שלמרות שהאובדן הוא אוניברסלי, ושזו דרך הטבע, אין די בכך על מנת להפוך אותו לכואב פחות, נסבל, או אפילו הגיוני. בשיר אחד היא מצליחה לתפוס ולבטא את המעגל הספיראלי של שלבי האבל על פי מודל קובלר-רוס: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, ולבסוף – יש באלבום אפילו מידה של השלמה וחזרה לחיים.

בן צור איבדה את אמה, ובעבודה על האלבום הזה נראה שאימצה לה שלוש אמהות אחרות: דליה רביקוביץ, שכתבה חלק ניכר משירי האלבום ("על דרך הטבע", "עיר מרוחקת", "רוח צועק"), לאה גולדברג, עם השיר "היה זה שקט", ותרצה אתר, בשיר "הלילה הוא שירים", במקור בביצועה של חוה אלברשטיין, שהופיע גם באלבום "שרות חוה אלברשטיין" מ-2014. נראה שמאז ומתמיד היתה בה משיכה לשירי משוררות, כבר ב"צוללת" (2001), עם הלחן והביצוע המאלף ל"גם הים נסוג" של יונה וולך (בדואט עם אביתר בנאי), ועם "הילדה שרה לנחל" של לאה גולדברג מהאלבום השני שלה, "אפרת בן צור" (2006). אך בעשור האחרון, נראה שמסיבות כאלו ואחרות, זנחה לגמרי את כתיבת הטקסטים, והחליטה לפנות למילותיהן של נשים אחרות, בין אם זאת אמילי דיקנסון באנגלית (באלבום המופתי שהלחינה משיריה, "Robin", מ-2012), או שלוש מהמשוררות הבולטות והחשובות בשפה העברית באלבום הנוכחי. 

בניגוד לתרצה אתר ולאה גולדברג, ששיריהן הולחנו לא מעט בעשורים האחרונים – דליה רביקוביץ, למרות היותה משוררת אהובה מאוד, כמעט ולא הולחנה עד כה. בן צור נענתה לאתגר, אולי אפילו חיפשה אותו והתמסרה אליו; וכשהמורכבות של הטקסקטים של רביקוביץ פוגשת את זו שלה, נוצר חיבור מעניין וייחודי, מעין דיאלוג בין הנפשות המורכבות של שתי היוצרות המוכשרות, והדי שונות זו מזו.

יחד עם זאת, זה לחלוטין אלבום של אפרת בן צור, ולא עוד "אלבום משירי משוררות". כי כמו שחקנית התיאטרון הטוטאלית שהיא, שמכניסה את עצמה לכל דמות, גם כזו שנכתבה על-ידי מישהו אחר, בן צור מנכסת אליה את המילים של דליה רביקוביץ, תרצה אתר או לאה גולדברג, מביאה לתוכן את האינטרפרטציה האישית, והופכת את השירים האלו ל"שלה". ובכלל, מדובר באלבום מאוד "נשי": הקול, הלחנים וההגשה של בן צור, הצ'לו של קרני פוסטל, שמלווה אותה כבר לא מעט שנים, והדוברות השונות בשירים – כולן נשים. הגברים באלבום הם בגדר הנעלם שבמשוואה; הם אמנם קיימים בכמה מהשירים, אך הם נטולי שמות, פנים או קול. בן צור גם אחראית להפקה המוזיקלית של האלבום, ביחד עם עומר הרשמן.

בנוסף לתמה של האובדן והתהומות, יש באלבום גם לא מעט טבע: שעת בין הערביים הנוגה והדוממת של קיץ צהוב ואכזר ("היה זה שקט"), "רוח מן ההרים צועק"; הרים, גבעות ותהומות ("רוח צועק"). יש בו גם "עיר מרוחקת" שעל שפת הים, עיר נעולה ובלתי מושגת, כמו האהבה בשיר הנושא של האלבום (ואולי גם בשיר של לאה גולדברג), אהבה בלי תמורה.

יש גם הרבה סוגים של רוחות באלבום הזה: הרוח שצועק וגולש מן ההרים ובין התנים, ו"כָּל הָרוּחַ יָבוֹא בְּאַפִּי/ כָּל הָרוּחַ לֹא יִשּׂם וְלֹא יִשְׁרֹק", "רוּחוֹת יָגוֹן וְסַעַר הַתְּשׁוּקָה" ב"היה זה שקט", אדם הנעלם והנוטש ש"פֵּרוּשׁוֹ הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת" ב"על דרך הטבע", ואולי זו גם רוח אלוהים שמרחפת על פני המים, אחרי ה"חושך על פני תהום" של דרך הטבע. ואולי אלוהים דווקא לא נמצא שם בכלל, ואין מי שיעשה סדר בתהו ובהו הזה. הרבה רוח, סערה ואפילו תשוקה יש באלבום; אולי זהו יצר החיים, האנטי-תזה לתהומות החשוכים והדוממים של המוות והפרידה. אולי זאת התשובה – או יותר נכון, ההתמודדות – עם האובדן. ההיאחזות בחיים, ביופי החי והפועם של הטבע, ואפילו באהבה. "הלילה איננו רק חושך על דרך", תרצה אתר מנסה להאיר את הלילה האפל באור אחר, אופטימי יותר; "לפעמים הוא תפילה למחר אחר". אחרי שלאורך האלבום כולו היא צוללת אל התהומות האפלים של אובדן, היא תצליח גם לחזור מהם; "הלילה עובר, מובן שהלילה עובר", כתבה יונה וולך. ובסופו, אולי יבוא שחר חדש.

לא תמיד קל לאהוב את אפרת בן צור, המוזיקאית; ואני לא מדברת דווקא על הנושאים ה"כבדים" שהיא בוחרת לעסוק בהם, על הטקסטים המורכבים והלא מאוד נגישים, גוון הקול הייחודי, או ההגשה המוזיקלית המעט דרמטית ותיאטרלית. לא קל לאהוב אותה, כי היא לא תמיד נותנת הרבה בחזרה. היא דורשת מהקהל שלה לא מעט הכלה וסבלנות, כשהיא מופיעה אחת לשנה, ומוציאה אלבום אחת ל-6-7 שנים, בממוצע. וגם האלבום הזה, הראשון מאז 2012, משאיר במידה רבה את המאזינים עם חצי תאוותם בידם. יש בו קטע פתיחה וסיום מוזיקליים קצרים, שני שירים שהם מעין קטעי קישור ("ויהי בוקר" האינסטרומנטלי, ו-"ויהי ערב", בו היא מדקלמת טקסט מספר ילדים של פניה ברגנשטיין), ובסך הכל יש באלבום חמישה שירים, ועוד שיר בונוס ("All you have to do is dream", קאבר לבריאן בולדו).

אבל כמו שדניאלה ספקטור אומרת: "כל הדברים היפים באמת/ מתגלים בזמנם/ האטי הבלתי מתחשב". וכל שיר באלבום הזה היה שווה שנה המתנה. כי הוא עד כדי כך יפה.

בתמונה: אפרת בן צור. צילום: מיכל צ'יטיאט

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.